"היום אני יודע שזו זכות גדולה להיות הבן של"

כשתומר עפרון התחיל ללמוד בבית הספר למוזיקה רימון, הוא בעיקר הקפיד לא לספר שהוא משתייך לאצולת המוזיקה הישראלית — שסבא שלו הוא נחצ'ה היימן, אמו היא סי היימן ואביו רן עפרון, הקלידן, המעבד ואיש להקה מקומית. "רק החברים הקרובים שלי ידעו שאני הבן של סי היימן", הוא מחייך במבוכה. "הייתי הכי שקט בבית הספר. ערן צור, שהיה המורה שלי, בא אליי אחרי כמה חודשים ואמר, 'תגיד, עפרון, אתה קשור לרן עפרון וסי היימן?' כשאמרתי לו שהם ההורים שלי, הוא נתן לי כאפה. 'מה קורה איתך? איך אתה לא אומר?' אז עניתי, 'אף אחד לא מספר מי ההורים שלו'. אם היית מראיין אותי לפני שלוש שנים היה לי המון אנטגוניזם כלפי שאלות כאלה. עכשיו זה השתנה, היום אני יודע שזו זכות גדולה להיות הבן של. אני גם מופיע הרבה עם אמא".

עפרון, 27, שמוציא עכשיו את דיסק הבכורה היפהפה שלו, "הולך לאיבוד", רצה מאז שהוא זוכר את עצמו לעשות הכל בזכות עצמו, בלי הנחות. "אני כבר שנתיים מופיע לבדי עם קלידן, פעמיים בשבוע לפחות — לפעמים מול שלושה אנשים, לפעמים עשרה או יותר, ולפעמים מול אף אחד, רק הברמן ובעל המקום", הוא אומר בכנות הכובשת שלו. "לפעמים זה בהחלט מייאש. נסעתי פעם להופיע בכפר גלעדי לשני אנשים. הגעתי בשתיים וחצי הביתה, אחרי שעות של נסיעה, ובבוקר קמתי לעוד משמרת בבית הקפה. אבל גם מול הברמן ובעל המקום אני מופיע בכל הכוח, נותן מאה חמישים אחוז. זאת המחלה שלי, להופיע. כמה שהנפילה במקצוע הזה כואבת, ככה גם ההצלחה. אני לא יכול לתאר את הבוסט של האנרגיה, את ההתרגשות מהופעה טובה".

מה ההורים שלך אומרים על המרוץ הסיזיפי הזה?

"זה מצחיק, אבל יש לי הרגשה שאבא שלי נורא רוצה שאני אעשה משהו אחר. הוא נורא אוהב את השירים שלי ותומך בי, אבל נראה לי שהוא נורא רוצה לגונן עליי. הוא חושב שאני עדין מדי למקצוע. אבא רואה בי את הילד שכותב על גיטרה את השירים העדינים. כל מה שהוא אומר לי נובע מדאגה מלאה".

אתה מסכים עם האבחנה שלו?

"אני דווקא חושב שאני נורא קשוח בפנים. שבע שנים אני קורע את התחת, עם המון משמרות בבית הקפה והופעות, ועושה הכל בעצמי. אני לא חושב שבנאדם שהוא לא מספיק קשוח יכול היה לעמוד בזה".

מה אבא שלך היה רוצה שתעשה?

"אין לי מושג. אולי משהו שמביא כסף, בלי הרבה לחץ".

ומה אמא אומרת כשאתה מספר לה על הקשיים?

"אמא היא יותר הפן הרגשי. אמא זה הליטוף והחיבוק".

מופיעים יחד. עם אמא, סי היימן | צילום: מיכאל נבו

שיר אהבה לגיטרה

תומר דומה לאמא שלו, אבל בעיקר לסבא נחצ'ה. אותה בלורית מפוארת שמסורקת לאחור, הגוף הרזה, הכחוש משהו, תווי הפנים המסותתים, והפתיחות הלא מתייפייפת. כשמלאו לו שלוש נפרדו הוריו. מהנישואים השניים של אמו לרועי שוחט, יש לו אח, יהלי בן ה־18. מהנישואים השניים של אביו, ליעל בנאי, יש לו אח ואחות — בועז בן 10 וזוהר בת ה־7. "אבא בחור מדהים, נורא לבבי וחבר טוב שלי", הוא אומר. "הוא עזר לי נורא בפן המוזיקלי, הרבה יותר מאשר אמא. ההבנה שלו במוזיקה היא גם הרבה יותר גדולה. הוא למד באקדמיה, ויודע תווים".

הלימודים לא תמיד היו הצד החזק של עפרון. "מכיתה י' הייתי פרובלמטי קצת בלימודים, והיו לי הרבה נכשלים. הפכתי את הכיתה", הוא מספר. "בכיתות י'־י"א לא התחשק לי ללמוד".

עפרון נולד עם סיבוכים בריאותיים אבל התעקש להתגייס לתפקיד קרבי, ושירת בחיל התותחנים. אחרי שנתייים וחצי בצבא, כשהפלוגה שלו שירתה ברמאללה, חש כאבי בטן חזקים במיוחד. הוא אושפז בבית החולים איכילוב שם התברר שהוא סובל מקרוהן. יומיים אחר כך שוחרר מהצבא. "הייתי מפקד, מצטיין הנשיא, עד שגילו לי את הקרוהן", הוא אומר. "באמצע הפגנה ברמאללה כאבה לי נורא הבטן והחום טס לי לארבעים בבת אחת. אי־אפשר היה לצאת משם בסופ"ש, נשארתי שם שישי־שבת קודח מחום. היום אסור לי לאכול הרבה דברים בגלל המחלה. זו גם מחלה נורא פסיכוסמטית. אם אני לחוץ, מתרגש, מתרגז, אני מרגיש את זה".

הצטערת שנאלצת להשתחרר מהצבא לפני תום השירות?

"התבאסתי כי כבר הייתי חצי שנה לפני השחרור. רציתי לצאת בסדר ולסיים עם החברים שלי. אהבתי להיות איתם. אבל כעבור יום־יומיים אתה כבר חושב על הדבר הבא שלך, לא על הצבא".

מהר מאוד עבר עפרון להתגורר בדירת שותפים צנועה בשכונת מורשה ברמת־השרון, כדי להיות קרוב לבית הספר רימון. "תוך שבוע כבר לא הייתי בבית", הוא אומר. "אמרו לי, 'מפגר, מה אתה רץ כל כך מהר לקחת אחריות, לשלם שכירות', אבל זה מה שבא לי. אתה רוצה את הפרטיות שלך ולא לתת כל הזמן דין וחשבון".

עד גיל 16 הוא לא ממש התכוון לעסוק במוזיקה. את הגיטרה הקלאסית שקנה לו אביו ב־300 שקל הוא הניח בצד. "בכיתה י"ב נורא רציתי להרשים מישהי שאהבתי ולקחתי את הגיטרה וכתבתי לה שיר — 'אובססיה', כי הייתי אובססיבי אליה. שיר נורא מצחיק וציני", הוא מספר. "הבחורה הלכה די מהר, אבל הגיטרה נשארה. מאז המשכתי לכתוב".

את "גדר", השיר הראשון שלו שיצא לרדיו — עפרון כתב עוד בלימודים ברימון. השיר כיכב בתחנות הרדיו וזכה למחמאות, אבל עפרון יודע — מניסיון משפחתי — שהמקצוע הזה גם יודע לאכזב ובגדול. "לא פשוט להיות זמר ויוצר, אבל זה חיידק שאי־אפשר להשתחרר ממנו", הוא אומר. "זה גם מקום מקלט, בטח בשבילי. אני זוכר את סבא שלי, בסוף חייו, מנגן על הפסנתר עם הידיים הרועדות, כותב שירים, לא מוכן לוותר.

"הייתי גם עד לנפילות בקריירה שלהם. גם לי היו רגעי שבירה, לא רק להם. אתה לא יכול להיות אמן בלי זה. כשהשיר הראשון שלי, 'גדר' יצא, הוא התקבל נורא יפה. אבל אתה מתחיל להופיע ורואה שאולפן לחוד, והופעות לחוד. באולפן יש משהו מגונן. בהופעה לא משנה בן של מי אתה, אם אתה לא מספק את הסחורה, זה לא עובד. אם לא משמיעים אותך, משמיעים אחרים. זה מבאס יום, יומיים, לא יותר, כי אני לרוב בנאדם אופטימי".

"אני זוכר שהוא בא אליי ואמר לי, 'לא ידעתי שאתה שר'". תומר עפרון עם סבו, נחום היימן | צילום: מירי נחמיאס

זכרונות מבית סבא

היו לעפרון הרבה שעות סבא, בעיקר בשנותיו האחרונות של נחום היימן. "הוא לא היה איש קל", הוא אומר. "הוא התרכז בעצמו ובמוזיקה שלו, ולא הסתיר את זה. זו גם הגאונות שלו. הוא כתב מנגינות כל כך טובות ומדויקות בגלל שהוא היה כזה קשוח ומדויק עם עצמו. נורא אהבתי לשמוע אותו מספר סיפורים — על השירים שכתב, על לונדון, פריז ועל העבודה עם דיוויד בואי. הוא היה סבא מגניב. אחרי הצבא, כשהוא גר בבית אריה, הייתי הרבה לידו. שנתיים־שלוש הייתי נוסע הרבה אליו".

ובתור ילד קטן?

"מדי פעם בארוחות, אבל בטח לא סבא שעושה לי בייביסיטר. היה לי הרבה מטפלות בגיל שש־שבע שמונה, כי אמא הייתה אז בשיאה עם להקה מקומית. סבא שבא, מנשק ומחבק. הוא תמיד עטף באהבה. אני חושב שיכולתי להכיל אותו כבנאדם רק אחרי הצבא. רק אז הייתה לי את הבגרות להקשיב באמת".

וקודם?

"לפני זה פחות. אתה בן 17, אתה שותה אלכוהול ויוצא כל יום עד ארבע. אתה מלא הורמונים. כשהתחלתי לנגן, לא הקשבתי לשירים שלו. אהבתי רק את 'זרעים של מסטיק' כי גדלתי על זה כילד. הוא עבר אז לבית־אריה ופתאום המרחק נהיה נורא גדול, ואז אתה שומע כמה אמא עצובה, ומאשימה את עצמה שהיא לא יכולה לבוא אליו מספיק כי אין לה אוטו. קניתי טויוטה קורולה 96' אדומה, והייתי עושה רונדלים. מביא אותה אליו, או נוסע לבד ונשאר איתו.

"הוא כבר היה דמנטי לחלוטין, אבל היה בינינו קשר. זקנתו ביישה את נעוריו, את תפארתו. אתה נכנס אליו לבית והכל מבולגן. ארגזים על ארגזים של דיסקים ותקליטים, ופיליפיני סועד אותו. תחנות הרדיו היו שולחים לו דיסקים, אבל הוא לא יכול היה למיין הכל לבד. בשנים האחרונות אני בעיקר זוכר אותו חולה, בפרקינסון ובדמנציה", הוא מספר ומרצין. "הוא היה מספר לי את אותם סיפורים בלופים. בסוף חייו הוא היה מפורק. הוא שנא להיות ככה. הוא רוקנרול, הוא חתיך עולם, לא מפורק, לא סמרטוט".

לא יודעים כאן להתייחס לאמנים בסוף חייהם?

"אני לא אוהב להגיד שהמדינה לא יודעת להתייחס לאמנים מבוגרים, זה גם הרבה באשמתו. הוא לא ידע לנהל את חייו כלכלית. אבל זה צובט את הלב. האיש כתב אלף שירים, ושירים ענקיים, שירים מדהימים שעליהם גדלנו, ולא הייתה אליו כל כך התייחסות. הוא שנא את בית האבות בכפר־סבא שבו היה בחצי השנה האחרונה".

הוא דיבר איתך על כך שקשה לו שם?

"הוא לא התלונן אף פעם, אבל ראיתי שלא טוב לו. פעם אחת הוא אמר לי, 'תומר, התבאסתי היום. הגעתי לחדר אוכל, ספרתי את הגיל של האנשים, תוך שלושה אנשים הגעתי לשלוש מאות. התבאסתי ויצאתי החוצה'. לבית האבות לא הגעתי הרבה, אמא הגיעה יותר. אני שונא את בתי האבות האלה. כנראה גם הוא. המוות שלו הוא גם סוג של הקלה עבורו, למרות העצב. לא כיף לבנאדם שאוהב להיות בשליטה להיות פתאום חסר שליטה, לא להצליח לכתוב שירים כי הוא לא מצליח להזיז את היד".

אוסף קהל בדרכים

רוב העיזבון של נחום היימן נמצא בחדר בקיבוץ גבעת השלושה, עד שיסתיים משפט הירושה על רכושו, אומר עפרון. גם האקורדיון הגדול שהוריש לנכדו יהלי, והפסנתר האקוסטי המפורסם עליו כתב את נכסי צאן הברזל שלו, ביניהם "צמח בר", שביקש להוריש לתומר. "אמא מטפלת בזה חזק", הוא אומר. "בסופו של דבר הכל יסתדר. ברגע שנשים על זה יד אפשר יהיה לחזור להתעסק בחומרים. כנראה כולם רוצים לשים את היד על זה".

לפני כשנתיים העלה עפרון מופע בפסטיבל הפסנתר ובו השירים של סבו. "התקשרתי לאתי אנטה, המפיקה של הפסטיבל, והיא אמרה שזה רעיון מקסים. סיפרתי לסבא והוא נורא שמח. ביקשתי מאבא שיעזור לי להפיק ולעבד את השירים, בלעדיו זה לא היה קורה. התחלתי לעבוד על זה ביוני וב־17 באוגוסט סבא נפטר"

מתי הוא הבין שהנכד שלו מוכשר?

"כשהשתחררתי היה לו ערב בהיכל התרבות בפתח־תקווה. הוא היה כבר מכופף, אבל יחסית בסדר. שרתי עם אמא את 'סוס מעץ'. פעם ראשונה שהסכמתי לשיר על במה. אני זוכר שהוא בא אליי בסוף ואמר לי, 'לא ידעתי שאתה שר'. הוא לא אמר יפה או לא. לא שרתי יפה. אמא שרה יפה. נורא שימח אותי לשמוע את זה".

שושלת היוחסין של עפרון לא מסתכמת רק במשפחת היימן. דודתו היא ליהי חנוך, אשתו הראשונה של שלום חנוך. "שלום הוא בנאדם מהמם, קיבוצניק אמיתי", הוא אומר. "אני לא מדבר איתו על מוזיקה, אבל הוא נורא משפחתי. יותר חשוב לי שהחברים שלי ישמעו את הדיסק".

ההופעות הקטנות ברחבי הארץ יצרו סביבו קהל של אוהדים. "זאת עבודת נמלים, ככה אתה אוסף קהל. צריך להיט ברדיו שאנשים יקומו, אבל כרגע אני אוסף את הקהל שלי אחד־אחד, ויש תגובות יפות. אני נורא רוצה להקליט עוד דיסק".

ומה עם אהבה?

"כרגע אני לא חושב על משפחה. חושב נטו קריירה. הרבה שנים התעסקתי רק בי ובאקסית שלי, איתה הייתי לא מעט שנים, ובמה שדרוש במערכת יחסים. אני נורא אוהב לאהוב, נורא אוהב שיאהבו אותי, אבל כרגע זה לא מה שאני מחפש. כל עוד יש לי הופעות זה מספק אותי. אני מקבל שם את מנת האהבה שלי".

הדיסק "הולך לאיבוד" של תומר עפרון יצא השבוע. הופעת ההשקה החגיגית תתקיים ביום שלישי הבא, בקפה ביאליק בתל־אביב