שמים סוף לטרור

אבל דווקא מי שרוצה להימנע ממלחמה בשלב הזה צריך לגלות אפס סובלנות לטרור העפיפונים. אם נשתוק על שדותינו השחורים ונגיב בסלחנות לבלוני האש, במוקדם או במאוחר ינחת עפיפון נפץ על גן ילדים או בית מגורים. או־אז לא תהיה ברירה אלא לפתוח את הסבב הבא של הלחימה. לא צריך לחכות לאסון. צריך למנוע אותו מראש. איך? באמצעות ירי על משלחי העפיפונים. אל תספרו לי שמדובר בילדים. מדובר בארגון שיטתי של חמאס. אם החיילים שהוא שולח לשרוף את הדרום הם ילדים, זו אחריותו בלבד.

לצד הפצצת חוליות האש, יש להמשיך ולמנוע כניסת ברזל ובטון לרצועה. רק מזון ותרופות יש להעביר לתושבי רצועת עזה. את הציוד ההומניטרי נכון לפזר מהאוויר, כדי למנוע את השתלטות חמאס עליו. כרגע האוכלוסייה הפלסטינית שבויה בידי חמאס ונתונה לחסדיו. כדי לשרוד זקוקים הנדכאים והחלשים בעזה לבחור בצעדי ייאוש של טרור. אם לתושבי רצועת עזה תהיה גישה למזון ולמים, לא דרך מנגנון הטרור, יש סיכוי שיבינו שאויבם הוא חמאס ודורשי שלומם הם הישראלים.

ישראל ניסתה עד עכשיו לטפל בפינצטה ובעדינות רבה מדי בטרור העפיפונים. לא עוד. חובתנו להגן על אזרחינו. הפסקת אש רגעית שיש בה הסכמה להכיל את תבערת העפיפונים היא בגידה בתושבי הדרום. מהלך שכזה רק יקרב את סבב הלחימה הבא, שאין בסופו הכרעה של ממש.

לתושבי הדרום יש זכות מלאה לחיים צבעוניים ולא מפוחמים, לאוויר נקי ולא לריח עשן בלתי נסבל, לשלווה בלי חרדה יומיומית לגוף, לנפש ולרכוש.

רק יחמיר את מעגל הדמים

יריב אופנהיימר

ברוכים הבאים למציאות. סוף השבוע האחרון הוכיח שוב שתקיפות צה"ל בעזה לא תורמות לביטחון אלא רק מסכנות את חייהם של תושבי עוטף עזה. במזל הסבב האחרון הסתיים בצד הישראלי בפצועים קל בלבד, זה היה יכול להיגמר בלוויות והרוגים.

קל מאוד לשבת ליד המקלדת ולדרוש תגובה נחרצת, אבל מה לעשות שמעבר לגדר יש צד שני, וכשהם סופגים פצצות וטילים, הם יורים טילים בחזרה. וטילים, בניגוד לעפיפונים, הם מסכני חיים. עובדה.

המתלהמים מימין וגם אלו משמאל שהציעו לחזור לחיסולים הממוקדים, להפגיז משגרי עפיפונים ולשלוח את צה"ל להצית שדות פלסטיניים כנקמה רק מקדמים שפיכות דמים, לא מונעים אותה. חשבנו שלימדנו אותם לקח בעופרת יצוקה, חשבנו שלימדנו אותם לקח בצוק איתן, ויש כאלו שעדיין חושבים שאפשר ללמד אותם לקח ולהכריח אותם לסבול את המצור בשקט. זה לא יקרה. מצור נענה בעפיפונים ובהפגנות, טילים נענים בטילים, מלחמה במלחמה, זה המצב. נכון, העזתים לא רוצים שקט, הם רוצים חופש והסרת המצור. הם רוצים שינוי. שקט טוב לנו, אנחנו יכולים להמשיך לחיות חיים נורמליים ולדמיין שהכל בסדר, בזמן שהם נשארים כלואים וסובלים. עבור העזתים שקט הוא אומללות.

כשישראל שולטת בגבולות האוויריים, הימיים והיבשתיים (למעט מעבר רפיח), מחליטה מי יוצא ומי נכנס, מי זכאי לטיפול רפואי ומי מנוע, מי לחיים ומי למוות, העזתים מתקוממים. כשישראל אוסרת על הקמת תחנות כוח אך מגבילה את כמות החשמל, מונעת הקמה של נמל ושדה תעופה ומנתקת שני מיליון עזתים מהגדה ומהעולם, לעזתים אין מה להפסיד והם שולחים עפיפוני תבערה. זאת הדרך שלהם להזכיר לנו שהם כאן ולדרוש שינוי.

את האבטלה הגואה, המחסור בחשמל ומיון והמצוקה היומיומית לא יפתרו גם אלף הפגזות של חיל האוויר. כשלהם אין מה להפסיד גם חיל האוויר לא אפקטיבי. אין פתרון צבאי למצוקה אנושית. התגובה האפקטיבית היחידה לעפיפוני התבערה היא הסדרה מול חמאס, שתכלול את שיפור החיים ברצועה בתמורה להפסקת אש ארוכת טווח.