סקס, סמים ואגדה אחת
היא הייתה המוזה של אנדי וורהול, המאהבת של שלל כוכבי רוקנרול ואגדת מוזיקה בפני עצמה. 30 שנה אחרי מותה של ניקו, יוצא סרט מרתק המשחזר את השנה האחרונה בחייה — מההתמכרות להרואין ועד למותה המפתיע בתאונת אופניים. אמיר קמינר ראיין את השחקנית טרינה דירהולם שנכנסה לנעליים הענקיות של ניקו ושמע ממנה למה היא עדיין רלוונטית גם היום
היום לפני 30 שנה, האנושות נפרדה מניקו, הזמרת־דוגמנית־שחקנית, המוזה של אנדי וורהול, המאהבת של בכירי הרוקרים, ומי ששרה עם "וולווט אנדרגראונד" את השיר הנצחי "פאם פאטאל".
מאחר שניקו הייתה מכורה להרואין בשנותיה האחרונות, התבקש שהיא תמות ממנת יתר. אבל ניקו מתה זמן קצר לפני יום הולדתה ה־50, דווקא כשבילתה בחופשה באיביזה עם בנה, אותו הביאה לעולם עם אלן דלון. היא לקתה בהתקף לב תוך כדי רכיבה על אופניים, נפלה ונחבלה בראשה.
ניקו, שנולדה בגרמניה תחת השם קריסטה פּאפגן, נקברה בברלין לצד אמה. המיתוס שלה לא דעך בשלושים השנים שחלפו, להיפך. לאחרונה הגיע למסכים הסרט "ניקו, 1988", שעוסק בשנה האחרונה בחיי האישה והאגדה. במהלך אותה שנה, ניקו המרוששת יצאה לסיבוב הופעות באירופה, בתקווה להתפרנס איכשהו. במקביל התמודדה עם התמכרותה ועם התמכרותו של בנה.
אחרי סבב פסטיבלים מרשים, מוונציה (שם זכה הסרט בפרס הסרט המצטיין של "אוריזונטי", המסגרת השנייה בחשיבותה) ועד קרלובי וארי, מגיע "ניקו, 1988" לפסטיבל הקולנוע בירושלים שייפתח בשבוע הבא, וכדאי בהחלט לראות אותו.
לתפקיד ניקו בחרה הבמאית האיטלקייה סוזאנה ניקיארלי את טרינה דירהולם הדנית, המוכרת לנו מסרטים כמו "החגיגה", "בעולם טוב יותר" ו"הקומונה", וכן מהסדרה "הירושה". לדירהולם יש עבר מוזיקלי - בנעוריה הגיעה למקום השלישי בתשובה הדנית לקדם־אירוויזיון וכיכבה על הבמות כזמרת, אבל מהר מאוד עזבה את התחום.
"אחרי שקראתי את התסריט של 'ניקו, 1988' לא היה לי ספק שאשתתף בפרויקט הזה, משום שניקו דמות נהדרת", סיפרה דירהולם כשנפגשנו בפסטיבל ונציה, על הסכמתה לחזור לשיר. "ניקו היא דמות מורכבת ומלאת סתירות. כמובן שקצת חששתי מלגלם אותה, ומהשירה, אבל אז החלטנו שמשום שאני לא נראית כמו ניקו, ולא שרה כמו ניקו, אני אעשה את הגרסה שלי. וזה מה שקרה. הלכנו לסטודיו ועבדנו על השירים.
"זה היה פתח הכניסה שלי לדמות, לשחק דרך השירים. לנסות למצוא דרך לעשות זאת נכון. ניקו שרה באופן ייחודי מאוד, ובמובן מסוים הייתי צריכה להשתדל לא להיות טובה מדי, ולחפש דרכים אחרות להתבטא. עבדנו על כל שיר על מנת להעניק לו צבע, להעניק לו מבע שיאפשר לספר את סיפורה של ניקו".
באחד הראיונות שהענקת, אמרת שניקו רצתה בכלל להיוולד כגבר.
"אני לא חושבת שניקו רצתה להיות גבר, אבל היא התחרטה על כך שנולדה אישה ולא גבר. וזה ההבדל. זה העניק לי השראה לבניית הדמות. כלומר, היא הייתה יפהפייה, ה־אישה של התקופה, ומצד שני היא התרחקה כל כך מהיופי הזה ומלהיות מוגדרת בידי גברים. היא התרגזה שלא כיבדו אותה על המוזיקה שיצרה או על האמנות שלה.
"לניקו היה קול עמוק בתוך גוף יפה. זה היה קצת משונה, משום שהיא הייתה עוף מוזר ולא התאימה לחיים הרגילים. לדעתי הסרט מתעסק בזהות. היא התקשתה עם הזהות הגרמנית שלה לאחר מלחמת העולם השנייה, והיא התקשתה עם היותה אייקון, וכאמור התקשתה עם היופי שלה".
קשה לצפות בסצינות שבהן את מזריקה לעצמך. איך היה לצלם אותן והאם הגישה שלך לסמים השתנתה אחרי הסרט?
"בעיניי, סמים זה דבר נורא. זה הורס הכל. הורס אותך לגמרי. כדי להתכונן לסצינות ההזרקה, התייעצתי עם מישהו איך עושים את זה וגם חיפשתי באינטרנט איך זה נראה. בצילומים לא חשבתי יותר מדי על ההרואין, כי זה לא המהות של הסרט. עניין אותי יותר איך אני יכולה להשתמש בזה במובן הפסיכולוגי — מה הלך הרוח ומצבה הנפשי של ניקו באותה סצינה. ניסיתי להיות ילדת הפרא שקראו לה ניקו".
לניקו היו הרבה מאהבים מפורסמים. רשימה חלקית: לו ריד, איגי פופ, ג'ים מוריסון, ג'ון קייל, בריאן ג'ונס ("רולינג סטונס") וכן אלן דילון, אבי בנה היחיד. הסרט "ניקו, 1988" טוען שלניקו הייתה חולשה לגברים יהודים, למשל למנהל שלה אלן ווייז. "לאורך כל חייה התמודדה ניקו מול גברים יהודים", מעידה דירהולם. "אני חושבת שמה שמעניין באמת הוא שהיא תמיד התנצלה על היותה גרמנייה. היא התקשתה עם הדמות של אבא שלה, שהיה למעשה חייל פשוט בצבא הגרמני, המציאה עליו הרבה סיפורים. ניקו נולדה רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ומתה ממש לפני נפילת חומת ברלין. וזה למעשה מה שהגדיר את כל דור המלחמה. הסרט אינו רק על ניקו. זה סרט על אישה, על דור, על אמא, על אמנית".
לפנייה לכתב/ת 
