שלישי 20 באוקטובר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    "אני אוהב את עצמי ואת הידיים שלי כמו שהן". מור ספיר באחד ממסלולי הטיפוס הראשונים שלו לאחר הקטיעה
    24 שעות • 14.07.2018
    "אם אדם ללא אצבעות מצליח לכבוש את הפסגה שלו, כל אחד יכול"
    מור ספיר איבד בסערת שלגים על פסגת רכס האנפורנה בנפאל את עשר אצבעות ידיו, אבל הרוויח את חייו. מבחינתו הוא נולד מחדש. מאז התאונה הוא לא מפסיק להדהים ולכבוש פסגות כמטפס קירות מקצועני. איך עושיםאת זה בלי אצבעות בידיים? בעיקר בזכות כוח רצון ואמונה בלתי נתפסים. "מור החדש הרבה יותר טוב מהמור הישן.אם הייתי צריך לבחור, אני לגמרי בוחר במור הנוכחי. כיום אני אומר תודה ולא מקבל שום דבר כמובן מאליו"
    ליאור אוחנה

    כשמור ספיר מסתכל אחורה על מפולת השלגים הקטלנית ההיא בדרך לפסגת האנפורנה לפני כארבע שנים הוא לא מצטער על דבר. הוא איבד שם את אצבעות ידיו, את כל העשר, אבל הרוויח את חייו. למעשה, כפי שהוא רואה זאת, הוא נולד מחדש כאדם טוב יותר. וכן, הוא כבר הפסיק לחלום על האפשרות לחזור לשם בזמן ולשנות את מהלך ההיסטוריה.

     

    זה היה ביום התשיעי לטיפוס, בגובה של כ־5,000 מטר. סופת שלג כבדה תקפה את מאות המטפסים מכל העולם, ביניהם כעשרים ישראלים. 43 מטפסים נהרגו, כולל ארבעה ישראלים: הנווטת תמר אריאל, אגם לוריא, מיכל צ'רקסקי ונדב שהם. מור נותר מחוסר הכרה על ההר ופונה באמצעות מסוק. למרות האופטימיות הראשונית, בבית החולים תל השומר בישרו לו הרופאים כי אין ברירה ועליהם לקטוע את כל אצבעותיו. "בחצי השנה אחרי האירוע רק שאלתי את עצמי למה זה קרה ואיזו טעות עשיתי, אבל אחר כך התחלתי להבין שלא עשיתי שום דבר רע. כשאני עושה מאזן ומחבר את מה שהפסדתי לעומת מה שקיבלתי מאז התאונה — זה מטורף. מור החדש הרבה יותר טוב מהמור הישן, זה ממש שדרוג שלא ניתן לתאר במילים. אם הייתי צריך לבחור, אני לגמרי בוחר במור הנוכחי. כיום אני אומר תודה ולא מקבל שום דבר כמובן מאליו. אין מגבלה יותר גדולה מזה שאתה לא מאמין בעצמך".

     

    מור באחד האימונים לקראת עוד תחרות
    מור באחד האימונים לקראת עוד תחרות

     

    ואכן, סיפור השיקום של מור מעורר השתאות. קשה שלא לשהות בקרבת הבחור הצעיר בן ה־27 מרחובות ולא לקבל השראה. כי מור החליט להילחם בפחדים הכי גדולים שלו ולנצח אותם. כיום הוא מטפס קירות מקצועי שמתחרה באליפויות בכל רחבי העולם. וכן, הוא מטפס הקירות היחיד בעולם שמתחרה ללא אף אצבע בכפות ידיו. וזה פשוט מדהים. תחשבו על זה. "עוד בימים הראשונים של השיקום הבנתי שאני חייב להתוות לעצמי את הדרך, שמעכשיו אני אמור לחיות ללא אצבעות ושרק אני יכול לעצב את המשך חיי. כחלק מהשיקום הראשוני שלי המליצו לי להתאמן על קיר טיפוס — זה נראה לי מטורף, גם מנטלית וגם פיזית. אבל זה היה אמור לעזור לי כי בקיר טיפוס יש אחיזות שמדמות תפיסה של חפצים כמו בחיים האמיתיים: ספר, תיק, כוס או כדור. לפני הצבא הייתי קצין בהנדסה קרבית ואחרי זה באזרחות עבדתי בחברת פינוי מוקשים. היו לי חמש שנים שם ובכל יום חשבתי שאני אאבד את האצבעות וזה לא קרה. מה שלימדו אותי בהנדסה קרבית מהיום הראשון זה שאנחנו פורצי דרך. חיברתי את הכל בראש והבנתי שזה הייעוד שלי — לפרוץ דרכים לא סלולות. הבנתי שזו משימת חיי ושאני רוצה להתחרות ולהפוך לספורטאי שמייצג את המדינה שלו ברחבי העולם בטיפוס קירות".

    מור ספיר ביציאה מבית החולים אחרי שאצבעותיו נקטעו
    מור ספיר ביציאה מבית החולים אחרי שאצבעותיו נקטעו

     

    פתוח להצעות רומנטיות

     

    בעזרת בית הלוחם מור הצטרף לחוג טיפוס של בעלי מוגבלויות. "לאחר שנה של אימונים שהיו בעיקר מנטליים הבנתי שאין עוד מטפסים כמוני — אין אף אחד בעולם שמטפס עם נכות של עשר אצבעות. בתחרויות של בעלי מוגבלויות יש המון אנשים מיוחדים, שמצליחים להתגבר על הנכות שלהם, אבל אין מישהו עם נכות כמו שלי. בהתחלה המאמנות אמרו לי שאני לא מספיק טוב כדי להתחרות ברמה עולמית, אבל הסכימו לשלוח אותי לתחרויות בארץ. התחלתי להתאמן בצורה הכי חזקה שאפשר, חמישה אימונים בשבוע — פילטיס, יוגה, ריצה, הכל. כשהייתי חוזר הביתה הייתי צופה בסרטונים שמלמדים על טיפוס. משהו ביצירתיות שלי נפרץ, שום דבר כבר לא הפחיד אותי והפסקתי לחשוב שיש דברים שאני לא יכול לעשות. הבנתי שלהתגבר על מכשולים זה רק עניין של זמן ואומץ".

     

    ומור הפנים עוד משהו חשוב. "הבנתי שיש פה מסר מעבר לטיפוס עצמו. אם אדם ללא אצבעות יצליח לכבוש את הפסגה שלו אז כל אחד יכול. שברתי מוסכמות, אמונות, אנשים למדו ממני. זה לא רק שנתתי מתנות לעצמי - חילקתי גם מתנות של אמונה לסביבה. כל רגע שאני על הקיר מעביר המון מסרים לכל מי שסובב אותי".

     

    מור הוא כיום מטפס של ה־IFSC, הפדרציה הבינלאומית לטיפוס, ומתחרה במקצים לבעלי מוגבלויות. הוא כבר הספיק להשתתף בתחרות יוקרתית שנערכה בצרפת ביולי לפני כשנה וזכה במקום השני. וזו הייתה רק יריית הפתיחה — במהלך 2018 ניצח בשתי תחרויות נחשבות בבריטניה והשתתף באליפות ארה"ב הפתוחה שנחשבת מהקשות בעולם. "סיימתי שם במקום השני, ובשבת שעברה זכיתי בתחרות באוסטריה".

     

    טיפוס קירות הוא ספורט שבו צריך לאחוז בקיר עם כפות הידיים, האצבעות הכרחיות כדי להתקדם הלאה ולאבטח את הגוף לקיר. זה נשמע מטורף, איך מתגברים על מוגבלות כזאת?

     

     

      

    "אני תופס את הקיר עם מה שנשאר לי מכף היד". מור במחנה אימונים
    "אני תופס את הקיר עם מה שנשאר לי מכף היד". מור במחנה אימונים

     

    "הרבה פעמים בתחילת הדרך חשבתי שלא אצליח, אבל עובדה שזה קורה. אני עושה המון מניפולציות ומטפס בכל מיני זוויות ומשתמש בכל הגוף. אני תופס את הקיר עם מה שנשאר לי מכף היד. כל אחד והשיטה שלו. על רוב האחיזות אני עושה קודם דמיון מודרך — אני מדמיין את עצמי תופס את השלב הבא בקיר ומדמיין בדיוק איך זה מרגיש והופך את זה למציאותי. אני מצייר לפני התחרות איש קו שמטפס שלב אחרי שלב, זה מאוד עזר לי, זאת שיטה שהמצאתי לעצמי. למדתי דמיון מודרך במיוחד כדי לאמן את עצמי ואפילו טיפלתי בכמה אנשים שביקשו את עזרתי. בחיים לא השתמשתי באף כפפה או אביזר מיוחד. רק בעצמי ובכל מה שיש לגוף שלי להציע".

     

    והסכנות של הטיפוס האתגרי לא מפחידות אותך?

     

    "אני לא אשקר, זה מפחיד מאוד, אבל מפחיד אותי הרבה יותר להגיד שפחדתי לנצח. וכמובן, כמו בכל ספורט אתגרי יש מסביבי גם המון אנשים שדואגים לבטיחות שלי. אתה תמיד מחובר לחבל ומישהו מאבטח אותך מהצד השני. הסיכוי שיקרה משהו הוא מאוד קטן. מה שנשאר הוא להילחם בקול המהסס שלך, בפחדים שלך. אני מרגיש שאני רוקד עם הקיר ולא נלחם בו, אתה ההשראה של עצמך. לא היה לי עד היום רגע אחד שבו הרגשתי בסכנת חיים".

     

    למרות המאבק מעורר ההשראה שלך, יש דברים קטנים ביומיום שקשה לך להתמודד איתם?

     

     

    "יש דברים קטנים שמקשים עליי עדיין הרבה יותר מהטיפוס עצמו. ללבוש מכנסיים, לרכוס את הג'ינס, לכפתר את הכפתורים. למדתי דרך הטיפוס להחזיק טוב יותר מזלג וסכין, לשחק בכדור. מובן שהאתגר הגדול שלקחתי על עצמי הוסיף הרבה לביטחון העצמי".

     

    אפרופו ביטחון עצמי, איך אתה מתנהל מול נשים ודייטים מאז התאונה.

     

    "בהתחלה, כשלא היה לי ביטחון, לא הרגשתי בנוח אפילו ללחוץ לאדם זר את היד, אז בטח שלא להתחיל עם בחורות. ברגע שהתחלתי את מסע הטיפוס שלי ועברתי כל כך הרבה דברים, הבנתי שהדבר הכי מיוחד שיש לי זאת הנכות שלי. אני אוהב את עצמי ואני באמת אוהב היום את הידיים שלי כמו שהן. מאז התאונה לא הייתה לי זוגיות קבועה, אבל זה בעיקר בגלל שאני בקושי נמצא בארץ ואני כל הזמן טס ממקום למקום ונמצא בשגרת אימונים 24/7. אבל זה לא אומר שאני לא מחפש. כשזה יבוא - זה יבוא. אני רוצה בינתיים להקדיש את כל־כולי לספורט".

     

    רגע כואב עם עצמי

     

    המטרה הבאה של מור היא סבב של שש התחרויות העולמיות מהחשובות בתחום, כולל אליפות העולם. אבל יש מחסום אחד שאותו מור אינו יכול לנצח רק עם כוח הרצון. למרות סיפורו המיוחד, הוא לא זוכה אפילו לשקל אחד של מימון מצד המדינה. מכיוון שלא נפצע בצבא עליו לשלם מכיסו על הטיסות, האימונים והתחרויות.

     

    "כשחזרתי מארה"ב אחרי הזכייה במקום השני היה לי רגע כואב עם עצמי שבו הבנתי שאני משקיע כל כך הרבה ולא מקבל מזה כלום", הוא מספר. "אני לא חושב שיש ספורטאי שטס כמוני לבד, בלי מימון, בלי מאמן, אני סוכן הנסיעות של עצמי. אפילו ההרשמה לתחרויות זו פרוצדורה ארוכה, והכל אני עושה לבד. בתחרות באוסטריה ישנתי באוהל במקום מגניב אבל זה לא מכבד אותי ולא מכבד אותנו בתור מדינה. זה מגוחך ומביך, אני לא מתבייש לישון באוהל ואפילו לקחתי את המקום ראשון למרות הקשיים, אבל זה מעציב אותי. אני אפילו לא מדבר על זה שאני רוצה להתפרנס מהמקצוע ולהרוויח כסף, אני רק רוצה שיעזרו לי להשתתף. מדובר ב־50 אלף שקל בשנה בממוצע. פניתי לכמה חברות גדולות במשק, אבל זה יותר מדי ביורוקרטיה. גם מול משרד הספורט. רק ארגונים קטנים כמו בית הלוחם מנסים לעזור לי כיום, אבל אם הם ישקיעו בי ממש כסף זאת מעילה בכספי ציבור מבחינתם כי העמותה מיועדת רק לנכי צה"ל".

     

    מור מספר כי פנה לכמה מהחברות הגדולות במשק בבקשה שישמשו כספונסרים שלו, אך עד כה ללא הצלחה. "הכנתי סיפור חיים, מצגות, אני לא מתבייש לבקש עזרה. אני לא אשרוד ככה לאורך זמן. אי אפשר למלצר במשרה מלאה, לישון טוב וגם להתאמן. ביום ראשון באוסטריה 'התקווה' התנגן, החזקתי את דגל ישראל והרגשתי גאווה על הפודיום, אבל גאווה רק בעצמי שהגעתי עד לפה לבד".

     

    ואחרי כל זה אתה עדיין גאה לייצג את המדינה שלך?

     

    "אני ישראלי, אני לא רוצה לייצג את בריטניה בשביל כסף. גם לספורטאים כמוני מגיע מימון מהטוטו וממשרד הספורט. אנשים לא יודעים בכלל שיש נכים כמוני במדינה, עם נכויות מטורפות, שמנצחים ועושים כבוד למדינה".

     

    בינתיים, מור פתח עמוד אינסטגרם ופייסבוק לתרומות, give me mor, ומעביר הרצאות ברחבי הארץ עם סיפורו מעורר ההשראה. מור מסביר לאנשים שכדי "לראות דברים שטרם ראית, יש לעשות דברים שטרם עשית ושכל אדם ללא קשר לחסרונות שבו יכול לטפס אל הפסגה האישית שלו".

     

    מה המסר המרכזי שלך למי שקורא את הכתבה הזו?

     

    "אם המקום שאתה נמצא בו לא מתאים לך - תשנה אותו. כולנו נועדנו לפרוץ דרכים. בהתחלה אנשים שאלו אותי למה בחרתי דווקא לטפס אם אין לי ידיים, התביישתי ולא הבנתי מה אני עושה שם. בצעדים קטנים ובניצחונות קטנים הצלחתי להתגבר על הפחד ועל המכשולים. כל אחד צריך למצוא את הניצחונות האלה בכל יום. בכל סוף אימון אמרתי לעצמי — מה שלא הצלחתי היום אני אצליח מחר. לפעמים זה לקח לי יום, לפעמים חודש ולפעמים שנה. אבל השגתי בסוף את המטרה, הגוף לא איכזב אותי. זה מה שמחזיק אותי וזה המסר שלי".

     


    פרסום ראשון: 14.07.18 , 20:39