מיום שנכנסה בשערי בית החולים הדסה עין כרם הקפידה רוחמה רז להזדהות כרוחמה גוטסדינר — שם משפחתה מאז נישואיה — בתקווה שכך תמשוך פחות תשומת לב. אך ב־6 במארס 2017, בשבע בבוקר, דקות ספורות לפני שהוכנסה לחדר הניתוח להוצאת גידול סרטני מגזע המוח, כבר לא היה אכפת לה אם כן או לא יזהו אותה בתור הזמרת של "בארץ אהבתי" ו"רקפת".
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
"זה היה רגע של פרידה", היא מתארת. "רעדתי מפחד. הרגשתי שמרחפת מעליי עננה של מוות. נישקתי את שתי בנותיי, את האחיות שלי ואת אחי, אחזתי חזק בכף ידו של יגאל בעלי, והשתדלתי שלא לחשוב על שני אנשים שכבר נפרדו מהעולם הזה — אבא שלי, שנפטר על שולחן הניתוחים, ואשתו הראשונה של יגאל, שנפטרה מסרטן בראש.
"יום לפני הניתוח יגאל ואני חגגנו 33 שנות נישואים", היא מציינת, "וברור שלא חגגנו. אף פעם לא אהבתי חגיגות. אבל כיום, שנה וחצי אחרי שקרה לי נס, אני יודעת יותר מתמיד שיגאל הוא המלאך שלי. אם צריך לעבור את המסע המטלטל הזה, אז רק עם פרטנר כמוהו. יגאל שמר על אופטימיות גם כשאני ראיתי רק שחור".
בשנתיים האחרונות, נוסף על הטיפול האינסופי בה ובמקביל לעבודות בישול וניקיון, גוטסדינר (74) היה גם זה שענה לסלולרי שלה ודחה הזמנות להופעות. "לרוחמה יש קריירה של 45 שנה, מאז התגייסה ללהקת פיקוד המרכז, והיא מעולם לא ביטלה הופעה", הוא אומר. "גם בהריונות, גם אחרי לידות, השירה היא סם החיים שלה, ופתאום מצאתי את עצמי מתלבט. לומר שהיא חולה? שהיא ממתינה לניתוח? שהיא מתאוששת? בסוף אימצתי נוסח אחיד. אמרתי ‘רוחמה לא זמינה כרגע’, ורק בליבי תהיתי עד מתי הרגע הזה יימשך".
עכשיו, אחרי ההקרנות ושיקום ממושך בבית לוינשטיין שבמהלכו למדה מחדש ללכת, היא חוזרת לבמה. צעד אחר צעד, לאט־לאט. "אף פעם לא חלמתי על קיסריה. החלומות שלי צנועים, וטוב לי בחלקת אלוהים הקטנה שלי", היא אומרת. "בתקופת המחלה אפילו לא עלה בדעתי לשיר. הקול שלי בגד בי. מי ששמע את ה'הלו' שלי כשעניתי לטלפון נבהל. גם אני נבהלתי ממה שיצא לי מהפה. אבל בחודשים האחרונים חזרתי להופיע, ראיתי שאני מסוגלת, ואז יגאל ובנותיי החליטו ליזום הופעה מלאה וקצת יותר מסוקרת".
זה יקרה ב־16 באוגוסט, בצוותא תל־אביב. רז תופיע עם הלהקה הקבועה שלה, שכוללת ארבעה נגנים, ותארח את יוני רכטר, "חבר טוב שלי והמלחין הכי גדול במדינה. בשבילי הוא הבאך של המוזיקה הישראלית".
את חוששת?
"בעיקר מתרגשת. אנשים שמצלצלים ליגאל שואלים אותו, 'רוחמה כבר חזרה להופיע?' וזה סימן שהם ידעו שהייתי חולה. בברנז'ה ידעו, זה בטוח. חברים מאמ"י דרשו בשלומי ורחל שפירא, שכתבה לי את השירים הכי יפים שלי, באה לבקר".
למה רק עכשיו את מספרת על השנה הקשה בחייך?
"לא קיבלתי החלטה לשמור את זה בסוד, לא עשיתי משהו רע ואין לי במה להתבייש, אבל לא ידעתי מה יקרה מחר. אפילו הרופא שאיבחן את הסרטן לא ידע מה הולך לקרות. כששאלתי אותו מה הסיכויים להישאר בחיים הוא שאל אותי, 'את מאמינה באלוהים?' וכשעניתי בחיוב הוא אמר, 'אז תתפללי'. בינואר שעבר בדיקת האם־אר־איי ובדיקות הדם שלי היו תקינות והרופא שאל אותי, 'מתי את מופיעה? אני רוצה לשמוע אותך'. הבנתי שקיבלתי סוג של שליחות – לספר את הסיפור שלי כדי שיגיע גם אל אנשים שלא מקשיבים לגוף שלהם ולא שמים לב לתסמינים. גילוי מוקדם מציל חיים".
שיא היציבות
התסמינים הראשונים הופיעו אצל רז (63) בספטמבר 2016, בתקופה המאושרת ביותר בחייה. "לימור, בתי הבכורה, הייתה בהיריון וציפיתי ללידה. כל כך רציתי להפוך לסבתא ולחבק תינוקת. גם מבחינה מקצועית חוויתי פריחה. במקביל למופע המשותף עם רחל שפירא יצאתי עם מופע חדש שעליו חלמתי כבר לפני ארבעה עשורים, כשלמדתי במדרשה למוזיקה בתל־אביב. אחד המורים היה פרופ' הרצל שמואלי, שמצא כי הלחן העברי מושתת על תבניות הלקוחות מטעמי המקרא, מעין עיטורים קטנים, שלפעמים גלויים לאוזן ולפעמים סמויים. ב'כרמי תימן' של וילנסקי הסלסול בולט ומודגש, ואילו ב'חלומות' שהלחין יאיר קלינגר, הסלסול מרומז. משירים כאלה רקמתי את המופע 'ברוח ערביים', העליתי אותו בפסטיבל חולון, ולאור תגובות הקהל חשבתי שנצא לסיבוב הופעות ברחבי הארץ. לא העליתי בדעתי שניאלץ להפסיק אותו אחרי הופעה אחת".
מה קרה?
"התחלתי לסבול מחולשה, סחרחורות וחוסר תיאבון, וזה נראה לי מוזר. במשך 61 שנה החזקתי מעצמי כשיא הבריאות. אף פעם לא הייתי חולה, חוץ מאיזושהי שפעת בילדות הרחוקה. ניהלתי אורח חיים בריא שכלל שלוש שעות יוגה ביום, ולא זכרתי מתי ראיתי רופא. ברור שעברתי את הבדיקות השגרתיות שכל אישה חייבת לעשות, כמו ממוגרפיה, אבל מעבר לזה הייתי נמרצת ופעילה. לימדתי פיתוח קול ולימדתי יוגה ולא עבר יום בלי שעמדתי על הראש. שיא היציבות. בימים הראשונים חשבתי שאולי העמסתי על עצמי יותר מדי והתעייפתי. ניסיתי לנוח וזה לא עבר.
"חיפשתי פתרונות בעולם הרפואה המשלימה וכך עברו חודשיים־שלושה", היא ממשיכה. "הפסקתי ללכת לקאנטרי ברעננה שהיה כמו הבית השני שלי. כל בוקר, בשבע וחצי, התייצבתי לשיעור פלדנקרייז, פילאטיס או בניית העצם כדי להתחיל את היום בכיף. הפסקתי ללמד. לימור כבר הייתה בסוף ההיריון ולא יכולתי לעזור לה. זה תיסכל אותי נורא מפני שתמיד הייתי אמא אכפתית ועוזרת. זכרתי שבתחילת ההיריון הפתעתי את לימור ושטפתי לה את כל הבית כדי שלא תתעייף. אחר כך לימור ילדה את גיל המתוקה ואני, שכל כך חיכיתי לה, סירבתי להחזיק אותה. פחדתי שבגלל הסחרחורות היא תיפול לי מהידיים.
"אבל הנורה האדומה נדלקה לי בראש רק כשהתחלתי לראות כפול בזמן נהיגה. מכונית אחת נראתה לי כמו שתיים. מרופא המשפחה עברתי לנוירו־אופתלמולוג, שבדק אותי ונתן לי הפניה לבדיקת סי־טי שהייתה תקינה, אבל בבדיקה הבאה, אם־אר־איי, ראו משהו חשוד. כשהרופא אמר 'יש לך גידול בראש', לא האמנתי. שיכנעתי את עצמי שזו טעות. איזה גידול? מה פתאום גידול? עד אז הרגשתי מוגנת, הייתי בטוחה שהקדוש ברוך הוא שומר עליי מכל משמר".
למרות האמונה הזאת, רז ידעה אסונות נוראים. אחותה הבכורה, מרים, נרצחה בפיגוע בקו 405 לפני 29 שנה. היא הייתה אז בת 41. “כשזה קרה גרתי בקיבוץ גלאון. המשפחה שלי לא גילתה לי שבאותו יום מרים נסעה לתל־אביב וחזרה לירושלים. היה בלגן גדול בזיהוי הגופות. אחי נסע לאבו־כביר ורק בעשר בלילה נקבע שזו מרים. במשך כל אותו יום הסתובבתי עם מועקה ושכבתי לישון עוד לפני החדשות בטלוויזיה. למחרת התעוררתי בחמש וחצי לפנות בוקר מצלצול הטלפון. אחותי זהבה רצתה לתפוס את יגאל לפני צאתו לעבודה. יגאל לא היה מסוגל לומר לי שמרים נהרגה, אמר שהיא נפצעה קשה ושעליי לנסוע לירושלים, ויצא למזכירות הקיבוץ לארגן לי רכב. פתחתי את הרדיו בדיוק בחדשות. המהדורה נפתחה בידיעה שאחותי נהרגה.
“ההלם היה גדול ולעצב לא היה סוף. כמה שנים אחר כך, אחותי השנייה, גילה, נפטרה בגיל 56 מהמחלה הארורה, סרטן השד שהתפשט לשחלות, וזה כאב לא פחות. אבא שלי נפטר לפני חמש שנים על שולחן הניתוחים, בניתוח הרבה יותר פשוט משלי. הוא היה בן 81, בריא וחזק, וכשאובחן בראשו גידול שפיר החליטו לנתח כדי שהראייה שלו לא תיפגע. הוא הוזמן לניתוח אמבולטורי. אמרו לו 'אתה בא והולך', והוא הגיע לבית החולים ישר מהבריכה. דווקא מפני שראיתי מוות סביבי האמנתי שלי זה לא יקרה".
היא משתתקת, נועצת מזלג בפלח אבטיח ופניה מביעות מבוכה. החשיפה לא קלה לה. בעלה לוקח את המושכות לידיו. "הנוירו־אופתלמולוג המליץ לנו על פרופ' סרגיי ספקטור, מנהל המרכז לניתוחי בסיס הגולגולת במחלקה לכירורגיה בהדסה עין כרם. הוא אמר שזה האדם היחיד שיוכל לעזור לרוחמה. זה היה בחודש ינואר ודרך קופת חולים קבעו לנו תור לחודש מאי. הייתי חייב להפעיל פרוטקציה וקשרים. כשהגענו אליו אמרתי לפרופסור, 'בלי רחמים, שים את הדברים על השולחן, רק את האמת וכל האמת'. על השולחן שלו היה דגם של מוח והוא הראה לנו את גזע המוח ואת המקום המדויק שבו נמצא הגידול. הוא הסביר שלא פשוט להגיע אליו ושהתזוזה הקלה ביותר עלולה לגרום לאיבוד התפקוד".
"לא השתמשתי במילה סרטן מפני שהיא הידהדה באוזניי כמו גזר דין מוות. המשכתי לשכנע את עצמי שזה גידול לא ממאיר", מספרת רוחמה. "לא האמנתי שיגאל יצטרך לקבור גם את אשתו השנייה. הרי הוא איש טוב ואין עליו קארמה רעה. מצד אחד שמחתי שמצאו משהו, זה אומר שאני לא מדמיינת ולא מגזימה, ומצד שני זה היה נורא מפחיד. הרופא הסביר שזה סרטן מסוג נדיר, כורדומה, שאין עליו הרבה מחקרים. הוא אמר שהניתוח יתבצע דרך האף ושהוא רוצה לבצע אותו יחד עם פרופ' רון אלישר, מנהל מחלקת ניתוחי ראש ששהה בחו"ל. במשך יותר מחודש חיכינו לשובו".
איך ממתינים במשך יותר מחודש?
"בתפילות", היא לוחשת. "קראתי תהילים, כל בני המשפחה שלי התפללו בשבילי".
כתבת צוואה?
"לא. בעצם, כן", היא מושכת בכתפה. "ליגאל יש שלושה ילדים מנישואיו הראשונים, ויש לנו שתי בנות משותפות, אז כבר מזמן כתבנו צוואה הדדית שבה הרכוש מתחלק, שווה בשווה, בין החמישה".
פגישה עיוורת
הם נפגשו כשרז הייתה בת 26. "באותה תקופה הייתי די מחוזרת", היא משחזרת. "יגאל בא להופעה שלי בצוותא ירושלים ואיכשהו השיג את הטלפון שלי. לפני יגאל היה לי חבר טייס, מעופף כזה", היא מגחכת, "ויגאל נשמע בטלפון כמו אדם מיושב. אחרי כמה שיחות אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד. לפגישה הראשונה הגיע יגאל עם זר נרקיסים מהקיבוץ. הוא גר בקיבוץ גלאון, ליד קריית־גת, ועבד בירושלים. הקיבוץ נהג לשלוח לעיר את האלמנים והגרושים שרוצים להכיר".
צילום ממוסגר של נירה, אשתו הראשונה, עומד על מדף בחדר העבודה שלה. "כבר בפגישה הראשונה סיפר לי יגאל שמדי ערב הוא חוזר לילדיו שבקיבוץ. התרשמתי שהוא טוב לב ומסור", היא מחייכת אליו, "הוא גם היה יפה וחתיך. התאהבתי בו".
רז הדרימה לגלאון בעקבות האהבה. "כולם קיבלו אותי באהבה רבה", היא מספרת, "והפכתי לענף עצמאי. רכב של הקיבוץ הסיע אותי להופעות וההכנסות הלכו לקופה הכללית". בקיבוץ נולדו שתי בנותיהם: לימור (34), שעקרה לפני חמישה חודשים עם משפחתה ללוס־אנג'לס, וטל (30), מורה בבית ספר ליין. "אלה היו ימים יפים", היא קורנת, "אבל הלינה המשותפת העיקה עליי. רציתי שהבנות יישנו בבית, לידי, ולא התאים לי לגור בקיבוץ של השומר הצעיר. אני באה מבית מסורתי".
אחרי שבע שנים בגלאון החליטו לעזוב ועברו לרעננה. בתו השלישית של גוטסדינר, שהייתה אז על סף גיוס לצה"ל, עברה לגור איתם. הוא עבד כמנהל שיווק, ואחרי שיצא לפנסיה פתח קריירה חדשה כמורה לנהיגה. הוא פרש סופית כשרז חלתה.
הניתוח ארך שבע שעות. "לא זכור לי ששאלתי את עצמי מה יקרה אם לא אתעורר", היא מהרהרת. "הייתי בטוחה שאתעורר ואשמע שזה גידול שפיר. אין לי זיכרון מהרגע שבו פקחתי עיניים. ביומיים הראשונים אושפזתי במחלקה לטיפול נמרץ. ביום השלישי הקימו אותי מהמיטה, ניסיתי לעשות כמה צעדים וגיליתי שאני לא יודעת ללכת. איבדתי את הגמישות שאפיינה אותי, התנועות היו כבדות. יצאתי מבית החולים בכיסא גלגלים, בבית התנהלתי בעזרת הליכון, והחלטתי לעשות הכל כדי להיגמל משניהם כמה שיותר מהר. במשך שלושה חודשים הגעתי מדי יום לבית לוינשטיין. הפיזיותרפיסטים לא ויתרו לי וגם אני לא ויתרתי לעצמי. פיתחתי תלות מלאה ביגאל. למשל, לא הצלחתי להזיז את הזרוע שלי לאחור כדי לרכוס את השמלה. כשאת בריאה, את מבצעת את הפעולות השגרתיות האלה על אוטומט. רק כשהיכולת לבצע אותן נשללת ממך את מעריכה את מה שהיה".
לשמחתה, הוחלט שאין צורך בטיפולים כימותרפיים. "זו באמת הייתה בשורה טובה. חששתי מתופעות הלוואי של הכימו, כמו נשירת השיער", היא מספרת, "אבל הייתי חייבת לעבור 33 הקרנות. שש פעמים בשבוע, חוץ משבת. מדי בוקר יגאל ואני עלינו לירושלים. ההקרנות החלישו אותי מאוד, אבל נדמה לי שעמדתי בהן בגבורה מפני שרציתי להפסיק להיות נטל על אחרים. זה לא פשוט להגיע מדי יום לחדר ההקרנות ולפגוש אנשים במצבי, שמתאוששים מאותה המחלה. מבחינה נפשית זה לא קל, אבל קיבלתי יחס חם ומחבק מהרופאים ומכל הצוות, ולא בגלל שאני מפורסמת. באותה התקופה בית החולים סוקר בהרחבה בהקשר של סגירת המחלקה ההמטולוגית לילדים, ובכל פעם שעזרו לי לשכב על הגב ורתמו אותי כדי שלא אזוז מתחת למכשיר, הרגשתי שכולם עושים מעל ומעבר למען בריאותי".
את נראית רזה מתמיד.
"נכון, רזיתי מאוד מפני שאיבדתי את התיאבון. לפני הניתוח הרופא צבט אותי במותניים והזהיר אותי שהוא עלול להוציא חתיכת שומן מהבטן ולהעביר אותה לראש. זו הצלקת היחידה שנשארה לי מהניתוח. הדיאטנית בבית לוינשטיין נתנה לי תפריט להשמנה ויגאל, שביום אחד נאלץ ללמוד לבשל, משגיח שאתחזק. אני מאמינה שכל שנות היוגה והפעילות הגופנית עזרו לי להשתקם. בסוף אוגוסט, כמעט לפני שנה, הסתיימו ההקרנות. בינואר האחרון כל הבדיקות היו תקינות וחזרתי ללמד פיתוח קול. אצטרך להיות במעקב, ביקורת אחת לחצי שנה, אבל מי אני שאתלונן?"
מסתכלת קדימה
בחגיגות ה־70 נבצר ממנה להשתתף. "כאב לי שלא יכולתי להופיע ביום הזיכרון לחללי צה"ל וביום ירושלים, וחרה לי שלא היה מספיק ייצוג של זמרים ותיקים כמוני", היא אומרת. "כבר בגיל 12 הופעתי בבנייני האומה בירושלים, לפני הצבא הופעתי ב'תשואות ראשונות', אני שרה מאז שאני זוכרת, ועל בשרי למדתי שהמקצוע הזה יכול להיות גם נפלא וגם אכזר. אף פעם לא טענתי לקיפוח מפני שהופעתי די הרבה, אפילו בריאליטי 'היכל התהילה' לא התערבבתי במלחמות האגו בין המשתתפים, והייתי הזמרת היחידה ששרדה. עכשיו אני מסתכלת קדימה. אשמח מאוד אם יוני רכטר ועידן רייכל ילחינו לי שירים".
שמעת את נטע ברזילי?
"זה לא הסגנון שלי, אבל אני מעריכה את היכולות שלה, היא מאוד מוכשרת. הלב שלי נוהה יותר לריקי גל, מתי כספי וחוה אלברשטיין".
על מה את חולמת?
"אין לי זמן לחלום, אבל בלילות אני מוצפת בגעגועים לגיל, נכדתי. היא כבר בת שנה ושמונה חודשים ולא יכולתי לתפקד כסבתא אמיתית. אם היא לא תגיע ארצה, אני מקווה שאוכל לטוס אליה, ללוס־אנג'לס". •
