כולנו מדירים
איפה "כולנו", תהו הנוכחים בדיון של הוועדה המשותפת לוועדת הכנסת ולוועדת חוקה, שהתכנסה ביום שלישי כדי להכין את חוק הלאום לקריאה שנייה ושלישית. לאן נעלם כחלון, כשבכנסת דנים בנושא כל כך טעון שאפילו נשיא המדינה ראה לנכון לפנות בנוגע אליו במכתב לח"כים מהוועדה. הוא הזהיר אותם מפני ההשלכות הקשות שיכולות להיות להעברת החוק על כל סעיפיו.
כולם חיפשו את כחלון כאילו היה הילד שהלך לאיבוד בציור של ג'קי. אבל כחלון לא ברח לשום מקום, הוא אפילו לא מסתתר. ובאופן הכי ברור הוא מצהיר שהוא בעד חוק הלאום, ואפילו בעד סעיף 7ב ‑ אותו סעיף שנוי במחלוקת שעליו יצא קצפו של הנשיא, שבו נאמר: "המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, להקים התיישבות קהילתית נפרדת".
"לרבות". כלומר לא רק קהילות של בני דת אחת או לאום אחד, אלא כל קהילה יכולה להדיר מתוכה קהילה אחרת שלא מוצאת חן בעיניה. ריבלין, ששיגר את מכתבו גם לראש הממשלה וליו"ר הכנסת, כתב שהנוסח שמוצע בחוק, "מאפשר לכל קהילה, בצורה רחבה ביותר וללא שום איזון, להקים יישוב ללא מזרחים, ללא חרדים, ללא דרוזים, ללא להט"ב. האם זו משמעותו של החזון הציוני?" שאל ריבלין.
אנחנו תומכים בחוק, אומר כחלון, וגם בסעיף 7ב. אני בעד זה שקהילה מסוימת תוכל לבנות יישוב קהילתי הומוגני. גם ערבים יכולים לבנות קהילות כאלה, חרדים, מי שרוצה. מה הצביעות הזאת? למה, אני יכול היום להתקבל לקיבוץ?
כשניסיתי להגיד שזה לא אותו דבר, אמר כחלון בכעס: כשזה נוח, אז זה לא אותו דבר. אבל מי המציא את כל ועדות הקבלה של הקיבוצים וההתיישבות העובדת? כחלון טוען שלא רק שכולנו בעד - יו"ר הסיעה, רועי פולקמן, אפילו ישב בוועדה שדנה בחוק ביחד עם יריב לוין ואיילת שקד. יש לי עמדה ברורה בנושא, הוא אומר, ולא רק שאני תומך בחוק - אני גם מיישם אותו.
כחלון מתכוון לכך שבתפקידו כיו"ר רמ"י, רשות מקרקעי ישראל, הוא מקבל החלטות על בנייה לטובת מגזר מסוים. הנה, במחיר למשתכן בבית אל, הוא הציע דירות רק ליהודים. כך גם במספר בתים בחברון. ואילו בכפר מנדא ונצרת תחתית, זה מוצע ל־100 אחוז מבני המקום. וכל זה, הוא אומר, בגיבוי משפטי. לצורכי ביטחון וצרכים חברתיים מסוימים, טוען כחלון, זה אפשרי.
אבל למה ללכת עד כחלון. את הישיבה של הוועדה המשותפת ניהל ח"כ אמיר אוחנה מהליכוד, הומו מוצהר, שמצביע בעד החוק, ומחר עלול להיתקל בשלט על שער של יישוב ‑ "אין כניסה להומואים". ככה זה כשמצביעים בעד קהילות הומוגניות. זה מתחיל בערבים ויכול להסתיים בכל קהילה אחרת, כמו אתיופים, רוסים או להט"בים.
אל קריאתו של הנשיא הצטרפו גם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, רז נזרי, והיועץ המשפטי לכנסת, איל ינון. נזרי טען שהסעיף בולט בחריגותו ומתיר אפליה אישית של כל אזרח בגלל שיוכו הלאומי, וכי לחוק יהיו גם השלכות בינלאומיות.
ינון טען כי הסעיף מעורר קשיים, וכי לא מצא באף חוקה בעולם סעיף מקביל. "הסעיף מתיר הדרה גורפת של ציבורים שלמים במדינת ישראל", כתב ינון, "רק בשל מאפיינים בזהותם שאינם ניתנים לשינוי, דוגמת דתם, לאומיותם, נטייתם המינית או ארץ מוצאם".
שבות ושטות
אבל זה לא הסעיף היחיד שמעורר מחלוקת. קודם לו סעיף 7א, שלפיו יכול כל תושב ישראל לפעול לשימור תרבותו, מורשתו וזהותו. המשמעות של זה היא שהחרדים יוכלו להמשיך לא ללמד לימודי ליבה, הבדואים יוכלו לשאת כמה נשים. ומה עם המורשת של אפליית נשים או של רצח על כבוד המשפחה? האם גם את זה מעודד החוק לשמר? והאם יש אפשרות שנתניהו לא מבין את כל זה? שהוא אינו ער לבעייתיות החוק? שהוא לא ער לניואנסים המטרידים שעלולים לסבך אותנו לא רק בינינו לבין עצמנו, אלא בכל העולם?
אין מצב כזה. נתניהו מבין היטב את המשמעות של החוק בכלל ושל הסעיפים המדוברים בפרט. ואם הוא לא הבין, כבר היו מי שהסבירו לו, ובהם גם היועץ המשפטי לממשלה. אבל כמו בכל דבר אחר, מה שמניע את נתניהו זה לא האינטרס הלאומי, הממלכתי, אלא האינטרס האישי. או במילים אחרות: כל מה שיכול להועיל להישרדותו. בעוד כשמונה חודשים אנחנו עשויים ללכת לבחירות, והנה צץ לו חוק הלאום, שמונח כבר שבע שנים על השולחן. מדי פעם, כשאופציית הבחירות עולה, הוא נשלף מתחתית הערימה. לא על ידי שליח, או באמצעות איזה אידיוט שימושי, כפי שכינתה ציפי לבני את יוזם החוק, אבי דיכטר (על המונח שימושי אפשר להתווכח), אלא על ידי ראש הממשלה בכבודו ובעצמו.
זה החוק היחיד שנתניהו מריץ ביוזמתו. בשביל שאר החוקים יש לו את דודי אמסלם ומיקי זוהר. ולעיתים, כפי שראינו השבוע, גם את יואב קיש. יו"ר ועדת הפנים הודיע ליועץ המשפטי כי הוא מתכוון לקיים דיון בנושא התנהלותו של ניצב ריטמן בכל מה שקשור לחקירות ראש הממשלה. קיש זימן לכנסת את המשטרה ומח"ש כדי לקיים את מה שנראה כמשפט שדה. אז מה הפלא שהמועמדת לתפקיד יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני, מרגישה כל הזמן כמו הילד ששם אצבע בסכר. זו לא הפעם הראשונה שהיא מתנגדת לחוק: היא נלחמה בו גם ב־2014 כשפוטרה מהממשלה.
שלא יהיה ספק, מדובר פה במאבק פוליטי. "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי" הייתה יוזמה של חברי הכנסת אבי דיכטר וזאב אלקין מקדימה של לבני, ותמכו בו כמעט כל חברי המפלגה, כולל באותו סעיף שנוי במחלוקת עד היום. היום אותם אנשים נמצאים במפלגות אחרות, כמו יואל חסון למשל, יו"ר סיעת המחנה הציוני, שעכשיו מתנגד לו, ומנגד אלקין, שהוא אחד מבכירי הליכוד.
יש פה קבוצה שרוצה להפוך אותנו למדינה שהדמוקרטיה בה רק טכנית, מסבירה לבני. אנשים שרוצים את ישראל קיצונית יותר, דתית יותר, שאין בה שוויון לתושביה. מדינת אפרטהייד, אומרת לבני. ישבתי בדיון בוועדה המשותפת, יושבים שם הח"כים הערבים, וברור להם שלא רוצים אותם. שהם לא אזרחים רצויים. וח"כ סמוטריץ' אומר תוך כדי הדיון שאם לא נשמור על קהילות יהודיות, נצרת־עילית תיפול. ככה הוא אמר. כלומר, אם לא נדאג שיגורו בה רק יהודים, היא תהיה ערבית. כאילו מדובר פה בכיבוש של הערבים.
לבני, שהחלה לקרוא קטע ממגילת העצמאות, על כך שמדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה – הוצאה בכוח מהדיון. מה שהכי מרגיז אותה זו ההשוואה שעושים בין חוק השבות לחוק הלאום. בדיון בכנסת טען דודי אמסלם שאם טוענים שחוק הלאום הוא חוק מפלה, אפשר להגיד שגם חוק השבות מפלה. המשנה ליועץ המשפטי, רז נזרי, העיר לו שאין שום מקום להשוואה בין החוקים. זכותה של מדינה לקבוע מי יעבור דרך שער הכניסה שלה ומה יהיה מעמדו, אומרת לבני, אבל מי שחי בה – צריך לחיות בשוויון זכויות מלא.
אבל לא רק אמסלם עושה את ההשוואה הזאת. גם גדעון סער אמר השבוע על חוק הלאום בראיון לרשת ב': "אין בחוק שום דבר שמבטא פרקטיקה לא דמוקרטית. אפשר להגיד גם על חוק השבות שיש בו גזענות". מה שמעיד שפוליטיקה יש בכל מקום, גם מחוץ לכנסת.
בימים שאחרי הסערה בוועדה, ובעיקר אחרי מכתב הנשיא, שקדו בבית היהודי על תיקון הסעיף מעורר המחלוקת. הנוסח המסתמן הוא שבמקום מה שנכתב, יקבע סעיף 7ב כי "המוסדות הלאומיים, באופן עצמאי או בשיתוף פעולה עם גורמי המדינה, יפעלו ליישוב יהודים בכל חלקי הארץ".
שאלתי אתמול את שר החינוך מהי עמדתו על החוק ועל התיקון. אני בעד החוק, אמר בנט, אבל הוציאו ממנו את התוכן. הוא דולל למשהו די אוורירי. זה שיעור היסטוריה, ולא חוק. אנחנו נתמוך בו, הוא אומר, אבל זה לא עושה את העבודה.
שני כדורים באוויר
חוק הלאום שמקדם נתניהו הוא ה"הם מ־פ־ח־דים" או "הערבים נוהרים לקלפיות" של בחירות 2019. נתניהו שלף אותו עכשיו כמעין ואוצ'ר - אופציה נוספת לבחירות על הגב של החוק הזה, והוא הוכחה לכך שהן מתקרבות. אבל העילה לבחירות תהיה כנראה חוק הגיוס, ומי שיקבע את מועדן - יהיה בג"ץ.
סגן שר הבריאות הודיע השבוע לראש הממשלה, שאם עד ליציאת הכנסת לפגרה בסוף השבוע הבא לא תתקבל ארכה של בג"ץ לחוק הגיוס שאמור להיכנס לתוקפו בספטמבר - הוא יתפטר מהממשלה. מנגד, גם יו"ר ישראל ביתנו התחייב קבל עם ועדה שאם ישונה אפילו פסיק בחוק – הוא לא יישאר בממשלה. בישיבת ראשי מפלגות הקואליציה השבוע, אמר ראש הממשלה – אנחנו מעבירים את חוק הגיוס, אבל לא איים מפורשות בבחירות. ליצמן אמר שהוא זקוק לזמן. שהוא לא מצליח להעביר את החוק אצל הרבנים שלו. הפעם האדמו"ר מסלונים, אם למישהו דחוף לדעת.
בנט הציע את שיטת מצליח: בוא נלך לבג"ץ ונבקש דחייה. אם לא נקבל, נלך לבחירות. אם נקבל, נעשה חשבון של הדחייה פלוס כמה חודשים ונלך אז. לקח כמה ימים עד שהוגשה הפנייה לבג"ץ. נתניהו המתין עם הבקשה, אולי כי רצה לראות מה קורה בתיק 4000 שבו נחקר השבוע. הוא רצה להחזיק באוויר את שני הכדורים האלה, חוק הגיוס וחוק הלאום, כעילה לבחירות.
לאחר החקירה פנתה המדינה לבג"ץ וביקשה דחייה של יישום החוק. אם בג"ץ ייעתר וידחה את יישום החוק בחודש־חודשיים, הכנסת שחוזרת למושב החורף באוקטובר תחליט על בחירות במארס, ארבע שנים בדיוק מהבחירות האחרונות. המשמעות היא שמושב הכנסת שמסתיים בשבוע הבא - עשוי להיות המושב האחרון. בכל מקרה, ברור שהבחירות לא יהיו במועדן המקורי, בנובמבר 2019. הן יתקיימו איפשהו בין מארס למאי.
התוכנית של ראש הממשלה הולכת ונחשפת: ברור לכל שאם הבחירות יתקיימו בחודשים הקרובים, ואם לא יהיו אירועים דרמטיים - כמו כוכב חדש שיפציע בשמי הפוליטיקה, או כתב אישום שנדמה כבר שלא יפציע לעולם - הוא יהיה ראש הממשלה הבא. לפיכך הוא מתכוון להציג את ממשלתו הבאה עוד לפני הבחירות, כדי לגרום לכל המתלבטים להבין שהממשלה שלו כבר קיימת וחבל שהקולות שלהם יתבזבזו על מפלגות אחרות.
הוא גם מתכוון לחבק את כחלון חיבוק דוב, כשהוא מבטיח שהוא ימשיך בתפקידו כשר האוצר בממשלה הבאה. ליברמן, על פי אותה תוכנית, ימשיך במשרד הביטחון. על פי גורמים המקורבים לנתניהו, יש עתיד והמחנה הציוני לא יהיו חלק מהממשלה הבאה. נתניהו מתכוון להגיד את זה לציבור במפורש עוד לפני הבחירות.
שתי משימות נותרו אם כך לנתניהו: לשמור על השלטון עד הבחירות ולגרום לזעזוע בתוך הבית היהודי. הוא עושה את זה בשיטה המוכרת שלו, הפרד ומשול – ערעור ופרימת הברית בין בנט לשקד. דבריו של דוד ביטן על הפופולריות של שקד ועל היכולת שלה להיבחר במקום הראשון בפריימריז של הליכוד – כנראה לא נאמרו סתם. מישהו הכתיב אותה. מצד שני, אפשר לנחש איזו תגובה הייתה על הדברים בבית בבלפור. שרה נתניהו תעדיף את חנין זועבי כחברת ליכוד לפני שהיא תאשר לשקד להתמודד שם. אבל קשה להאמין שהדברים שאמר ביטן עשו רושם על שקד. או על בנט. במשולש הזה של נתניהו־בנט־שקד, הדינמיקה ידועה לכל.
הבעיה של נתניהו היא בנט. זה לא סוד שיו"ר הבית היהודי רואה עצמו בקדנציה הבאה כשר הביטחון. לדעתו, מה שיכריע בסוגיה זה לא ההבטחות של נתניהו, אלא מצב המנדטים. על הקלף הזה מתכוון בנט לשחק. נתניהו הוא ראש הממשלה, יגיד בנט, עכשיו צריך לדאוג שביבי יובנט.
הקמפיין של הבית היהודי יהיה: נתניהו מוסר 1,000 מחבלים, מקפיא את הבנייה, הוא בעד שתי מדינות, הוא בולם את חוק ההסדרה, הוא מחזק את מערכת המשפט. המדינה זקוקה לבנט שיעצור אותו. בבית היהודי אומרים שנתניהו מבין שזה הקמפיין שבנט מתכוון להוביל, ולכן הוא כבר מובנט. הוא יותר בנט מבנט. אבל הם מתכוונים להמשיך לאתגר אותו כל הדרך לקלפי.
מדע בריוני
תחושת הבחירות הקרבות לא משפיעה רק על ראשי המפלגות. גם אזובי הקיר מתעוררים. בין שזו חברת כנסת כמו נאוה בוקר, יו"ר ועדה כמו יואב קיש, או שר זוטר כמו אופיר אקוניס. שר המדע והטכנולוגיה, שהשבוע החליט על ביטול מינויה של פרופ' יעל אמיתי, חוקרת מוח בפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן־גוריון וראשת בית הספר הבין־פקולטי למדעי המוח באוניברסיטה, כחברה בוועדה מדעית ישראלית־גרמנית. למה? קודם כל כי הוא יכול. אבל גם כי לפני שהוא שר המדע, אקוניס הוא השר למדעי הפריימריז. ואיך יכול שר מדע להשפיע יותר על מצביעיו במרכז הליכוד מאשר להדיר מדענית בעלת שם, בגלל עצומה שעליה חתמה לפני 13 שנה עם עוד 360 חברי סגל, שקראה לאפשר סרבנות מצפון לשירות בשטחים.
קשה לצפות ליותר מדי משר שהדבר הראשון שעשה עם כניסתו לתפקיד היה להשמיט את הגדרת שר החלל מתפקידו, מסיבות תדמית. אקוניס, צריך לומר, רצה בכלל להתמנות לשגריר באו"ם. אבל ראש הממשלה העדיף להרחיק את דני דנון הפרובלמטי עד לניו־יורק, במקום את נושא כליו ועושה דברו. אקוניס מונה ברגע האחרון לשר ברוטציה עם צחי הנגבי ועמד כבר לפנות את כיסאו, אבל אחרי פרישת סילבן שלום הוא קיבל את התיק מלא־מלא.
די לחשוב על מדענים יהודים כמו אלברט איינשטיין וחיים ויצמן, על מקומה המכובד של מדינת ישראל בעולם המדע ועל שרי מדע כמו פרופ' יובל נאמן ופרופ' דניאל הרשקוביץ – כדי להבין עד כמה פחת מעמדו של המשרד הזה. והנה, אקוניס שלנו מונה, ואחרי שהסיר את התואר שר החלל מתוארו, מה עוד נשאר לו לעשות אם לא להופיע בקולו הפומפוזי בתשדירי שירות של משרדו ולעסוק בפריימריז ובפוליטיקה. הוא שתל את אחיו כעוזר בלשכת נתניהו, ונראה שהקשר שלו עם מדענים הוא בעיקר דרך שיטוט באינטרנט ומעקב אחרי דעותיהם הפוליטיות.
כדי להצדיק את המעשה הנפשע שעשה כשהרחיק את פרופ' אמיתי מתפקידה, הוא הִרבה להופיע בתקשורת, ובין היתר כתב מאמר כדי להצדיק את מעשיו. מעניין מתי פירסם לאחרונה מאמר בקשר להישג מדעי ישראלי כלשהו. אז גם אני שוטטתי באינטרנט, כדי לבדוק מה הזעיק את אקוניס בעניין העצומה לסרב לשרת בשטחים, עד כדי כך ש־13 שנים לאחר מכן, ביטל מינוי כל כך חשוב של מדענית.
חשבתי, אולי אקוניס עבר שירות קשה בשטחים, כמו רבים מבני גילו. אולי הוא מזועזע מהאפשרות שיש מי שחושב שניתן לסרב לשרת שם. כי אם כולם יסרבו - מה יהיה עלינו. אז זהו, שלא. מתברר שאקוניס, שגדל ברמת אביב ג', עשה את שירותו ככתב צבאי במפקדת קצין חינוך ראשי.
ומהפוזיציה הזאת, סירוב לשרת בשטחים באמת נראה נורא.
