קוראים לזה צרפת
חלקם זוכרים את הניצחון הקודם לפני 20 שנה, חלקם עדיין לא נולדו אז, אבל התחושה ברחובות פריז אתמול הייתה של שותפות ברגע היסטורי • מאות אלפי צרפתים צוהלים נהרו אתמול מכל קצוות המדינה, חיכו שעות ארוכות, טיפסו על גדרות וניתלו על עמודי חשמל, רק כדי להציץ, אפילו לשנייה, בגביע המוזהב ובנבחרת שהביאה אותו הביתה
קבלת פנים של אלופים חיכתה אתמול ברחובות פריז לנבחרת צרפת שחזרה הביתה עם הגביע: חזיזי עשן בכל הצבעים, שירת המרסייז, מטס חגיגי ומאות אלפי אוהדים נרגשים ליוו את אוטובוס הקומותיים הפתוח של הנבחרת במורד השאנז אליזה, עד לכניסתם לארמון האליזה, שם חיכה להם הנשיא עמנואל מקרון.
השחקנים עמדו בכניסה לארמון עם מקרון ואשתו בריז'יט, ואליהם הצטרפו בני משפחותיהם וילדים ממועדוני הכדורגל של הפרברים, שבהם החלו את הקאריירה אמבאפה, קנטה, מטואידי ופוגבה. לאחר כמה שירי נצחון, פרצו השחקנים בספונטניות בשירת ההמנון הצרפתי, עם קצת זיופים והרבה התלהבות.
לא כל החגיגות עברו בשלום: שלשום בערב וגם אתמול פרצו מהומות בשולי הפגנות השמחה במקום, חלונות הראווה של חנות הדראגסטור הסמוכה לשער הנצחון נופצו והמשטרה נאלצה לפנות את המקום לאחר שמתפרעים החלו לזרוק על השוטרים מכל הבא ליד. "כולנו צרפתים, זה הזמן להתאחד", אומרים באי נוחות אדיל וברטרנד בני ה־20, שהגיעו ברכבת מהעיר סטן שמצפון לפריז, כשהם נשאלים על המהומות. "אנחנו כאן כדי להראות לשחקנים כמה אנחנו אוהבים אותם".
גם הפעם נראו בקהל צעירים שכיסו בחולצה את פניהם בטרם ישליכו חזיזים, אך הפיקוח המשטרתי היה הדוק יותר והאווירה משפחתית. לורנס, דני ובנם אלן בן השש הגיעו לאזור כבר בארבע אחרי הצהריים, שלוש שעות לפני שהאוטובוס של השחקנים הגיע למורד השדרה. אלן כבר כבר החל להשתעמם, אבל "אם אצליח לראות את השחקנים אז היה שווה", הוא אומר בעינים בורקות.
לא הרחק משם עומדת לורט, "אזרחית ותיקה" כפי שהיא מעדיפה להגדיר את עצמה, במקטורן לבן מצוחצח ומטפחת משי בצבעי אדום וכחול. "ביליתי חודש נפלא. אני מאוד אוהבת כדורגל. אני צופה רק בתחרויות הבינלאומיות, אבל הם כל כך נחמדים ומוצלחים. באתי כדי לעודד אותם וגם בגלל האווירה. כמובן שאנסה להציץ ולראות את הגביע, אבל זה לא הכי חשוב".
מרים אודמבה היא מלכת היופי של טנזניה לשנת 2008, וממגנטת אליה את כל הצלמים שבאו לחפש דמויות מיוחדות של אוהדים. בשמלה לבנה ועקבים של 12 ס"מ, היא מצליחה להתקדם במקצועיות על מדרכות פריז העקומות תוך כדי שהיא מנופפת בדגל צרפת. "את המשחק ראיתי בכנסיה שלי. התפללנו ואז נהנינו מהמשחק. הנבחרת היא לא רק אלופת צרפת אלא של כל העולם".
טירוף המונדיאל ניכר לא רק בכל רחובות פריז, אלא גם מתחתיה: אחרי הזכייה במונדיאל, באישון לילה, החליפו עובדי המטרו המפורסם בעיר האורות כמה משלטי התחנות המוכרות לכל תושב ותייר בשלטים שהם מחווה לשמות חברי הנבחרת. כך, למשל, הפכה תחנת "שאנז אליזה-קלמנסו" ל"דשאן־אליזה־קלמנסו", על שם המאמן דידייה דשאן שהביא את הגביע; תחנת "ויקטור הוגו" הפכה לתחנת "ויקטור הוגו לוריס" על שם השוער והקפטן, ותחנת "ברסי" הפכה ל"ברסי לה בלו" – משחק מילים שנשמע כמו "מרסי לה בלו", כלומר "תודה לכחולים".
בינתיים בשאנז אליזה המשיכו האוהדים לשחק כדורגל עם זרים שהפכו לחברים ולנופף בדגלים עד מאוחר בלילה, כשהם מקווים שלא יצטרכו לחכות 20 שנה עד הפעם הבאה.
אמבאפה תרם את שכרו לילדים
גיבור ענק אחד כבר הרוויחה צרפת ממונדיאל 2018: קיליאן אמבאפה. החלוץ בן ה־19 הפך לשחקן הנערץ במדינה, ועכשיו לסיפור הסינדרלה הזה נוסף אלמנט מרגש נוסף.
השחקן הודיע אתמול כי הוא תורם את כל שכרו מהטורניר לארגון צדקה הפועל למען ילדים מאושפזים ונכים. סכום התרומה המדויק לא ידוע, אך על פי דיווחים אמבאפה מרוויח כ־20 אלף יורו על כל משחק שלו, ובנוסף קיבל עוד בונוס של 300 אלף יורו על הזכייה בגביע העולמי.
לא פעם במהלך המונדיאל השוו בין אמבאפה בן ה־19 לבין השחקן הברזילאי האגדי פלה, שהיה בן 17 בגמר המונדיאל ב־1958. אחרי הניצחון צייץ פלה בטוויטר שבחים ליורשו: "אם קיליאן ימשיך להשוות את כל השיאים שלי, יכול להיות שאצטרך להוריד את האבק מהנעליים". אמבאפה מיהר להגיב בציוץ הבהרה: "המלך תמיד יישאר המלך".
