שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: משה נחומוביץ'
    7 לילות • 16.07.2018
    סטפן לי במקסימום
    סטפן לגר נולד בישראל להורים מטוגו ופחד לחזור הביתה מבית הספר בגלל המכות שחטף מילדים גזענים בשכונה. כשהתחיל לדגמן הוא שם לב שמחביאים אותו מאחורה, והייתה גם החברה הלבנה שהתגאתה בכך שהמשפחה שלה קיבלה אותו. אבל עכשיו, בגיל 20, אחרי שלימד את עצמו לרקוד, הוא הכוכב הכי חם של הרגע שחורך את יוטיוב, שובר את הפסקת הפרסומות, משווק את צה"ל וזמרים עומדים אצלו בתור בשביל דואט
    נבו זיו | צילום: משה נחומוביץ'

    אין בעולם עוד כזה פסטיבל: קיץ, מוזיקה, שמש, נעורים ורובי צלפים. יותר מ־20 אלף צעירים וצעירות בני 18 הגיעו לחגוג בגני יהושע לפני שבועיים, רגע לפני שהם מתגייסים. בשיטוט מהיר בין הדוכנים אפשר היה למצוא את גולני מציגה תתי־מקלע כבדים, מג"ב מעמידה ג'יפים קשוחים, חיל האוויר משוויץ בטילים חכמים ואגף התקשוב והסייבר שמנצח עם התותח הפרטי שלו, הנשק הסודי לגיוס צעירים לצה"ל - סטפן לגר.

      

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    הוא מגיע לפסטיבל עם הוואן הפרטי שלו, מלווה בארבעה רקדנים, מנהל אישי, יחצן, נהג ונציגי דובר צה"ל במדים: כתב, צלם ומש"קית שמסתובבים איתו כאן. כל הפמליה הזו נכנסת לגני יהושע בכניסת VIP כדי להגיע לדוכן של אגף התקשוב והסייבר, שם הוא משרת. בחמש הדקות עד שמגיעים לדוכן אפשר להבין את כל הסיפור: למרות שהוא חייל בין חיילים, אין צעיר שלא מזהה אותו בדרך. קריאות "סטפן!", "אני לא מאמינה, זה סטפן", ו"סטפן יא גבר", נשמעות מכל עבר ומתלוות לריצה לכיוונו וניסיון להשיג סלפי, בהסכמתו או בלעדיה. הפמליה מגיעה לדוכן ולגר מתחיל לתרום את היומית שלו לצה"ל.

     

    הוא משרת כאמן פעיל במדור "איתור ושיווק" - יש דבר כזה - כלומר הוא פרזנטור של אגף בצה"ל, קהלני של דור ה־Z, ותפקידו למשוך לשם מועמדים לשירות. לגר עומד מחוץ לדוכן, רס"ר מחבק אותו, יחצן ניגש אליו עם מנהל מועדון "יותר" של האגודה למען החייל שבא להעניק לו סיכת הוקרה. חייל־די־ג'יי משמיע את השירים שלו ברמקולים, ועשרות מועמדים לשירות מגיעים להצטלם איתו. זה גם מה שהוא עושה ביומיום בצבא. "בעיקר כנסים בבתי ספר. הילדים יוצאים מההרצאה ורואים אותי, באים, מצטלמים, ושואלים אותי איך נרשמים". גם עכשיו הוא מקליד באייפד שבידו שמות של כמה מועמדים. יכול להיות שאחד מהם ימצא את עצמו בעוד חצי שנה לומד פרסית עשר קומות מתחת לאדמה רק כי רצה להצטלם עם לגר.

     

     

    צילום: תומריקו עריכה: רחל קרחי

    צילום: תומריקו עריכה: רחל קרחי

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    מי שעבר את גיל 25 אולי לא שמע עליו, אבל לגר, חייל בן 20, בן להורים מטוגו, שנולד בשם סטפן גאגבה, הוא כוכב מוזיקה ענק של ילדים ובני נוער כיום. אם פיספסתם עד עכשיו, מתחילת השבוע שעבר כבר אי־אפשר: הוא הזמר־רקדן שמככב בפרסומת החדשה של yes ושר 'קומסי־קומסה'. השיר יצא כבר בתחילת החודש כקליפ של לגר שמארח את הילדה הפרזנטורית של החברה, אמלי בן־סימון.

     

    צילום: משה נחומוביץ'
    צילום: משה נחומוביץ'

     

    למרבה האירוניה ובלי שהתכוונו, להיט הקיץ הקליל הזה שנכתב בשיתוף פעולה בין לגר למשרד הפרסום מקאן והמפיקים המוזיקליים פן חזות ודולב רם, הוא גם אחד השירים הכי פוליטיים שעברו פה לאחרונה, כזה שאומר משהו מאוד אמיתי על ישראל: הרבה דברים פה הם ככה־ככה - הנימוסים, הפוליטיקה, הפרנסה, הפרסומות. "הכל פה יפה אבל מסתפקים בקומסי־קומסה, חצי כוח", מסביר לגר. "הנימוסים למשל - אנשים מאוד חופשיים פה, זה לא פריז. גם הקרואסון פה לא כמו בצרפת, והשחקנים בכדורגל לא מגיעים למונדיאל. יש פה הכל אבל עדיין ככה־ככה".

     

    נכון להיום השיר כבר עבר את רף השישה מיליון צפיות, הוא צועד בראש הסרטונים הנצפים ביוטיוב בישראל, לא קומסי־קומסה בכלל. אצל זמר אחר אולי היו מבינים שזה נעשה בהומור, אבל אצל לגר יש גם מי שרואה בשיר ביקורת אמיתית, פוליטית, על המדינה, ולצד ההתלהבות העצומה אפשר למצוא ברשתות החברתיות תגובות של "מוזמן לחזור לקונגו אם לא טוב לך פה". הוא לא מופתע. "היו תגובות של 'אם אתה לא שמח פה תחזור למקום שממנו באת, דברים כאלה'". אבל האמת היא שללגר טוב פה, טוב מאוד. והוא לא מקונגו, הוא מראשון־לציון.

     

    "נולדתי בארץ, ההורים שלי הגיעו לכאן מטוגו, מערב אפריקה. לא מאוד רחוק מקונגו. אני לא יודע מה הם עשו שם, אבל לפני 25 שנה הם באו לפה לעבוד בשגרירות, אמא שלי הייתה מזכירה ואבא שלי עבד כעוזר לשגריר. הם הכירו כאן, התחתנו ונשארו, ועדיין עובדים בשגרירות. הם באו לפה גם מסיבות של עניין בדת, לנוצרים זה ארץ הקודש. בהתחלה נולדה אחותי, אווה הדר, זה השם השני שלה. היא עובדת בליהוק בטלוויזיה. גרנו בבת־ים, ואז בחולון ואז בראשון, אני גר עם ההורים".

     

    איך היה לגדול כאן? איך היה בבית הספר?

     

    "למדתי בבית ספר צרפתי, 'מארק שאגאל'. בגיל 11 עברתי ל'אליאנס' במקווה ישראל, ואז גם עברנו לגור בחולון. החברים שלי היו כולם צרפתים שגרו פה או אפריקאים, אסיאתים, ילדי שגרירים מחו"ל. טוגו הייתה קולוניה צרפתית, אז בבית דיברו צרפתית. עברית למדתי מהחברים בשכונה, לא למדתי את הא'־ב' בעברית. בתי ספר צרפתיים זה ממש קשוח. מועד ב'? אין את זה. אם לא עברת, אתה מתחיל את השנה מחדש, נשאר כיתה עד שאתה עובר. כשהיו כל מיני טקסים של בית הספר והיה צריך טיפה לרקוד פתאום כולם היו נחמדים אליי, אבל בלימודים כל השנים ראו שקשה לי. הם היו עוזרים, אבל לא באמת היה אכפת להם".

     

    היו לך הרבה חברים שם?

     

    "כן, אבל לאט־לאט הם עזבו - ההוא טס, ההוא הלך, זה לא אנשים שנשארים".

     

    ואיך היה לגדול בשכונה בבת־ים או בחולון?

     

    "ילד שחור בסביבה לבנה. יכולים להגיד אלף פעם 'אנחנו אותו דבר', אבל הצבע שונה, אני יודע שאני יוצא דופן. כשזה בא בקללות ובהערות ודברים כאלה זה פוגע. היו שלושה שכנים שכל פעם כשהייתי חוזר הביתה היו מקללים, מרביצים או זורקים הערות גזעניות - 'כושי סמבו', 'כושי במבה' וכאלה. נפגעתי מזה מאוד, פחדתי לחזור לבד מבית הספר. אם הייתי לבד היו מרביצים לי, לפעמים כמה ילדים. אחד על אחד הייתי טוב מאוד אבל החינוך בבית היה ממש חשוב וקשוח, אז לא היה לי אומץ להרביץ חזרה.

     

    "היו הרבה מכות ומרוב שאתה חוטף, אתה חוזר הביתה ולא מספר על זה בכלל. שמרתי בבטן הרבה דברים. וגם זה לא טוב, זה מוריד את הביטחון, הייתי ילד בלי ביטחון בכלל. פעם חזרתי מבית הספר והשכן חיכה לי עם ענף של עץ דקל, מוכן להרביץ לי, אבל אז הוא ראה את אחותי הגדולה אז הוא לא עשה כלום. אני לא יודע מאיפה כל זה בא, 'כושי במבה', זה היה על הצבע, וזה היה מעצבן אותי מאוד".

     

    איך זה השפיע על החיים שלך?

     

    "מרוב שהורידו אותי הרגשתי שאני חייב להוכיח לכולם שאני משהו - אם זה המורים, אם זה הילדים הרעים בבית הספר או ברחוב. מאז שהייתי ילד קטן, אם הייתי רוצה להשיג משהו הייתי חולם עליו ממש. לא מזמן סידרתי דברים בחדר ופתאום מצאתי פתק שכתבתי כשהייתי ילד קטן. היה כתוב בו, 'אני רוצה שכולם יידעו מי זה סטפן'".

    פה זה לא פריז. לגר ואמלי בן־סימון בפרסומת ל־ yes
    פה זה לא פריז. לגר ואמלי בן־סימון בפרסומת ל־ yes

    × × ×

     

    והוא לגמרי בדרך לשם. אחרי הביקור בפארק נכנסים לוואן הממוזג, סטפן מוריד מעליו את החולצה הצבאית באנחת "אהה" שכל חייל מכיר. הוא יושב במכנסי דקרון, נעליים צבאיות, בלי חולצה, רק שרשראות זהב, צמידי זהב, עגילי זהב, טבעות זהב. עובר מהמדים לווסט נצנצים שחור, כנראה החייל הראשון בצה"ל שעשה את הסוויץ' הזה. מגני יהושע אנחנו נוסעים לתחנה השנייה שלו הערב, הופעה לבני נוער באשדוד. מגיעים לחניון, עשרות בני נוער שלופי סמארטפונים כבר מחכים בחוץ, אז הוואן ממשיך לכניסה אחורית.

     

    עולים במעלית צדדית שלוש קומות לגג של קניון, שם מתקיימת מין מסיבת קולג' לבני 16 שמתחילים את הקיץ. סטפן עולה עם מכנסיים בלבד לבמה שעל שפת הבריכה. בני נוער שנהדפים בידי מאבטחים מצטופפים סביבו בבגדי ים, יש מים וחשמל באוויר. ארבעה רקדנים מהלהקה שלו רוקדים סביבו בבגדים לבנים, כל בני הנוער שרים את השירים של סטפן - כמעט כולם דואטים: עם נועה קירל, עם סקאזי, עם עברי לידר, עם ג'ולייטה, עם איתי לוי. סטפן נהנה מהשמות שלהם, הם נהנים מהוויראליות ומהקהל הצעיר שהוא מביא.

     

    על הבמה הקטנה לגר נראה כמו מפלצת של פופ שגדולה על המקום הזה. שר בעיקר בצרפתית, רוקד נפלא וכריזמטי בטירוף, מייצר תחושה של אוניברסליות אותנטית בישראל, מצליח עם שירים בשפות זרות במדינה שכולם בה מדברים עברית. בסוף הוא מנסה לצלם בסמארטפון שלו תמונה עם הקהל בבריכה, זה נגמר ב־200 בני נוער רטובים שכמובן רוצים סלפי משלהם, ארבעה מאבטחים ומציל שממלטים אותנו החוצה בריצה אל תוך מעלית.

     

    איך קרה שעד היום רוב הקהל המבוגר לא שמע על לגר? פעם זה היה נעוץ בפערי הגילים, היום בפערי המסכים. ילדים ובני נוער נחשפו ללגר עוד כשהיה אחד הרקדנים של סטטיק ובן־אל. הם צפו בו רוקד בקליפים שלהם ביוטיוב, המקום שהורים בקושי נכנסים אליו אבל ילדים מעבירים בו את חייהם. לפני כמעט שנתיים הוא הוציא שם את השיר Step Fun (עם 9.7 מיליון צפיות כיום), צבר המוני מעריצים באינסטגרם, ועשה מאז עבודת שטח מקיפה - מאות הופעות בבר־מצוות ובת־מצוות, הופעה בפסטיגל, ועשרות עיריות ומועצות מקומיות שלא יגמרו את הקיץ הזה בלי לגר על במה עירונית.

     

    יש לו ערוץ יוטיוב עם 131 אלף מנויים, חשבון אינסטגרם עם 190 אלף עוקבים, והוא מנסה לפלס את הדרך שלו לחו"ל - קודם בצרפת כמובן. "כיום רואים אותך ביוטיוב, פונים ואתה שם".

     

    אחד היתרונות הגדולים של לגר - הוא חתיך בלי להתאמץ. 188 ס"מ, 80 קילוגרם, חטוב ושרירי עם המון קוביות בבטן. "לא, אני לא מתאמן", הוא מתריס.

     

    בכלל?

     

    "לא דרכתי בחדר כושר בחיים, אפילו לא להציץ מבחוץ. תמיד אומרים לי, 'בוא תתאמן', אבל אני לא מתאמן. הרופא אומר שזה מבנה גוף. הריקוד אולי חיזק את זה, אולי גם המדרגות בבית - הייתי עולה ברגל לקומה שלישית. אולי זה גנים או משהו כזה".

     

    מגיל 15 החל לדגמן. "פגשתי מישהו שאמר לי לבוא לעשות אודישן לפרסומת". השלב הבא - תצוגת אופנה של קסטרו שבה "התגלה". "הלבישו אותי שם במשהו כזה, סוג של שמיכה, איך קוראים לשמיכות האלה שאתה שם? לא גלבייה, נו השמיכה הזאת. טלית! שמו עליי טלית גדולה ולבנה על כל הגוף, וכשנכנסתי למסלול הרגשתי שאנשים הסתכלו, אחרי זה בעיתון ראיתי תמונה שלי ככה. ואז היו עוד כל מיני תצוגות נוער - פוראבר 21, רנואר, פרזנטור של TNT, פקטורי 54, צילומים בחליפות, בלי חולצה, כל מיני. בגילאי 15־16 הייתי בין הדוגמנים המוכרים".

     

    איך הרגשת בתעשיית הדוגמנות?

     

    "אנשים הזהירו אותי, ידעו שבעולם הדוגמנות צריך לשים לב וזה, 'אל תתפשט' וכאלה".

     

    שלא ינצלו אותך.

     

    "כן. גם כסף, גם מינית, יש הכל בעולם. היו כאלה שהעירו לי 'איזה גוף' ודברים כאלה. יש כאלה שזה פוגע בהם, אבל אני אומר 'תודה רבה'. את הדברים שיכולים לפגוע בבן אדם אחר אני לוקח כמחמאה. אולי למי שהעיר לי הייתה מטרה אחרת אבל לא ראיתי את זה".

     

    מתי לא הרגשת נוח?

     

    "בוא נגיד את זה הכי ישיר שיש: בצילומים יש כל מיני אודישנים והם מעדיפים מישהו לבן. אז הייתה תקופה שלא קיבלו אותי לאודישנים ולא הבנתי למה. אמרתי, 'מה, אני נראה רע? מה הבעיה?' ואני רואה בחו"ל שיש דוגמנים בכל הצבעים - אסיאתים, שחורים, ופה יש אבל פחות. אז הייתה תקופה שקיבלתי הרבה 'לא'. וכשאתה שומע את כל ה'לא' הזה אתה מתחיל לחשוב 'מה קורה פה?'

     

    זה קשור למשהו שקרה במדינה באותה תקופה?

     

    "לא נראה לי שזה קשור לפוליטיקה. פשוט המותגים פה רגילים למשהו, ואתה לא רואה שחורים. לא כמו שאתה רואה בכל המותגים בעולם".

     

    כמה לבנים אתה רואה בפרסומות בטוגו?

     

    "באפריקה דוגמנות זה לא משהו שקיים כל כך, אבל בניו־יורק או בלונדון מאוד פופולרי לקחת דוגמנים אסיאתים ודוגמנים שחורים".

     

    יש שם גם הרבה יותר שחורים ואסיאתים.

     

    "לא יודע. כשהתחלתי להיכנס לתעשייה העלמתי עין, לא רציתי להתעסק בזה. היה לי יותר קל לקבל את הגזענות. אתה שונה אבל גם מיוחד, 'נביא את הדוגמן השחור'. אבל ברוב הפעמים גם כשהציעו לי תפקידים, אז זה לא היה כדמות הראשית, זה היה בתפקידים של המשרת, הילד הרע, הגנב, המופרע, דברים כאלה. גם בצילומים שהדוגמנית היא בלונדינית אני עומד מאחורה, לא יודע אם דווקא כמי ששומר עליה. זה לא יהיה ההפך, ככה זה תמיד. או שאני מחבק אותה אבל בקטע של משרת, או שאני הרקע, דוגמנית לבנה על רקע שחור.

     

    "מציגים את זה יפה אבל האמת שאפילו לא שמים לב בתת־מודע. היא תעמוד יפה ואני אהיה טיפה מכופף עליה או יותר מכופף בצד או מאחורה. כל התפקידים שהציעו לי היו תפקידים נחותים. עכשיו כשאני מפורסם זה פרונט פרונט פרונט, אבל עכשיו לוקחים אותי בגלל מה שאני עושה. גם אומרים לי שאני מזכיר את הדוגמן השחור של הפרסומת ל'פסק זמן' שהייתה פעם, אמרו לי את זה מלא".

     

    למרות שאתה לא דומה לו.

     

    "אני יודע, אבל אמרו לי שאני מזכיר אותו".

     

    אני מניח שלדגמן זה גם כיף.

     

    "אני בא לעבודה שם, לא מתערבב. בצילומים אני לא מסתכל 'איזה דוגמניות', אני לא ככה, אין לי את ה'וואי, איזה יפה'. בחיים לא יצא, נשבע לך. אני גם ביישן רצח".

     

    יש לך חברה?

     

    "עכשיו כן, כמה חודשים טובים".

     

    לבנה?

     

    "כן. לבנה. בגיל 17 וחצי גם הייתה לי חברה לשנה וחצי, גם לבנה. ברחוב היו מסתכלים, פעם נסענו באוטובוס ואיזה מישהו הסתכל עלינו שעה ואז זרק לי, 'מה אתה עושה עם בחורה לבנה?' כאלה. שעה חופר, 'מה אתה עושה? מה נראה לך? תהיה עם שחורה', הערות של מפגר. בהתחלה ניסיתי להתווכח איתו ואז הבנתי שזה לא יעזור, יש אנשים שאין מה לעשות. החברה הקודמת שהייתה לי, היא הביאה אותי הביתה ופגשתי את ההורים והיה סבבה, אבל יש משהו שעיצבן אותי. אחרי שנפרדנו, היא אמרה לי, 'המשפחה שלי קיבלה אותך'. ואני אומר, 'למה שלא יקבלו אותי?' זה בתת־מודע, אם היית חושבת טיפה לא היית אומרת לי את זה. מה, יש מצב שלא היו מקבלים אותי? את עושה טובה?"

     

    אתה חייל ישראלי, מדבר עברית, בדרך בטח הציעו לגייר אותך.

     

    "אני לא אתגייר בשביל שיקבלו אותי ויאהבו אותי. אני נוצרי בדת אבל בגלל שנולדתי פה בארץ עשו לי ברית מילה כשהייתי תינוק. יש לי תמונה של הברית. זה לא היה אירוע, אבל היה רב שבא ועשה לי את זה. אנחנו עושים גם את החגים היהודיים. אני מאמין באלוהים, מתפלל בבית לפני שאני הולך לישון. לאלוהים. אצל היהודים והנוצרים האלוהים זה אותו דבר. אבל אני לא בן אדם דתי. ביום כיפור אני צם, פשוט כי אני מרגיש שייך. עושה את כל החגים, בפסח אוכל מצות. אנחנו עושים את זה בשביל תחושת שייכות, לא בשביל שיקבלו אותנו. אני לא צריך לשיר בעברית בשביל שיאהבו את מה שאני עושה. אני לא רוצה להשתנות, אני לא צריך. אם אני אצבע את עצמי בלבן, איזה שינוי נעשה פה?"

     

    היית במולדת של ההורים שלך, בטוגו?

     

    "חמש־שש פעמים. בפעם הראשונה הייתי ממש קטן, היה הרבה חול, שיחקתי, לא כל כך הסתכלתי. כשהייתי יותר בוגר - פתאום הסתכלתי ואמרתי, 'וואלה, זה שונה'. לא שגרוע שם, פשוט חיים שונים, טיפה יותר אחורה, עתיק, אנשים הולכים עם הסלים על הראש, אין להם חשמל בבית, הולכים ברגל כמו מתל־אביב ליבנה להביא מים ולחזור לכפר. עולם אחר. בתים מקש ובתים מבוץ והם לא מודעים גם, יודעים שיותר טוב במקום אחר אבל מחייכים, יש סוג של שמחה. כשאתה נתקע או בבעיה, אנשים רצים לעזור לך. הם מרגישים שהם חייבים.

     

    "אחרי שלושת הימים הראשונים כבר התרגלתי, הלכתי שם בלי נעליים, הייתי חלק משם, וזה ריתק אותי. שם זה בלי טלפון כל הזמן, קמים בבוקר, מי שהולך לעבודה - הולך, ומי שלא - יש עץ מתחת לכל בית, יושבים מתחת לעץ ומדברים".

     

    איך היה להיות בסביבה שכולם בה שחורים?

     

    "גם כשאתה שחור מזהים אותך, יודעים שאתה לא מפה, אז גם הם מסתכלים. הייתי שם בספארי. וואו, חיות - מה שאתה רוצה. טיגריס, אריה, נמר… איך קוראים לזה עם הנקודות? ג'ירפות, פילים… החיות של אפריקה. אבל בטוגו מה שאתה רואה זה תרנגולת עם עשרה אפרוחים הולכים והיא הולכת אחריהם. מסתובבים. ואין מי שיבוא ויתפוס, לכל אחד בחצר יש תרנגולות".

     

    היה לך קצת חשק להישאר שם?

     

    "לא, הבית שלי פה. אני אוהב את המדינה מאוד, מי שלא מהארץ לא מבין, יש פה משהו".

     

    × × ×

     

    התחנה האחרונה הלילה - בת־מצווה בשורש. מגיעים לבית פרטי קצת אחרי עשר בלילה, 50 ילדים בני 12 כבר מחכים בחצר. בפנים כמה הורים מרוחים על ספות, לגר והרקדנים נכנסים ישר למרתף, לשם מגיעים המבורגרים וצ'יפס, ארוחת ערב שהם בולעים ברגע. כשלגר עולה לבמה הילדים מסביב צורחים אבל לא מוחאים כפיים, הידיים שלהם תפוסות.

     

    זו לא תופעה חדשה אבל תמיד מדהימה - כל הילדים מחזיקים את הטלפונים שלהם ומצלמים במשך כל ההופעה. הם צופים בהופעה שמתרחשת מולם דרך המסכים. מדי כמה דקות הם מפסיקים את הצילום, מעלים לסטורי ואז צופים במה שהם העלו. בסוף ההופעה הילדים רודפים אחרי לגר בהיסטריה, אני לא מקנא בהורים שצריכים להתחרות בזה בבת־מצווה של הבת שלהם. ליד הוואן כל הילדים רוצים להצטלם, ורק ילדה אחת מגיעה עם עט ונייר ומבקשת חתימה. בסוף מגיעות עוד אמא ובת, האמא מבקשת צילום לבתה, ומוסיפה שגם היא תשמח להצטלם איתו.

     

    את ההכשרה המקצועית שלו סטפן רכש ביוטיוב. "עד גיל 14 שיחקתי כדורגל, כדורסל, טניס, שחייה, ג'ודו, מלא דברים בשביל להעביר את הזמן. ואז התחלתי להסתכל על סרטונים ביוטיוב ולרקוד כמוהם. הריקוד והמוזיקה תמיד היו בתוכי, מגיל ממש קטן. הייתי צופה בקליפים, מנסה לעשות וישר יוצא לי. הייתי גם בסטודיו אבל שם אתה פשוט עושה אחרי המורה. הלכתי לאירוע של ריקודים, 'היט דה פלור', נתנו לי שם פרס, מקום ראשון בארץ.

     

    "כשהייתי בן 18 הרבה אפרו־אמריקאים בארה"ב עשו כל מיני תנועות שהמציאו ובאו טרנדים חדשים של ריקודים עם כל מיני תנועות, קוראים לזה פארטי דנס. יש חלק בשיר שמשלבים את זה שם, 30 שניות שבהן אתה רוקד את הריקוד. ראיתי מלא כאלה, וכל אחד שהיה מפרסם את השיר שלו - הייתי הראשון שמצלם את עצמי ומעלה.

     

    "הריקודים שצילמתי התפרסמו בכל מיני עמודים באינסטגרם, היו עמודים עם מיליון עוקבים. אנשים בארץ חשבו שזה מחו"ל, אבל לאט־לאט הבינו שאני מפה. עד היום יש כאלה שלא יודעים שאני מדבר עברית. ואז אמרתי, 'טוב, כמה אני ארקוד על שירים של אחרים?' ובכלל לא התכוונתי להתחיל לשיר. אבל תוך כדי שאני רוקד אצל סטטיק ובן־אל הוצאתי את הסינגל שלי, Step Fun. הוא תפס מהר, אני בא להופעות אצלם ופתאום שרים לי את השיר שלי. ואז המשכתי".

     

    בחודשים הקרובים הוא אמור להוציא סינגל עם עמיר חדד הישראלי־צרפתי ובהמשך להוציא אלבום בינלאומי בחברה שבה חדד חתום. עד אז הוא אצלנו, שר קומסי־קומסה בחום הישראלי, בחור שחור במדינה שהרוב בה לבנים, חווה גזענות אבל לוקח אוויר ומצליח בטירוף. "איכשהו זה מתחבר. המוזיקה מצליחה להתגבר על הגזענות ולשים אותה בצד. אתה יכול להוציא שיר שמדבר על משהו ואנשים ישמעו את השיר וזה יעשה להם משהו. מבינים שזה לא משנה, ברגע שאהבו את השיר, כבר לא אכפת להם אם הזמר הוא שחור או לבן, אם הוא בא מאפריקה או משוודיה".

     

    אצל ילדים יש פחות גזענות?

     

    "ילדים יכולים להיות לא גזענים לשחורים מפורסמים או לאפרו־אמריקאים, אבל אם זה שחור מהשכונה, אתיופי או עובד זר מסודאן, הם יכולים להיות גזענים. אנשים הם גזענים בלי שהם שמים לב, בכל מקום. למשל, אנשים שמפחדים להגיד את המילה 'שחור'. תגיד שחור. זה כמו שאני אגיד שאתה לבן, תגידו שחור. זה מעצבן אותי שמפחדים להגיד את המילה הזו. למה לאנשים לא נעים להגיד את זה? תגידו שחור".

     

    nevo21@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 16.07.18 , 21:27