בראשית באה הנהמה: התוצר המשותף של 80 אלף גרונות; אחר כך בא האור: חזק ובוהק. אין באצטדיון סנטימטר אחד של צל; ואז הצבעים: מצד שמאל האדום־לבן המשובץ של עשרות אלפי האוהדים הקרואטים; מצד ימין הלבן של האוהדים האנגלים. ובאמצע, למטה, הדשא. היה לי פעם חבר אמריקאי שהתחביב שלו היה גננוּת. הוא שנא דשא. "את הדשא", לימד אותי, "המציאו האנגלים. גם כשהם יוצאים החוצה, הם חייבים להישאר בבית. לקחו שטיח מהסלון וצבעו אותו בירוק".
יש משהו חגיגי, סוחף, בהמון שמכונס יחד, סביב אותו מלבן ירוק. זה יכול להיות מסוכן: הקשים בפשעים שידעה האנושות נחגגו באצטדיונים. וזה יכול להיות מלבב. הרוסים לא רצו להסתכן: הם הציבו מאות שוטרים בין יציעי הקהל למגרש. השוטרים עמדו כשפניהם לקהל. את המשחק הם יראו, אם יראו, בשידור חוזר, בבית.
יציע העיתונות ממוקם מול קו האמצע. לכל עיתונאי פיסת שולחן ומסך מחשב. המסך משדר צילומי תקריב. כל דרמה על המגרש זוכה לצילום חוזר. עמיתי לשולחן הוא עיתונאי ספורט מקניה. בעד מי הקנייתים, שאלתי. "בעד האנגלים", השיב.
פרט והסבר, ביקשתי.
"מכיוון שקבוצות אנגליות באות מפעם לפעם לשחק אצלנו", אמר. "מכיוון ששחקנים קנייתים משחקים באנגליה. בגלל ההיסטוריה – היינו מושבה בריטית. בגלל השפה. אבל אם היריבה הייתה אחרת, ברזיל למשל, אנחנו היינו בעד הברזילאים".
מדוע, שאלתי.
"מכיוון שהם שחורים", אמר.
אז בוא נסכם, אמרתי. מה מביא אנשים לאהוד נבחרת זרה: הגזע, הצבע, ההיכרות, ההיסטוריה, השפה.
"ואתה", שאל. "את מי אתה אוהד?"
זה מסובך, אמרתי. הבריטים הם חלק מההיסטוריה שלנו. גם הקרואטים – הם היו מהגרועים במשתפי הפעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה. אנחנו צופים בפרמייר־ליג ומקבלים בהתרגשות ביקור זניח של נסיך אנגלי. מצד שני, לקרואטים יש כדורגלנים מופלאים. תסתכל על הבחור הזה, מספר 10, לוקה מודריץ'. כמה קטן, ככה מוכשר.
מודריץ', בדשא למטה, כאילו שמע את שיחתנו: הוא לקח אחריות על ההתקפה הקרואטית הראשונה. אבל את הגול הכניסו דווקא האנגלים.
כמו להיות ירדן
יש מפעלי ספורט שהבאזז שנוצר סביבם הולך וגדל עד לשיאם. האולימפיאדה, למשל. ויש מפעלי ספורט שנוכחותם הולכת ומתמעטת. המונדיאל הוא מפעל כזה. הוא מזכיר לי את שירה היפה של נעמי שמר "לשיר זה כמו להיות ירדן". "אתה מתחיל למעלה בצפון, שוצף ומתחצף", כתבה. ואז אתה מידלדל. "סופך לגווע כמו ירדן, להיאסף לאט אל ים המוות", כתבה.
ההשוואה לא כל כך מוצלחת, אבל התהליך דומה. בהתחלה משנה המונדיאל את סדר היום של מדינות ועמים. ערב־ערב, בין חמש לשבע, בין תשע ל־11, העולם מתיישב מול המסכים. זה נכון במיוחד במדינות שיושבות על רצועת הזמן של מוסקבה או רצועות סמוכות. שעות העומס בכבישים משתנות. אנשים מקדימים לחזור מהעבודה או מאחרים לצאת. קהל שליבו גס בכדורגל נסחף למשחק. מהלכים צבאיים ומדיניים נדחקים הצידה.
עזריאל קרליבך, העורך המיתולוגי של "מעריב", הורה לכתבי העיתון לדווח בפרטי־פרטים על משחק כדורגל חשוב – אם אינני טועה, המשחק בין ברית־המועצות לישראל, ברמת־גן, ב־1956. אבל למה, שאל אחד הכתבים. רוב הקוראים שלנו היו באצטדיון או שמעו את השידור החי ברדיו. "בגלל זה", פסק קרליבך. "הם ראו ושמעו ורוצים עוד".
לא היו לי ציפיות גבוהות מהמשחק בין קרואטיה לאנגליה, שתי נבחרות שבמונחי הכדורגל העולמי נחשבות לסינדרלות, למדרגה נוחה לדרוך עליה בדרך לגמר. צרפת ובלגיה, אמרו המומחים, הן קבוצות איכותיות יותר. משחק חצי הגמר ביניהן, ביום שלישי בסנט־פטרסבורג, הוא הגמר האמיתי.
במשחק בסנט־פטרסבורג צפיתי בבית קפה במרכז מוסקבה. ליד כל קיר הוצב מסך טלוויזיה. הקפה היה מלא בגברים צעירים, פה ושם משפחות. המשחק היה עצבני. שתי הקבוצות לא היו במיטבן. הקהל איבד עניין בהדרגה. בהפסקה אנשים הלכו הביתה.
את הרחובות מילאו זרים שגילו אופטימיות מופרזת לגבי סיכויי ההצלחה של הנבחרות שלהם. כאשר הנבחרות הובסו, הם נותרו מאחור, שבויים בכרטיסי טיסה שאינם נתונים לשינוי או בחדרי בתי מלון ששולמו מראש. קצתם לבשו חולצות בצבעי הנבחרת שלהם. אולי לא היו להם חולצות אחרות. הארגנטינאים בכחול־לבן, הברזילאים בצהוב־ירוק. הם שתו את יגונם בבארים, מול משחקים של אחרים.
בין שתי דלתות
מספרים על חיים בר־לב המנוח, שבמהלך ביקור במעון הרשמי של ממשלת רומניה, בתקופת צ'אושסקו, התייצב מול המראה בחדרו ואמר בעברית, לאט־לאט ובהדגשה, "אני רעב. הייתי אוכל נקניקיות".
בתוך כמה דקות הגיע משרת לחדרו עם מגש מלא נקניקיות. שלשום ניסיתי אותו תרגיל בחדר העיתונות בקרמלין, בהמתנה לפגישת פוטין־נתניהו. "היה נחמד אם היו מביאים לנו סנדוויצ'ים", אמרתי לשולחן הריק. עברה חצי שעה, והסנדוויצ'ים הגיעו, חלקם עם גבינה צהובה, חלקם עם נקניק. חבל שלא ביקשתי את סילוק האיראנים מסוריה.
הכיכר האדומה נכבשה על ידי אלפי קרואטים, לבושים באדום־לבן המשובץ שלהם, כמו שחקנים בהצגה לילדים. נדמה היה שחצי מאוכלוסיית קרואטיה הגיעה למוסקבה. הם הביאו איתם יריעות בד ענקיות, צבועות בצבעי הדגל, החזיקו אותן במעגל, הרימו, הורידו, שרו, השמיעו קריאות עידוד, צעדו הלוך וחזור מול המוזוליאום של לנין, מול הקבר של סטאלין, מול המרפסת שממנה השקיפו ראשי המשטר על המצעדים הצבאיים; על פי מיקומם של הגברים על המרפסת ידע המערב מי קוּדם, מי נסוג, מי מועמד להדחה ולמאסר, שסופם משפט ראווה והוצאה להורג.
חגיגות הקרואטים לא חודרות את חומות הקרמלין. בפנים דממה. נהגים ממתינים במכוניות השרד שלהם, באורות דלוקים. שטיחים אדומים רכים מרצפים את המסדרונות הארוכים של ארמון הנשיאות. אנחנו אימפריה, אומרים המסדרונות האלה עוד מימי הצאר. אנחנו מעצמת־על.
פוטין מצטלם עם אורחיו בחדר שנועד לכך. ההשוואה עם החדר הסגלגל בבית הלבן מתבקשת. החדר בקרמלין הרבה יותר גדול והרבה יותר מפואר. הוא עגול ומתנשא לגובה. ארבעה פסלים מוצבים בו, ארבעה צארים: קתרינה הגדולה, פטר הגדול, אלכסנדר השני וניקולאי הראשון. כל אחד מהם גדול פי שניים מגודלו בחיים. שתי נברשות גדולות, זהב וזכוכית ירוקה, משתלשלות מהתקרה, שכיפתה מקושטת בפרחים מגבס. שולחן עבודה ערוך בצד, עם דגלי רוסיה משני צידיו. ניכר שהוא לצורך צילום בלבד. הצבע השולט חלמוני, בהיר, כמו בחדר המקביל בוושינגטון. אבל בוושינגטון נשקף מהחלונות הגדולים גן הוורדים, צבעוני ופורח, ואילו במוסקבה וילונות כבדים מכסים את החלונות, ומאחוריהם מבצבצים תריסים מוגפים.
המפגש נפתח בטקס קבוע, שחוזר בביקור של כל מנהיג זר. אל החדר מובילות שתי דלתות. בהינתן האות, נפתחת הדלת מימין, ובמקביל מתייצב האורח בדלת משמאל. השניים צועדים זה לקראת זה ונפגשים בדיוק באמצע, כמו שני שחקני אופרה שמגיחים על פי הוראות הבמאי משני קצות הבמה. מיד ישירו.
לא. הם לא שרים. הם מתיישבים על כיסאותיהם. הכיסאות מסודרים בחצי סהר, פמליה מול פמליה. ליד כל מנהיג המתורגמן שלו. כיסאות המתורגמנים שונים, קצת פחות מרופדים. מן הראוי שהמתורגמנים יידעו את מקומם.
הטקסטים מחושבים מראש. כל צד מדבר בשפתו, אל הקהל שלו. נתניהו גוהר קדימה. הוא משדר דריכות. פוטין נשען לאחור. הוא משדר בעלבתיות. האיבר המעניין במפגשים כאלה הוא הרגליים. רגל שמאל של פוטין לא נחה, טופפת, נעה אחורה וקדימה, חורשת את השטיח. רגל ימין של נתניהו מתעקלת, מחפשת משען. רגליים הן לפעמים סוג של פוליגרף.
השיחה שנפתחת אחר כך נמשכת קצת יותר משעה. על מה שנאמר בה אנחנו יודעים רק מנתניהו. בשני תדריכים שהוא מקיים, מיד לאחר הפגישה ולמחרת בבוקר, הוא מנמיך ציפיות. המפגש נולד לאחר שקיבל הזמנה מפוטין לצפות באחד ממשחקי המונדיאל. הוא ניצל את ההזדמנות לדבר עם נשיא רוסיה ערב פגישת הפסגה שלו עם טראמפ, ביום שני, בהלסינקי. התיאום הצבאי עם הרוסים עובד. הרוסים פעלו להרחקת כוחות איראניים עשרות קילומטרים מהגבול ברמת הגולן.
לא צריך להיות פרשן־על כדי לקשר בין הנקודות. נתניהו היה שמח להגיע לעסקה עם פוטין: ישראל תשלים עם השתלטות אסד על סוריה, כולל חיסול מוקדי המורדים לאורך הגבול ברמת הגולן שהתקיימו עד היום בחסות ישראל; בתמורה ידאג פוטין לסילוק האיראנים מסוריה. טראמפ יתמוך בעסקה. פוטין ייצא ממנה כפוסק עליון בענייני המזרח התיכון, היחיד שיכול להשפיע על כל הצדדים.
עסקה כזאת לא נראית באופק. השניים יסתפקו בעסקת מיני: ישראל תשלים עם השתלטות אסד; רוסיה תשלים עם ההפצצות שמיוחסות לישראל. חשוב מאוד לפוטין להביא להשלמת הכיבוש ולייצוב משטרו של אסד. זה יהיה ההישג שלו. הוא יודע שישראל יכולה להפריע למהלך: זה הקלף שלנו.
בעיקרו של דבר, הפגישה תיחזקה את המשך המצב הקיים. השאלה פתוחה, האם הנכונות של רוסיה להרחיק כוחות איראניים מהגבול כוללת גם את חיזבאללה. זאת שאלת מפתח. אשר לנוכחות האיראנית בסוריה כולה, היא תלויה באיראנים ובאסד. פוטין לא יכול לעזור, אולי גם לא רוצה. "אני פועל רק על פי האינטרס הרוסי", הוא אומר בגלוי, בגאווה, למנהיגים זרים.
פמליית ראש הממשלה שוכנה הפעם בפרזידנט הוטל, מלון הנשיא, אחד ממלונות הפאר הפחות נחשבים במוסקבה. נתניהו רגיל לסטנדרט גבוה יותר בביקוריו בחו"ל. השמועות במוסקבה אומרות ששמו של המלון מעיד על בעלותו – מלון הנשיא שייך איכשהו לפוטין. אם זה נכון או לא, ההנחה היא שכל מילה מצותתת, כל תנועה מצולמת, ממש כמו ברומניה של צ'אושסקו. אחד מאנשי הפמליה התלבט לפני שנכנס למקלחת – האם לא עדיף להתקלח הפעם עם בגדים. למרות הכל, התפשט.
האיש הגדול
לא ביקרתי במוסקבה 27 שנים, מאז ניסיון ההפיכה הכושל של גנאדי ינאייב. ינאייב ושותפיו ביקשו לסכל בכוח את הגלאסנוסט והפרסטרויקה, שתי הרפורמות של גורבצ'וב. המונים התייצבו מול הבית הלבן, מושב הדומה. הם ביקשו להגן בגופם על הרפורמות. פיעמה בהם תקווה. הם האמינו שהם עומדים בפתחו של עידן חדש, דמוקרטי, ליברלי.
זה לא קרה. רוסיה תחת פוטין נשלטת על ידי משטר שבנימוס מכנים אותו "סמכותני", ובפחות נימוס, דיקטטורי. הכלכלה קפיטליסטית. הפער בין העשירים מאוד לשאר האוכלוסייה תהומי. הפוליטיקה מסורה בידי שלטון יחיד. אפשר לקטר על המשטר, אבל מי שמורד בו, צפוי למאסר, לרצח או לשניהם.
ראיתי את הצבא הרוסי במלחמה בגיאורגיה; ראיתי אותו במלחמה באוקראינה, בכיבוש חצי האי קרים. הכיבושים היו קלים, רפוסי התנגדות. רוסיה מוקפת במדינות כאלה, שפעם היו כפופות לה. רובן מתקיימות כישות עצמאית בזכות המטרייה של ארצות־הברית. אם פוטין ירצה לחזור ולכבוש אותן, ספק אם יקום גורם שיעצור אותו. בוודאי לא טראמפ.
בארבאט, רחוב יפהפה ומלכודת תיירים, חנויות המזכרות מלאות בחולצות טי עם דיוקנו של פוטין. פוטין רוכב על דוב, שוחה בים, מדגמן משקפי שמש, מכוון אקדח – הכיתוב על החולצה אומר "מציל את העולם" – דג דגים, לבוש בבגדי הסוואה צבאיים, מחזיק משקפת צבאית, חושף חזה עירום.
פולחן האישיות סביבו הוא מסוג חדש – לא רק מנהיג־מנהיג, גם גבר־גבר. זה מה שהולך היום. הבבושקות, בובות העץ המצוירות שנכנסות זו בתוך זו, מנציחות את פוטין כאיש הגדול, ראש הממשלה מדבדב בתוכו, גורבצ'וב בתוך מדבדב, ברז'נייב בתוך גורבצ'וב. איפה ילצין, אני שואל את הזבנית. ילצין היה נשיא בשנים המעטות שבהן השתעשעה רוסיה באופציה הדמוקרטית. "ילצין לא טוב", היא משיבה. "אני רוצה פוטין".
דמיינתי לרגע את הישראלים במציאות דומה. האם אנחנו היינו מורדים במשטר נוסח פוטין? פעם חשבתי שהתשובה ברורה: כן, היינו מורדים. היום אני פחות בטוח. הגבולות בין דמוקרטיה להיעדרה לא חדים כפי שהיו בעבר. נשיאים כמו טראמפ, שנבחרו בהליך דמוקרטי, מבזים בגלוי את כללי המשחק הדמוקרטיים וזוכים לתמיכה רחבה. תהליכים דומים מתרחשים אצלנו. פולחן האישיות של המנהיג דומה. השנאה לשומרי הסף, לבתי המשפט, לתקשורת החופשית, דומה. הקלות שבה המנהיג משקר לציבור דומה.
חלק מהישראלים לא יחושו בהבדל.
נחזור לבבושקות. גם אנחנו שם. על הבובה הגדולה מצויר יהודי חרדי, ארוך זקן ואף. לפניו ניצב שק זהב פתוח, שהמספר 1,000,000, בדולרים, מציין את שווי תכולתו. בתוכו בובה של יהודי חבוש כיפה שמנגן בכינור, ובתוכו בובה קטנה של אישה חרדית שקולעת חלה. אנטישמי? לטעמי כן. אני תוהה לאיזה קהל קונים מכוונים המוכרים. ליהודים? לישראלים? לרוסים? לצד בובת החרדי עם שק הזהב מוצג חרדי שקורא בתורה.
כסף אדום
באחד הביקורים שלי במוסקבה בתקופת ברית־המועצות החלטתי לבקר בגום, חנות הכל־בו בכיכר האדומה. המשימה הייתה אתגרית – לרכוש כובע פרווה רוסי, לחורף. אין סיכוי, אמר לי כתבנו, אמנון קפליוק. התערבנו. הלכתי לגום, ולא היה בו כמעט דבר: מצבור של חנויות ממשלתיות עלובות, חלקן סגורות, חלקן ריקות מסחורה. לפני חנות אחת השתרך תור. מה מכרו? כובעי פרווה. הכובע מאופסן אצלי עד היום. יש פרווה, אין חורף.
הגום הפך לקניון. החנויות מציגות מותגי אופנה מערביים – פראדה, גוצ'י, לואי ויטון וכיו"ב. לאורך הקיר החיצוני נפתחו בתי קפה. גופתו החנוטה של לנין מתהפכת בתוך המוזוליאום, ממול. הרבה אנשים ממלאים את המעברים, מצטלמים בסלפי. לא ראיתי אדם אחד שיוצא מחנות עם שקית.
מגדלי הדירות בפרברים של מוסקבה, שחיפשתי בהם אסירי ציון ששוחררו, היו מקום נורא להתגורר בו. המעליות לא עבדו. הסביבה הייתה מוזנחת ומלוכלכת. הדירות היו קטנות ומחניקות. המצב לא היה טוב בהרבה בשכונות המגורים משני צידי כביש הטבעת שמקיף את מרכז העיר.
השיפור רחוק מלהיות מהפכני. בתי המגורים עדיין נראים כמו סלאמס, אבל הותקנו בהם מזגנים ומעליות. מחוץ למרכז המטופח, מוסקבה הייתה ונותרה עיר מגובבת, מכוערת.
בדרום העיר נבנתה קריית משרדים שנקראת מוסקבה סיטי: מקבץ של מגדלי זכוכית ישרים, עקומים ומתפתלים, כמו המגדלים שהולכים וצומחים אצלנו לאורך האיילון. החנויות, שאז היו ריקות ועוינות, מלאות בסחורה; והנשים מטופחות. מוסקבה משופעת בכסף.
סוף משחק
האוהדים מקרואטיה יצאו מהאצטדיון בגרון ניחר. הם המשיכו לחגוג עד הבוקר. האוהדים האנגלים נמוגו. הם לא יכולים לבוא בטענות אל שחקני נבחרתם: במונדיאל הנוכחי הם שברו את המנחוס ההיסטורי, הגיעו לראשונה מאז 1990 לחצי הגמר והפסידו לנבחרת טובה מהם.
הנתונים הסטטיסטיים לא מונחים לפניי כרגע, אבל נדמה לי שהמונדיאל הזה הוא השוויוני במונדיאלים. זה נכון בוודאי משלב שמינית הגמר. משחקים הוכרעו בפנדלים או בגול יחיד שנכנס בדקות האחרונות. הוכרעו במקרה, על הקשקש או במנטליות, באופי חזק מול חלש, ברעב מול שובע. איטליה, שלא הצליחה אפילו להגיע לרוסיה, גרמניה, ברזיל, ספרד, וארגנטינה – ענקיות כדורגל היסטוריות – נפלו בטרם עת. כוכבי ענק כמו מסי, ניימאר ונוייר ומולר הגרמנים סיימו את המשחקים בבושת פנים. רונאלדו הפורטוגלי איכזב. זה טוב; זה מלמד שהמים בבריכה מתחלפים.
לשוויוניות יש משמעות נוספת: יש הרבה שחקנים מצוינים, שחקנים צעירים, בדרך כלל בני משפחות מהגרים, שלא נופלים מכוכבי־העל המוכרים. ההיררכיה מתכווצת: הצעירים נושפים בעורפם של כוכבי־העל; השחקנים הבינוניים נפלטים החוצה.
בתעשיית כדורגל שבה קומץ קבוצות עשירות, בספרד, אנגליה, גרמניה, צרפת ואיטליה פותחות פער בלתי ניתן להדבקה על כל הקבוצות האחרות בליגות שלהן, ההתמודדות השוויונית היא בשורה משמחת. הליגות משעממות; המונדיאל מרתק. הכסף משחק בו תפקיד קטן יותר משהוא משחק בקבוצות הצמרת של הכדורגל האירופי.
היום יגיעו למוסקבה האוהדים הצרפתים. בגמר ביום ראשון הנבחרת שלהם תיחשב לפייבוריטית – צרפת הגדולה, בעלת היסטוריית הכדורגל העשירה, מול קרואטיה הקטנה. ההתמודדות מרתקת: הנבחרת הקרואטית משופעת בשחקנים מוכשרים שעשו קריירה בקבוצות גדולות באירופה – לוקה מודריץ' מריאל מדריד, איבן ראקיטיץ' מברצלונה, מריו מנדז'וקיץ' מיובנטוס, איבן פרישיץ' מאינטר. זוהי נבחרת חד־פעמית: כמו הונגריה, שכבשה את הכדורגל בשנות ה־50 של המאה שעברה ונעלמה, גם לנבחרת הקרואטית אין דור המשך באותה רמה.
הנבחרת הקרואטית מלאה בקרואטים. הנבחרת הצרפתית משופעת במהגרים. שני תצלומים שרצים ברשת מדגימים את ההבדל: נבחרת צרפת ב־1982, על טהרת הלבנים, ילידי צרפת, מול נבחרת צרפת הנוכחית, שניזונה ממהגרים ממדינות אפריקאיות שרובן היו מושבות צרפתיות – קיליאן אמבפה, שאביו היגר מקמרון ואמו מאלג'יריה; אנגולו קאנטה, שהוריו היגרו ממאלי; פול פוגבה, שהוריו היגרו מגיניאה; סמואל אומטיטי, שנולד בקמרון; בלז מטווידי, שהוריו ממוצא אנגולי וקונגולזי.
זו צרפת של רובעי המהגרים העניים סביב פריז; זו איננה צרפת של מרי לה־פן.
למרות היכולת הפושרת במשחק חצי הגמר, נגד בלגיה, הנבחרת הצרפתית היא המבריקה בטורניר. המבריק מבין שחקניה הוא אמבפה בן ה־19. הקלות שבה הוא מתנועע, המהירות שבה הוא רץ, אהבת המשחק, מזכירים לפרשנים את גדולי החלוצים בהיסטוריה – פלה ורונאלדו הברזילאים, רונאלדו הפורטוגלי.
על פי ההתנהגות שלו על המגרש, הוא לא יודע עדיין להתמודד עם המחמאות שניתנו לו, עם הציפיות שבאו בעקבותיהן. כאשר הקבוצה מבקשת למשוך זמן, הוא מתנדב לשחק פצוע. זה לא יוצא לו. הוא רב עם שחקנים. זה נראה לא רציני, לא אמין. הוא ילד שנקלע למגרש של הגדולים – ילד פלא.
פוטין הזמין את מנהיגי העולם לשבת איתו ביציע הכבוד במשחק הגמר. ההיענות הייתה דלה, אם משום שמנהיגים לאומיים באים לעודד את הנבחרות שלהם, לא לקשט אירועים של עמים אחרים, אם משום שפוטין לא פופולרי במיוחד בלשכות של מנהיגים אירופאים. אבו־מאזן הוא אחד הנשיאים שנענו להזמנה. הוא יקבל מפוטין אותו כבוד שקיבל נתניהו. ביציע הכבוד באצטדיון לוז'ניקי אבו־מאזן הוא ראש מדינה, כמו כולם. ואז המונדיאל נגמר, ומתחילים החיים האמיתיים.
