סלט שורשים

כשהיה אבי, בכור אהרוני, בן 15, שלח אותו סבי לארץ ישראל, יחד עם שני אחיו הקטנים, ברוך ונוריאל. מטרת הנסיעה הייתה להכין את הקרקע בארץ הקודש לעליית המשפחה מהעיר סמרקנד, שהייתה אז תחת שלטון סובייטי (כיום במדינת אוזבקיסטן).

בשנת 1928 הגיעו השלושה לחיפה, לקרובי משפחה רחוקים, נכונים למשימה. אלא שאז ירד מסך הברזל על ברית המועצות, וכך, הוריו של אבי ויתר בני המשפחה נשארו שם, בסמרקנד. אבי ושני אחיו הקטנים נשארו בארץ לבדם.

אהרוני ליד מצבת הסבא־רבא

בינתיים נולדו לסבי וסבתי בסמרקנד עוד שמונה ילדים, אחים ואחיות חדשים שאת חלקם לא ראה אבי מעולם. גם לנו, בני הדור השני, לא היה במשך שנים רבות שום קשר עם אותם בני משפחה רחוקים ונעלמים שמעולם לא ראינו.

ואז, לפני 22 שנה, נסעתי לראשונה עם הצלם נלי שפר לביקור בעיר סמרקנד, להכין כתבה לעיתון זה. זה היה יומיים לפני יום כיפור, ואנחנו טיילנו בסמטאות הצרות של הרובע היהודי העתיק ונכנסנו לבית הכנסת המלא מתפללים. הנוכחים קיבלו את פנינו בשמחה ובהתרגשות — בימים ההם לא הגיעו רבים מארץ ישראל לסמרקנד.

כשגבאי בית הכנסת התעניין במוצאי המשפחתי, התברר שהוא הכיר את בני משפחתי לדורותיהם. הוא הראה לי תמונה של סבי שהייתה תלויה ממוסגרת על קיר בחצר בית הכנסת עם עוד כמה מנכבדי העדה, ושאל בהתרגשות: "ואת בן דודך אברשה כבר פגשת?"

ובכן, האמת היא שבכלל לא ידעתי שיש לי בן דוד בשם אברשה. כאמור, לא היה לנו שום קשר עם עשרות בני משפחה שנולדו אי שם בארץ העלומה. "עדיין לא", עניתי בנימוס. "אז למה אתם מחכים? בואו, נלך לפגוש אותו". וככה צעדנו, נלי ואני, די המומים, בסמטאות הצרות, עד שהגענו לדלת בפינת הכיכר הקטנה של השכונה. גבאי בית הכנסת דפק עליה פעמיים־שלוש ואיש כבן 50, שפם עבות, כובע בוכרי מרובע מונח אלכסונית על ראשו, פתח את הדלת. "בן דודך אברשה", הציג הגבאי את המשופם. שנינו התחבקנו בהתרגשות אמיתית, נכנסנו לחדר הגדול והמרווח, ושם, על הקיר הייתה תלויה תמונה של סבי וסבתי.

סבי עלה בסופו של דבר ארצה, אחרי כמעט 50 שנה שלא ראה את אבי, ונפטר בישראל אחרי שלושה חודשים. סבתי נפטרה בסמרקנד שנים רבות קודם לכן, ואבי לא זכה לראות אותה מאז שעלה לכאן. הוצגתי בפני שאר המשפחה, ההתרגשות הייתה גדולה, השולחן התכסה מיד בצלחות אוכל רבות שצצו מאי שם, ובסיומו של מפגש משפחתי בלתי צפוי, מרגש ומפתיע סוכם שבפסח אבוא אליהם עם משפחתי לחגוג את ליל הסדר במשותף, וכך היה. ליל הסדר היה נהדר, מרגש, שמח וטעים ואני ביקרתי מאז עוד פעמים אחדות באוזבקיסטן.

לפני כחודשיים נסענו שוב, כל המשפחה, לביקור באוזבקיסטן, למרות שאברשה ובני משפחתו היגרו בינתיים לארה"ב. מזג אוויר נעים של תחילת האביב קיבל את פנינו, ואנחנו חווינו מסע משפחתי מרגש ומעניין.

על הדרך

סמרקנד ובוכרה הן ערים עתיקות שנמצאות במרכזה של "דרך המשי" ההיסטורית שהייתה במשך שנים רבות הציר העיקרי לקשרים מסחריים ותרבותיים בין מזרח למערב. במונחים של הימים ההם היה מדובר בערים קוסמופוליטיות שהלאומים השונים שעברו בהן השפיעו השפעה מכרעת, כלכלית, תרבותית ופוליטית גם יחד.

שני סביי, גם זה מצד אבי וגם זה מצד אמי, היו סוחרים על דרך המשי, כמו רבים מיהודי בוכרה. עם ירידת חשיבותה של דרך המשי במחצית השנייה של המאה ה־19, בעיקר בשל התפתחות אמצעי התחבורה החדשים — רכבות, משאיות ומטוסים — הפכו ערי המסחר התוססות האלה, לנידחות ונשכחות מן העין והלב וכמו נעלמו מהתודעה העולמית אל תהום הנשייה, מה שגרם לכך שאופיין וייחודן השתמרו במידה רבה עד היום.

ההיסטוריה המפוארת של הערים היפהפיות סמרקנד ובוכרה היא מרתקת ורבת תהפוכות, וכוללת כיבושים רוויים בדם ועמים רבים ששלטו בה לאורך ההיסטוריה הארוכה והמרובדת שלה. את המורכבות והעושר הזה אפשר לראות ולהבין דרך המבנים והאתרים העתיקים ועוצרי הנשימה שהערים האלה משופעות בהם.

הזהירו אותי שהכל השתנה שם. "לא תכיר את המקום", אמרו לי. זה נכון במידה מסוימת: יש תנופת בנייה גדולה, הכבישים התרחבו מאוד, האתרים ההיסטוריים שופצו — ובצורה מרשימה, יש לומר. יש כבר אינטרנט ובתי מלון טובים בסטנדרט מערבי. ועם זה — כאילו כלום לא השתנה.

טאג' מאהל, לפניך

הגענו לסמרקנד בשעת לילה, ועוד לפני שנסענו למלון הגענו לכיכר הרג'סטן, הכיכר המרכזית העתיקה של העיר. בימים עברו הייתה זו הכיכר המרכזית שאליה התנקזו הסוחרים הרבים שהגיעו עם השיירות, והיא הייתה שוקקת חיים ופעילות מסחרית ענפה. כיום מדובר באתר תיירות מטופח ששוקם ונראה ממש כמו בימי הזוהר של ימי האימפריה הטימורית.

המראה עוצר נשימה ביופיו. משלושת צידי הכיכר ניצבים שלושה מבנים עתיקים: מדרסות (בתי ספר ללימודי דת) ומסגד שבנו שליטי האזור, בניו ונכדיו של מייסד האימפריה טימור לנג, במאות ה־16־17. אלו מבנים יפהפיים ומרשימים שכמו מנסים להאפיל זה על זה ביופיים ובמורכבותם. כולם בנויים בארכיטקטורה מוסלמית שכולה פסיפסים מרהיבים בצבעי טורקיז יפהפיים, כיפות נפלאות, אורנמנטיקה רבת פיתולים ומרהיבה וקשתות לרוב. בשעת ערב מאוחרת, הכיכר עוצרת הנשימה מוארת בשלל זרקורים שרק מדגישים את יופייה.

מסגד בסמרקנד

בפעם הראשונה שהייתי פה, לפני 22 שנים, המבנים היו מוקפים באדמת חול כבושה. היום הכל מרוצף וממול, מעבר לכביש, יש קניון קטן.

הנה מה שיחסי ציבור טובים יכולים לעשות: הטאג' מאהל בהודו נבנה אף הוא על ידי אחד הצאצאים של השושלת הטימורית מסמרקנד ששלטו בהודו, ונחשב לאחד מפלאי תבל. בעיניי, המבנים האלה יפים ומרשימים ממנו, אבל הם לא זכו, עדיין, לתהילת עולם כמו אחיהם הצעיר בהודו. הנה אמרתי את זה.

בוקר של קאיימק

הימים ימי תחילת האביב ומזג האוויר נפלא, עצי הפרי הרבים כבר מלבלבים בפריחות יפהפיות. בעוד כמה חודשים יתפוצץ השוק מפירות וירקות הקיץ הנפלאים של המקום. נער הייתי וגם זקנתי, ומעודי לא אכלתי פירות וירקות טעימים כמו באוזבקיסטן. החקלאות שם מסורתית ורוב הפירות והירקות שם לא עברו שום התערבות גנטית שהיא, מה שאומר שהם קצת פחות יפים, חיי המדף שלהם קצרים וניתן להשיג אותם אך ורק בעונתם. טעמם, לעומת זאת, מושלם.

מבנה יפהפה ליד השוק בסמרקנד

השוק העתיק של סמרקנד, שלמרבה הצער עבר שיפוץ מיותר, הוא אחד המרהיבים והתוססים שאני מכיר. הוא די גדול, ושוכן סמוך למסגד "ביבי חונום" העתיק והיפהפה שנבנה על ידי טימור הנערץ לאשתו הסינית, ביבי חונום.

יש לשוק שלושה מפלסים והדוכנים עמוסים בעונה זו של השנה בהמון פירות יבשים — איזה מבחר נהדר, איזו איכות נהדרת. בין השאר מוכרים שם "שורק" — מעין גוגואים קלויים — כלומר חרצן קלוי של משמש, אבל מזן מיוחד. את החרצנים הללו קולים במשך הלילה ברמץ של מדורה וקליפתם מתבקעת מעט. אתם לא מבינים כמה זה טעים!

באחד הבקרים ויתרנו על ארוחת הבוקר השגרתית שבמלון, הגענו לשוק, קנינו קערת קאיימק — שמנת סמיכה במיוחד, כמעט חמאה, ועליה זלפנו דבש מקומי נפלא, כולל חתיכות של חלת דבש. אחר כך קנינו לחם מקומי עגול שזה אך יצא מהטאבון של המאפייה הסמוכה, ישבנו על המדרגות, יחד עם רוכלים קטנים שנמצאים בכל מקום בשוק, ואכלנו בהנאה רבה, "מנגבים" קאיימק ממותק בדבש עם פיסות לחם נהדר, רך וחמים.

טאבון שכונתי

בשולי השוק יושבים הרוכלים הקטנים יותר, חקלאים כפריים שבאו מחוץ לעיר למכור את תוצרתם המשובחת. ריחות של קבב ושישליק עלו מה"צ'וי חונה" (“בית התה", בתרגום חופשי), שם יושבים התושבים על מין מיטות עץ גדולות ורחבות, מצופות בשמיכות צבעוניות. במרכז המיטה יש שולחן עץ קטן וכולם חולצים נעליים, יושבים בשיכול רגליים וסועדים את ליבם בשלל המאכלים המקומיים.

פלאי האוש־פלואו

מעבר למבנים היפהפיים והאווירה הקסומה של העיר, הדבר המרתק בערים הללו הוא חיי הרחוב. עושר התרבויות בא לידי ביטוי גם במגוון הפרצופים — פסיפס יפהפה של הקבוצות האתניות השונות שמרכיבות את האוכלוסייה והתערבבו זו בזו במהלך השנים. התלבושות צבעוניות, החנויות מציעות עושר של אמנויות שימושיות מסורתיות כמו שטיחים יפהפיים ארוגים ביד במגוון שיטות מסורתיות, שטיחי קיר יפהפיים, המכונים "סוזני", רקומים בצפיפות צבעונית מסחררת, מיניאטורות מצוירות ביד אמן, כלי קרמיקה צבעוניים ומה לא.

אוש־פלואו

אוזבקיסטן היא מדינה מוסלמית שיש בה הפרדה מוחלטת בין דת למדינה, דבר נדיר בעולמנו. זה מאפשר לראות ולחוות איסלאם במובנו התרבותי יותר מאשר במובנו הדתי, דבר שאנחנו לא ממש מורגלים בו.

והאוכל. איזה אוכל נפלא.

המטבח המסורתי מרתק, צבעוני ורב־טעמים. חומרי הגלם מקומיים ומשובחים. לעוף ולבשר יש טעם נהדר, בעיקר בשל העובדה שהם גדלים כמו פעם, באופן טבעי וללא טכנולוגיה משוכללת. כזו היא גם החקלאות המקומית, וכך גם שיטות הייצור. לחם למשל. ובכן, בכל שכונה קטנה יש לפחות מאפייה אחת. בכל מאפייה יש טאבון חימר גדול בצורת איגלו מאורך, עם פתח בצד או בחלק העליון.

על שולחן עץ מאורך, לפני הטאבון, מונחות כיכרות בצק עגולות, תפוחות ואווריריות למראה. האופה דוקר את מרכזן במכשיר עץ עגול שחלקו התחתון עשוי מקבץ מסמרים מסודרים בצורה נאה (פרח, נניח). הוא דוקר את מרכז הכיכר, מטביע בחלקה המרכזי את הדוגמה שיצרו המסמרים, מניח את הכיכר על כרית בד עגולה ותוחב את פלג גופו העליון לתוך הטאבון החם. הוא מצמיד את הכיכר העגולה לדופן החמה, והיא מצטרפת לעוד כיכרות שכבר נמצאות שם. הן הולכות ומשחימות ומקבלות גוון זהוב וקרום פריך, וריחן המטריף מתפשט בכל חלל המאפייה.

אין שם לחם תעשייתי, אבל בכל זמן נתון אפשר לקבל לחם טרי שזה אך יצא מהטאבון. זה הסטנדרט.

באותו טאבון אופים גם את ה"סמסה" — עוד אחד מהמאפים הפופולריים של המקום. המאפה הקטן מכיל בתוכו בשר כבש שמן, הרבה בצל, וגרגירי כמון שלמים — אולי התבלין הפופולרי ביותר במטבח הזה. המוכר מקפל את הבצק סביב המילוי ואז רוכן ומצמיד גם את הכיסונים לדופן הטאבון. הם משחימים ונעשים פריכים, ואי־אפשר להפסיק לאוכלם כשהם חמימים וטריים.

כיסוני דושפרה עם יוגורט

ועוד לא דיברנו על ה”מנטו” — כיסוני בצק דקיקים, מלאים להתפקע בבשר כבש ובצל. הם מאודים בסירי קומות מאלומיניום, ממש כמו אחיהם הרחוקים, הכיסונים הסיניים המאודים. ויש גם דושפרה, עוד סוג של כיסונים זעירים, מקופלים בדוגמת טורטליני שמבושלים ומוגשים במרק כבש נפלא, עתיר טעמים ובזוק עלי כוסברה רעננים.

סיר מהביל

וכמובן ה"אוש־פלואו" המפורסם — תבשיל אורז, עם הרבה בצל ורצועות גזר כתום וצהוב. בואו נתעכב עליו רגע. מדובר במאכל גנרי שיש לו אינספור גרסאות, עם בשר כבש, בקר, עוף או שלווים, צימוקים, משמשים יבשים, קציצות בשר, גרגירי חומוס, רימונים, ביצים קשות ומה לא, בטכניקות שונות שמבדילות בין עיר לעיר, ובין אזור לאזור.

הדלעת הקסומה

עד לפני כ־20 שנה הייתה קהילה יהודית די גדולה בסמרקנד. רובם עזבו מאז, חלקם לארץ, חלקם לארה”ב. היום נשארו בה כמה עשרות בודדות. בית הכנסת די שומם, אבל עדיין מטופח ויפה. ילדיי מתרגשים לראות שתמונתו של סבי, זהה לתמונה שיש בביתנו, תלויה על הקיר החיצוני בחצר המבנה.

סעודה בשוק בסמרקנד

בית הקברות היהודי נמצא ליד ה"שהי זינדה" — קומפלקס יפהפה של מאוזוליאומים מפוארים, אף הם עתירי פסיפסים יפהפיים, בשלל צבעי טורקיז, ירוקים וכחולים, שנבנו במאות הקודמות על ידי בני שושלת הטימורים.

גם בית הקברות היהודי העתיק יפהפה ומטופח. הקהילה הבוכרית בארץ ובארה"ב מממנת את תחזוקתו. די בקלות מצאתי שם את קבריהם של סבתא שלי, של הסבא רבא שלי, וגם של אביו של הסבא רבא שלי. ידוע לי שגם קברו של אביו של זה נמצא שם, אבל לא הצלחנו לאתרו.

ליהודים, בדומה לאחיהם בגלויות האחרות, היה מטבח משלהם, שהוא גרסה יהודית למטבח המקומי, בעיקר בגלל חוקי הכשרות, אבל לא רק. בדומה לשפה הבוכרית, שהיא הגרסה היהודית לשפה הטג'יקית (כמו הלדינו לשפה הספרדית, והיידיש לפולנית ולגרמנית), כך האוכל היהודי הוא סוג של גרסה לאוכל המקומי. "בחש" למשל הוא אורז ירוק עתיר כוסברה ושמיר קצוצים יחד עם כבש קצוץ, חלקי פנים ובצל, והוא מאכל יהודי. אצל נינה, אחת היהודיות האחרונות בעיר בוכרה, אכלנו גרסה מופלאה שלו: הבחש בושל כולו בתוך דלעת כתומה, מעל אדים. לשולחן הוגשה הדלעת בשלמותה, בחלקה העליון פתח עגול רחב, ובתוכו הבחש הירוק. הדלעת הרכה והמתוקה הייתה ספוגה בטעמי התבלינים שבאורז. "גוש גידג'ה" ("מאפה בשר", בתרגום חופשי) הוא הגרסה היהודית לסמסה, אותו מאפה בצק ממולא בבשר ושומן כבש ובצל לרוב.

היה מרתק לראות את ילדיי מתחברים למקום, מגלים את שורשיהם בארץ המרתקת הזו, מתעניינים בהיסטוריה של האזור ובהיסטוריה המשפחתית שלנו, מתרגשים לראות את תמונתו של הסבא הגדול שלהם בבית הכנסת ומאתרים את קברי אבותיהם שישה דורות לאחור.

זו לא הפעם הראשונה שלנו שם, וברור לכולנו שגם לא האחרונה. והנה גם מתכונים.

בחש בתוך דלעת

בחש

החומרים הדרושים:

3 כוסות אורז

1/3 כוס שמן זית

1 בצל קצוץ

5 כבדי עוף, קצוצים לקוביות קטנות

150 גרם בשר כבש (רצוי עם מעט שומן), קצוץ לפיסות קטנות

1 כף גרגירי כמון

קצת מלח ופלפל גרוס

2 צרורות כוסברה, קצוצה

1 צרור שמיר, קצוץ

5 בצלים ירוקים, קצוצים

אופן ההכנה:

1. מבשלים את האורז בסיר גדול עם הרבה מים ומלח כ־10 דקות. מסננים ושוטפים במעט מי ברז.

2. שמים את השמן בסיר רחב, וכשהוא חם מטגנים בו את הבצל, הכמון, כבדי העוף ופיסות הבשר, עד שהם משחימים יפה. ממליחים ומפלפלים מעט.

3. מוסיפים כוס מים, מכסים ומבשלים על להבה נמוכה כחצי שעה.

4. מערבבים את האורז עם הירוקים הקצוצים, מלח (בערך כפית מלח לכל כוס אורז) ופלפל שחור גרוס בנדיבות.

5. מוסיפים את האורז עם עשבי התיבול לסיר ומערבבים הכל יחד.

6. מוסיפים לסיר עוד חצי כוס מים, מביאים לרתיחה (כן, רק חצי כוס, כי בעצם האורז מתבשל רק מהאדים שבסיר), מכסים היטב ומבשלים על להבה נמוכה מאוד שעה בדיוק. מכבים את האש ומחכים 10 דקות לפני הפתיחה.

7. פותחים את הסיר, מערבבים את האורז במזלג כדי שיהיה אוורירי.

מאפים ממולאים בדלעת או בבשר כבש

החומרים הדרושים:

לבצק:

500 גרם קמח

1 כף סוכר

1/2 1 כפית מלח

1/2 כוס שמן

20 גרם שמרים

למילוי:

500 גרם דלעת, חתוכה לקוביות קטנות או: 500 גרם בשר כבש, קצוץ דק + 150 גרם שומן כבש, קצוץ דק

1 בצל, קצוץ דק

2 כפיות גרגירי כמון שלמים

2 כפיות גרגירי כוסברה כתושים

מעט מלח ופלפל שחור, טחון טרי

עוד צריך:

ביצה טרופה

מעט גרגירי קצח לזרייה מעל

אופן ההכנה:

1. שמים את חומרי הבצק בקערת המיקסר ומערבלים. מוסיפים תוך פעולת המכשיר מעט מים בהדרגה, עד שהתערובת מתגבשת לבצק גמיש ורך. מערבלים כ־5 דקות. מכסים את הקערה בניילון נצמד ומניחים לבצק לתפוח כשעתיים.

2. מערבבים את כל חומרי המילוי בקערה לתערובת אחידה.

3. מרדדים את הבצק לעלה דק וחותכים ממנו עיגולים בקוטר של כ־8 ס"מ.

4. שמים במרכז כל עיגול כף גדושה מילוי. אוספים את שולי הבצק אל מעל המילוי, צובטים ומהדקים אותו בנקודה אחת, מעל המילוי. מניחים את כדור הבצק הממולא בתבנית אפייה מרופדת בנייר אפייה, ופוחסים מעט את הכדור. כך עושים עם כל הכמות.

5. מורחים את המאפים בביצה הטרופה, מפזרים מעל מעט קצח ומניחים למאפים לעמוד חצי שעה.

6. מכניסים לתנור שחומם מראש לחום של 190 מעלות למשך כ־30 דקות, עד שהמאפים שחומים יפה.