שבת 15 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חדשות • 15.07.2018
    השפה שאתם לא רוצים לשמוע
    רג'ד ג'ראיסי

    נולדתי למשפחה אוהבת שפה - אבא מהנדס ופוליטיקאי, חובב ספרות מושבע, ואמא סופרת וחוקרת ילדים, דוקטור לפולקלור עממי. כבר בגיל שנה וחצי למדתי לקרוא מפתקים שהכינו הוריי את מילותיי הראשונות - אבא, אמא ותוף (מילים חשובות לילדה קולנית ורועשת מאוד).

     

    קראתי ספרים מגיל צעיר. עוד זכורות לי הנסיעות המשפחתיות לירדן לצורך העמסת מנות היתר של ספרים בערבית שלא היו זמינים בישראל. בגיל חמש חיברתי את הספר הראשון שלי, בעזרתה של אמי; את השיר הראשון כתבתי בכיתה א', אולי ב'.

     

    כשהתלבטתי מה ללמוד באוניברסיטה, נאמר לי שוב ושוב כמה מתאימה לי עריכת דין דווקא בגלל השליטה בשפה ויכולת ההתבטאות הטובה שלי. ל"המלצות" הייתה רק בעיה אחת: השפה שבה שלטתי לא הייתה השפה שבה יכולתי ללמוד, והיא אינה השפה שתהפוך לכלי העיקרי שלי כעורכת דין בישראל. בעיה קטנה לילדה קטנה, בעיה גדולה לאישה בוגרת.

     

    תחילת לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים הייתה אירוע מרגש, אבל גם לא קל. לראשונה בחיי התקשיתי לנהל שיחות והתביישתי לשאול שאלות בכיתה. שמי - رَغَدْ (שמשמעותו: שלוות החיים) - שם מאוד קצר וקל בערבית, הפך להיות מחסום בפני השתתפותי בכיתה ו"התמנגלות" עם עמיתיי לספסל הלימודים. המרצים התקשו להגות אותו (שלא לדבר על לזכור אותו), ונאלצתי בכל פעם מחדש להתמודד עם המבטים התוהים של הסובבים אותי. עד היום הצלחתי למנות שש וריאציות שונות לשם שלי: רע'ד, רעד, רגד, רג'ד, רהד, או ררד.

     

    אני, שהתגאיתי כל חיי ביכולת אינטואיטיבית לנקד מילים בלי לדעת איך ולמה, בילבלתי לראשונה בין מילים פשוטות כמו "שני" ו"שתי". שוב ושוב נעלמו לי המילים באמצע משפטים; קראתי לאט - ובזהירות - וכתיבתי הייתה ברמה מאוד בסיסית ולא מתוחכמת.

     

    מאז פיתחתי שתי אישיויות נפרדות: הראשונה, אישה ערבייה פלסטינית, קולנית וגאה, חובבת כתיבה, ספרות ותרבות; והשנייה - אישה ערבייה אזרחית ישראל, שמרבה לחייך וממעטת לדבר, ובורחת לעיתים קרובות משיחות סלון עם עמיתים על אמנות, ספרות ותרבות.

     

    עם הדיסוננס הזה חיים כמעט כל אישה ואיש ערבים בישראל: דיסוננס שהוא תוצר של מרחב ציבורי "סטרילי", נקי מערבית (אפילו באקדמיה, בירת הנאורות והמודרנה), שלטון גזעני ומדיר ומדינת לאום שנלחמת ללא הרף ב"אויב מבפנים" - המיעוט הערבי בישראל. והדיסוננס הזה רק הולך ומתחזק בעקבות יוזמות ממשלתיות ואחרות, כגון "חוק הלאום", הפוגעות בין השאר במעמד השפה הערבית, וכתוצאה מכך במעמד התרבות והזהות הערבית־הפלסטינית בישראל.

     

    אלא שכל ניסיון כזה לדחוק שוב ושוב את השפה, הזהות והתרבות הערבית לשוליים, ולהבהיר לערבים בישראל שהם אזרחים סוג ב', רק מעודד אותנו ליזום ולעשות וליצור תרבות ושפה, אמנות וספרות. זו עלולה להיות משימה יותר קשה, וכרוכה באתגרים לא מעטים, אבל כך גם חיינו במדינה - היו ויהיו - מאתגרים ולא קלים.

     

    כל ניסיון כזה לדחוק את האזרחים הערבים לשוליים הוא עוד צעד שפוגע בדמוקרטיה, בפלורליזם, בתרבות ובזכויות אדם בסיסיות של אזרחים ובני אדם. ובעיקר, כל ניסיון לחזק את העליונות היהודית במדינה, כל ניסיון לכפות על הערבים בישראל "להשתלב" במרחב הציבורי על ידי אילוצם להשתמש בשפת ובתרבות הרוב, אינם אלא ניסיונות שנועדו לכישלון. √

     

    עו"ד ג'ראיסי היא מנהלת היחידה לזכויות המיעוט הערבי באגודה לזכויות האזרח

     


    פרסום ראשון: 15.07.18 , 23:13