מצב אבסורדי בדרום/ טוב, כבר ברור שישראל במצב קיצי וקצת מותשת מהמצב בדרום, בצפון ומרעידות האדמה בטבריה. אפילו הפושעים והרשעים מותשים, אמר לי מישהו.
"תגיד, איך הם שורדים שם בעוטף עזה, עם הטילים והעפיפונים והמנהרות?" שאלה חברה רופאה אחת, בדאגה אמיתית כשישבנו במוצ"ש האחרון בסלון הבטוח והפתוח בגבעתיים על אבטיח צבע אדום.
"גם בעזה קשה", צרח השמאלני שלנו כדי לאזן.
ואני אישית חשבתי שאני הרוס (מרחוק כמובן) ממראה השדות שנשרפים, בעיקר כי אני חובב טבע, ציפורים, ושאר החיות.
"ידעתם שקלוני נפצע כמו קושמרו בתאונת אופנוע?", מילמלה מישהי. "וידעתם שזאת שלא זכתה באירוויזיון הגיעה לביקור ניחומים בארץ?" אמרה וכולם צחקו. וכך המשכנו ללהג על דברים תפלים בשיחה אל תוך הלילה.
ולמחרת, כשצרפת הובילה על קרואטיה היפה, מרוב שנהייתי מזוהה עם מודריץ' הקרואטי עזבתי את המשחק בייאוש מופגן ב־4:1 לטובת צרפת והלכתי לרכוב על אופניי בפארק הלא שרוף והבטוח שבמרכז.
ספר שירה נוחת בדלת/ בכל פעם שהחיים פה נהיים נוקשים מדי, אני מנסה להגמיש אותם בתרגיל יוגה שנשאר לי מהימים שהייתי מתרגל יומיומי. ואז היא ניגשת אליי וישר מתקנת אותי: "תיישר את הגב. לא לא ככה. מתח את הרגליים... רוצה מאמנת כדי להיות גמיש יותר?"
"לא, לא, אין לי עצבים למאמנים", אני עונה ונשאר עם חצי תאוותי בידו כשם ספרה של המשוררת הנהדרת חוה פנחס־כהן שנחת לפתע ליד דלת ביתי בשבוע שעבר (כמו ציפור הדרור שנכנסה אלינו הביתה ולא רצתה לצאת עד שפתחתי את כל החלונות) וכשהצצתי בו נשביתי בקסמו.
למשל שורה שהזכירה לי את הבית הישן והמתוח שלנו: "אמא הייתה מחביאה בארון הבגדים או בארון המרפסת 200 גרם גבינה בולגרית בשביל המעיים המרגיזים", או משפט כזה: "מישהו אמר שנערה עם ציצים בפרונט בעיה גדולה וצרות גדולות". מת על התיאורים הגמישים האלה כפרה עלייך, חוה.
בקיצר, קראתי את הספר, עשיתי תרגילי גמישות סטייל אינגר יוגה וגיליתי שלמרות שאני לא יכול להעביר רגל מעל הראש, בהחלט הייתי בסדר בעמידת העץ.
"שמעי", אמרתי, "אם כבר מדברים על גמישות, אז לא עדיפה גמישות הלב? כי שם תמיד הרוב תקוע לנו".
מר קוביות/ הנה שיחה כפי שהתרחשה לא מזמן ביני לבין מישהו שמעריץ את עפרה חזה ז"ל, לא צפה לשנייה במונדיאל (היסטריה המונית מאורגנת עם כדור, לדבריו), מעדיף את פוטין על פני טראמפ, כי הוא מנגן בפסנתר, וטוען שלקינו בדמנציה ישראלית – כלומר שכחנו מי ומה היינו.
"טור נחמד כתבת", החמיא לי האיש הזה באמצע הרחוב.
"אתה קורא אותם?" שאלתי (אני אוסף קוראים ושמח בהם).
"כן. לא תמיד אני מבין את כל המערכת האסוציאטיבית שלך, אבל סבבה, לכל אחד יש זכות לחשוב פרוע", אמר.
"ומה אתה עושה בחייך?" שאלתי אותו.
"אני מחרבן קוביות".
"מה?????"
"מה שאתה שומע. אוכל את החיים האלה ומחרבן מהם קוביות".
"זה מקצוע?"
"לא".
"זה הובי?"
"לא!" אמר "זו עובדה".
הייתי קצת המום, למרות ששום דבר כבר לא יכול להמם אותי לאחרונה בעולם הזה. וכיוון שאני לא שופט אנשים לפי דעות פוליטיות או מקצועות (יותר לפי הלך רוחם והתסרוקות שלהם) שאלתי את אלעדיק מה פירוש הביטוי הזה – מ"ק?
"מה? לא ידעת? מחרבן קוביות, כלומר אוכל קשה את החיים", אמר אלעדיק הפרשן הנפלא, ואיווניר הפרשן המוזר משאריות המונדיאל החוויר לעומתו.
ספק רעידת אדמה/ על איוון פרישיץ' שחקן קרואטיה נאמר שכשהוא רץ במגרש לידך, אתה מרגיש את האדמה רועדת.
אז אולי בגלל זה באמצע משחק הגמר בין הצרפתים והקרואטים כשפרישיץ' חלף לידי בטלוויזיה חשתי רעידה בסלון וסימסתי לחבריי: "אני חושב שהרגע הייתה פה רעידת אדמה".
"אני לא הרגשתי", הגיב אחד והוסיף, "רעידות אדמה רציניות יש רק בקמצ'טקה" (חצי אי במזרח הרחוק הרוסי, ואזור פעיל מאוד מבחינה סיסמית, עד דרגה 9). זה הזכיר לי שאמי המנוחה צילצלה אליי פעם שניות אחרי שהייתה רעידת אדמה בתל־אביב (שהיא לא ידעה עליה) והתעקשה שהייתה לה סחרחורת אישית ושאקח אותה למיון.
"אבל זה היה אצל כולם", התעקשתי. "לא נכון, רק אצלי", התעקשה הניצולה שלי.
"ברור שאנחנו צפויים לרעידת אדמה הגונה בקרוב, כי הייתה אחת כזאת בשנת 1927 ולפי האגדות כל מאה שנה האדמה פה רועדת", כתב מישהו בווטסאפ.
"אני הולך להכין אספרסו במכונת האספרסו החדשה שלי", כתבתי בהפסקת המשחק שעה שהודיעו שהעבירו כיפת ברזל לגוש דן. ודעו לכם שממילא כלום לא יעזור ברעידה. או שניפול על התחת מקומה שנייה לראשונה או שהתחת ייפול עלינו.
"כמה שאתה מבלבל לאחרונה את המוח על רעידות אדמה", אמרה.
"חייבים להיות מוכנים תמיד", עניתי.
הנודד בלילות/ צרפת חגגה את הגביע עם שני מיליון איש, כולל הבערת צמיגים, כי היא כבר לא הצרפתית מהרזיסטנס (המחתרת) של מלחמת העולם השנייה, אלא ארץ מהגרים ופרברים קשים ועניים שמחרבנים קוביות. רוסיה, לעומתה, הורידה את מסכת הצוּקֶרְפּוּשְׁקֶה (סוכרייה מתוקה) שעטתה על עצמה כל ימי המונדיאל וחזרה לעצמה. ולמטה בדרום המתוח חיכינו שמשהו יקרה לכאן או לכאן. ואילו אני, כאדם שהאדמה הפרטית שלו תמיד איכשהו רועדת מחוסר מנוחה בסיסי (ישן נודד בלילות, אני מכונה במשפחה), עפתי כשנתקלתי במשפט הבא בספרה של חוה פנחס־כהן:
"לפנות בוקר יצא מהמיטה, התלבש וירד מטה לישון בחדר אחר". וואי־וואי, כמה זה ממש עליי.
"יש לי תרגיל גמישות שירגיע לך את הלב", אמרה לי.
"נו?"
"תשכב על הגב על הרצפה. נסה לראות מולך ים גדול, עפיפונים לא בוערים, תחשוב על אבנר נתניהו שיוצא עם דוגמנית נשק (כי זה מביא לבריות חשק, דוגמנית נשק), תחשוב כמו ילד אתיופי חמוד שקיבל פסנתר מתנה מאהוד ברק (רציתי לקנות לו ולא הספקתי). ואם תראה ילד אחד בוכה מפחד בצבע אדום חבק אותו ואז לאט־לאט, תירדם".
כך עשיתי וזה עבד. הצרה היא שאחר כך כבר לא יכולתי להתרומם מהרצפה.
"בגילך אתה חייב להגמיש לך את הגב בתרגילים", אמרה לי. כי אם תפרוץ פה עכשיו רעידת אדמה אמיתית, תצטרך לברוח כמה שיותר מהר למכונית, להתפלל שיעבור, ולקחת ישר קלונקס להירגע".
וכשאין מונדיאל/ אני רוצה לסיים את הטור עם מילות שבת וגבולות מהספר של חוה פנחס־כהן. "סלחי לי שבת, שאיני יודעת את גבולותייך ובכל שבת מחדש, מפה לבנה ושתי חלות ובקבוק תירוש מסמנים שנכנסת ואת כבר פה.
"סלחי לי שבת שבבית הזה החול מתפרץ דרך החלונות והדלתות, נדבק לסוליות ומלכלך מרצפות. סלחי שאנו מדברים עלייך כאילו אינך. וככל שמדברים הרי הינך".
ועכשיו סלחו לי גם אתם. אני הולך לחגוג שבת. נדמה לכם שכשאין מונדיאל כבר אין למה לחכות? מה פתאום. הכל עוד לפנינו. עוד מעט עוד צבע אדום ואולי רעידת אדמה. ויום אחד, אם נתאמן יומם ולילה (ככתוב: והגית בו), אולי כמו שמוטטנו את האירוויזיון על אירופה, גם אנחנו נזכה במונדיאל ונחגוג עם כדור ביד בכיכר רבין. ובינתיים, כמו כל הישראלים המותשים, בעיקר בדרום, נאנחתי ולקחתי כדור אקוניס, יאיר לפיד, בנט, פוטין, טראמפ וביבי להרגעה. כן, העיקר שיש פה עדיין על מי לסמוך.
