"חינוך וספורט זו גם פוליטיקה", אמרה לי ראביה נהאר, חברה במועצת העיר בונדי, אחרי הניצחון הגדול. זו כנראה הסיבה שהעירייה חילקה כובעים, משקפיים ושאר אביזרים בצבעי דגל צרפת בכניסה למגרש. לתושבים של פרברי פריז – רבים מהם מהגרים קשי יום – שבונדי נתפסת כאחד מהם, יש תמיד תחושה שהשאירו אותם מחוץ למשחק. אבל נראה שאחרי הניצחון הגדול כולם כאן מרגישים שהם חלק בלתי נפרד מהאומה הצרפתית.

בכלל, בונדי מאוהבת באמבאפה. עד לפני חודש, עוד לפני המונדיאל, תמונה ענקית שלו התנוססה על אחד ממגדלי השיכונים בעיר. "אפילו תיירים סינים באו להצטלם שם", סיפר אחד השחקנים בקבוצת הנוער. ואחרי הזכייה באליפות העולם, כבר מחפשים מקום מרכזי יותר בעיר כדי לתלות אותה.

ביקרתי בבונדי כמה פעמים מאז החל המונדיאל, במסע בשכונת ילדותו של קיליאן אמבאפה, מי שמנבאים לו שיהיה גאון הכדורגל הבא, לצידו של ניימאר, אחרי שנות השלטון ללא עוררין של רונאלדו ומסי.

כבר ביום שישי שעבר, קבוצת בני ה־15 והמאמנים שלהם התקבצו במועדון הכדורגל של בונדי כדי לצפות יחד במשחק של נבחרת צרפת נגד אורוגוואי. ובכל פעם שאמבאפה נגע בכדור, הם קפצו על הספסלים ושאגו משמחה. רבים מהם התאמנו עם אבמפה או ראו אותו כשליהטט בכדור במגרש הביתי. "אני זוכר ששיחקתי איתו בליגה המקומית ובישלתי לו כדור לשער. הוא ניגש להודות לי אחרי המשחק", מספר אידריס אלזאואני, שמשחק כדורגל במועדון מגיל חמש. כמעט כל הילדים בקבוצה שיחקו עם אמבאפה במגרש הזה. "אם הוא הצליח, גם אנחנו יכולים. גם אני רוצה להיות שחקן מקצועי", אומר בעיניים נוצצות עבדל סאמד בן ה־14 שאמבאפה הפך לתקווה שלו ושל מהגרים רבים בכל רחבי אירופה.

הכתבה המלאה - ביום שישי ב"7 ימים" ובאפליקציית ידיעות אחרונות