המתים המהלכים

לינקולן בבארדו // ג'ורג' סונדרס - מאנגלית: אמיר צוקרמן - כתר - 411 עמ'

וילי לינקולן, הבן השלישי של הנשיא אברהם לינקולן ואשתו מרי, מת בפברואר 1882 ממחלה, וגופתו הועברה לכוך קבורה קטן בבית הקברות אוק היל בוושינגטון. עיתוני התקופה דיווחו כי לאורך הלילה שלפני הלוויה ביקר אביו בכוך הזה כמה פעמים, הוציא את גופתו של וילי מהארון, חיבק אותו ודיבר אליו, מסרב להיפרד. הדימוי הזה – של האב המתאבל האוחז בגופת בנו – נמצא בליבו של 'לינקולן בבארדו', הרומן הראשון של ג'ורג' סונדרס, שנודע עד כה בסיפוריו הקצרים (לעברית תורגם הקובץ המעולה 'עשרה בדצמבר').

הספר הזה לא דומה לשום דבר שקראנו בעבר. מסוג הספרים הנדירים שמתקיימים במשבצת נפרדת, שכאילו נוצרה רק בשבילם. קוראים שזקוקים לטקסט קוהרנטי ומהודק, למלאות ריאליסטית מהסוג שמספקים ג'ונתן פרנזן או זיידי סמית, עלולים להתקשות כאן. 'לינקולן בבארדו' לא מציית לשום עיקרון אסתטי של אפיון דמויות ובניית עלילה. במקום דמויות יש בו רוחות רפאים, במקום "סיפור" - מארג מורכב של קולות אינדיווידואליים של אנשים מתים שמסרבים לקבל את עובדת מותם, תקועים לנצח במקום שהוא לא פה ולא שם.

במצב הביניים הזה, המכונה בבודהיזם הטיבטי "בארדו", לכוד גם וילי לינקולן הקטן. מה שמותיר אותו שם (בניגוד לילדים אחרים, שעוברים לעולם הבא תוך שעות ספורות) היא הציפייה להזדמנות נוספת לפגוש את אביו מוכה היגון. רוחות הרפאים מרחפות בכוך הקבורה שבו מונח ארונו של וילי. הן מתווכחות ביניהן, מעלות זיכרונות, מתוודות על מעשים רעים, מתחרטות, כועסות, מתפקעות מצחוק, מנבלות את הפה. לדיאלוגים שבין הדמויות הפיקטיביות סונדרס מצרף דיווחים אותנטיים של אנשים שחיו בסביבת לינקולן, ציטוטים מספרי היסטוריה, קטעי עיתונות, מכתבים ומה לא. ביחד הם שופכים אור על דמותו של הנשיא כאיש משפחה, כפוליטיקאי וכאדם בעל חזון שהקדיש את חייו למאבק בחטא העבדות. זהו שילוב חריג ומרשים בין תחקיר מעמיק ורציני למופע של דמיון שבקושי מצליח לרסן את עצמו.

בין רוחות הרפאים יש גברים ונשים, לבנים ושחורים, אדונים ועבדים, אנשים רמי מעלה ונוודים שיכורים. בולטות בעיקר שלוש דמויות שמתפקדות עבור הקוראים כמורי דרך בעולם המדומיין של הבארדו: הנס וולמן הוא גבר מבוגר ועשיר שנהרג כשקורה קרסה על ראשו שנייה לפני שמימש את נישואיו עם אשתו הצעירה. רוג'ר בווינס ה־3 חתך את ורידיו באמבטיה בגלל תשוקה הומוסקסואלית אסורה (ואז נבהל למראה הדם וניסה ללא הצלחה לחזור לחיים). הכומר אוורלי תומס הוא הדייר המבוגר ביותר בבארדו והיחיד שמודע למצב האמיתי שלו ושל שאר הרוחות.

מפגן האהבה של לינקולן אל בנו מעורר שלל רגשות אצל שכניו החדשים של וילי. "אולי לא היינו פסולי אהבה כאלה כפי שכבר התחלנו להאמין", אומר בווינס, והכומר מוסיף: "החזיק אותו, לא מיהר, המילים הטובות שהוא לחש לו ישר לאוזן? אלוהים אלוהים... כאילו עודנו ראויים לחיבה ולכבוד? זה היה מעודד, זה העניק לנו תקווה".

בזמן שעוד ועוד נשמות אבודות מתכנסות סביב וילי, סונדרס עושה זום־אאוט ומרחיב את הפנורמה. וילי הוא מת אחד, אהוב ויקר ככל שיהיה, אבל ברגע שבו אביו מחבק אותו בזרועותיו, אלפי הורים אמריקאים מתאבלים על בניהם שנהרגים במלחמת אזרחים נוראה. ושוב, סונדרס לא נשאר להתעכב על רגע היסטורי מדמם אחד: 'לינקולן בבארדו' אינו רק טקסט ביקורתי נגד מלחמה - המוות של וילי הוא מפגן מטלטל יחיד, רק דוגמה קטנה, למוות העצום שמאיים על כולנו.

ההתכנסות הנרגשת של המתים המהלכים סביבו, והנחישות שלהם להכחיש את עובדת מותם, מעלות שאלה נצחית: אם סך כל ההתנסות האנושית – אהבה והורות וחמלה ומאבק למען הטוב – היא רק אשליה שמאיימת להיגמר בכל רגע, והמוות הוא הדבר היחיד הבטוח, בשביל מה בכלל לטרוח ולשרוד? ומכאן נגזרת שאלה נוספת: האם קיים הבדל ממשי בין ההיאחזות שלנו בחיים לסירוב של הנשמות האבודות שממלאות את בית הקברות להכיר במותן? במילים אחרות: האם "המתים המהלכים" הם בעצם אנחנו?

את התהיות האלה מעלה, בדרכה, כל אחת מהדמויות ב'לינקולן בבארדו', שהוא בעיקרו ספר על אובדן. הוא מציג את האובדן שמאיים להכחיד כל אהבה, לא רק כחלק הכרחי מהחוויה האנושית, אלא כמיצוי מרוכז שלה; כאילו המופע האנושי הנעלה ביותר הוא הצורך, האינסטינקט, של אב להתאבל במלוא העוצמה על מותו של בנו הקטן. ההכחשה חסרת הסיכוי של המוות, על הייאוש והתבוסה שיש בה, מולידה את הרגש הנעלה ביותר, כעדותה של אליזבט קקלי, ששירתה את משפחת לינקולן במשך 34 שנים: "התייפחויות מרות השניקו את קולו. הוא טמן את ראשו בידיו, וגופו הגבוה היטלטל ברוב רגש. עמדתי לרגלי המיטה בעיניים דומעות והבטתי באיש בפליאה דוממת, אחוזת מורא. יגונו ערער אותו ועשה אותו לילד חלוש וסביל. לא שיערתי בנפשי כי אופיו המוצק עשוי להזדעזע כל כך. לא אשכח לעולם את רגעי הכנות האלה – גאונות וגדולה מבכים את צלמה האובד של האהבה". •