גיל הזהב
"שטוקהולם", כאן 11, 22:00
"שטוקהולם", הפקה משותפת של כאן 11 וקשת, מביאה לטלוויזיה מגמה בולטת בקולנוע ההוליוודי, ובשנים האחרונות גם הישראלי: יצירות אנסמבל על נשים וגברים באזור גיל הפנסיה. פרמטרים כגון עלייה ברמת ובתוחלת החיים הרחיבו את קהל היעד, שמחפש סיפורים עליו ועל שכמותו. תעשיית הבידור זיהתה את הפוטנציאל, והתוצאה היא סרטים דוגמת "לצוד פילים" ו"מיתה טובה".
המסך הקטן, לעומת זאת, יותר זהיר וחשדן כלפי הגיל השלישי. כמו שהדגימה עינב גלילי רק שלשום, גופי השידור נחרדים מהרעיון של מכירת מכוניות ושלגונים בעזרת טאלנטים ובעיקר טאלנטיות משנתון מסוים. מלבד חריגים כמו העיבוד המקומי ל"בנות הזהב" והדוקו־ריאליטי "אף פעם לא מאוחר", השילוב בין אייג'יזם לסקסיזם מוביל לרוב לייצוג בנאלי ושולי של מבוגרות ומבוגרים. במקרה הטוב הם התוספת שתופסת. במקרה הרע והנפוץ הם עוד סבא וולגרי או סבתא חטטנית.
וזו הסיבה בגללה "שטוקהולם" היא קודם כל אירוע משמח. הסדרה של נעה ידלין, שמבוססת על ספרה, לא מציירת את הגיבורות והגיבורים שלה, כולם בסביבות גיל 70, כקריקטורות עבשות. להפך: היא מציידת אותם בכל התכונות שמרכיבות בנות ובני אדם מעניינים: קנאה, נדיבות, אנוכיות, חברות, קטנוניות, ועוד. דמותה של נילי (תיקי דיין) אפילו ניחנה בתיאבון מיני בריא ומוחצן. היא גם מעזה לא להתמוגג מהנכדים שלה. ממש שני פשעים חברתיים באישה אחת.
הסדרה אינה מסתפקת בהטלת זרקור על ציבור מודר. העלילה, שעוסקת בקבוצת חברים שמנסה להסתיר את מותו של פרופסור לכלכלה (גידי גוב) כדי לאפשר את זכייתו בפרס נובל, היא רק המקפצה לקראת מפגן לא שכיח במחוזותינו: כתיבה קולחת ושנונה אך לא מדושנת; תובנות חכמות ודוקרניות על תופעות כמו סרטוני שיימינג; ומבט נוקב־חומל של ידלין על הדמויות הפגומות שבראה.
כל אלו מתגבשים לכדי ארבעה פרקים מהנים למדי ובמה אידיאלית עבור אייקונים כמו ששון גבאי (עמוס), לאורה ריבלין (זוהרה), דבל'ה גליקמן (יהודה) ודיין. הארבעה מעניקים את הנפח הדרוש ל"שטוקהולם" במעבר המסובך מהמדיום הספרותי לטלוויזיוני. הם נכנסים בקלילות לרווח שבו נגמרות המילים ונדרש מבע, אבל כזה שלא ירגיש כמו תיאטרון מצולם. וחוץ מזה, גוב מצליח לצאת מגניב גם בתור גופה.
כפי ש"שטוקהולם" חוגגת פלח אוכלוסייה שלא נוהגים להתמקד בו, כך היא מחזירה למרכז את הבורגנות מדרג סוציו־אקונומי גבוה יחסית. אולם זה שידלין נוברת בקרביים של האליטה - גם פה שמו של ירון לונדון מגלם משאת נפש - אינו אומר שהסדרה אליטיסטית. אדרבא: כל מהותה נעוצה בחשיפת הצביעות והריקבון שמאחורי נימוסים מלאכותיים ודיבורים ריקים. וכשזה עשוי מצוין, מה בחיים האלה כבר יכול להיות יותר מענג.
בקטנה: אין ממש בשורה ב"מי זו אמריקה?", הסאטירה החדשה של סשה ברון כהן, שזמינה לצפייה ב־yes. הקומיקאי שב לגלם דמויות גרוטסקיות בניסיון להביך גורמים פוליטיים בארה"ב, אולם אלה ממילא לא זקוקים יותר לסיוע כדי לומר דברים איומים. עם זאת, ברון כהן פגע היטב עם הדמות של "ערן", יוצא צבא ישראלי שמשווק לפוליטיקאים רפובליקנים תוכנית לחימוש ילדים. בעוד הקריקטורות האחרות שלו מלאכותיות להחריד, וכך גם התגובות אליהן, משהו במיליטריזם המדושן של "ערן" לוכד גרעין ריאליסטי למדי, כזה שצריך גם להטריד את הצופים - ולא בהכרח רק את האמריקאים שבהם.
לפנייה לכתב/ת 
