"גברים, תמצאו לכם מישהי שתסתכל עליכם כמו שהיא הסתכלה על מודריץ'" צייץ מישהו בטוויטר אחרי גמר המונדיאל. הוא התכוון לנשיאת קרואטיה קולינדה גרבר־קיטרוביץ', שתמונותיה מחבקת בחום את כוכב הנבחרת ומביטה בו בהערצה הציפו את כלי התקשורת והרשתות החברתיות.
אבל לא רק לוקה מודריץ', שהוכתר כמצטיין המונדיאל, זכה ממנה לחיבוק. בטקס הענקת הגביע והמדליות, ספוגה במים תחת הגשם השוטף ולבושה בחולצת משבצות השחמט של הנבחרת, חיבקה הנשיאה ונישקה את כל שחקני נבחרת צרפת המנצחת, את השופט והצוות שלו ואת נשיא צרפת המעונב עמנואל מקרון שעמד לידה, ואז נתנה לרגשות שלה להתפרץ כשעטפה באהבה גדולה את הגיבורים שלה, שחקני נבחרת קרואטיה, שאמנם הפסידו במשחק, אבל עשו דרך ארוכה ומעוררת התפעלות עד לגמר הראשון בתולדות המדינה בת 4.2 מיליון התושבים.
וזה לא נגמר גם אחרי הירידה מהמגרש, כשהמשיכה עם שחקני הנבחרת לחדר ההלבשה, מחבקת את המאמן הלאומי, עוברת שוב שחקן־שחקן, מרביתם כבר חצי עירומים בדרך למקלחת, חוגגת איתם כאילו הם אלה שזכו במונדיאל. "מלכת הלבבות", הכתירו אותה בארצה.
האמת, זה היה רגע מרגש ועוצמתי, הרגע שבו הפכה גרבר־קיטרוביץ' לא רק לאוהדת מספר 1 של נבחרת קרואטיה, אלא גם לאחת הכוכבות הגדולות של המונדיאל כולו, למרות שלא רצה ובעטה על הדשא. המסע המופלא של נבחרת קרואטיה היה גם מסע אישי שלה. הוא החל לפני כשלושה שבועות, כשלקחה ימי חופשה על חשבונה והגיעה לרוסיה כדי לעודד את הנבחרת שלה במשחק שמינית הגמר מול דנמרק. היא טסה לשם במחלקת תיירים, עם האוהדים עצמם, לבושה במדי הנבחרת, מצטלמת סלפי עם כל מי שביקש. גם במשחק עצמו, באצטדיון ניז'ני נובגורוד, ישבה נשיאת קרואטיה עם האוהדים ביציע הרגיל ולא ביציע המכובדים. "רציתי להראות שאני קודם כל אוהדת כדורגל, כמו כולם. רציתי לעודד את הנבחרת יחד עם האוהדים האחרים ביציע", אמרה בראיון בתום המשחק מול דנמרק, שהעלה את קרואטיה לרבע הגמר אחרי ניצחון בפנדלים. בראיון אחר, לקראת הגמר, אמרה גרבר־קיטרוביץ': "אני הולכת למשחקים לא רק כנשיאה אלא גם כאוהדת מושבעת. אפילו שיחקתי בעצמי כדורגל כשהייתי קטנה".
במשחק רבע הגמר, שבו ניצחה קרואטיה את רוסיה המארחת, היא כבר ישבה ביציע המכובדים לצד ראש ממשלת רוסיה דמיטרי מדבדב ונשיא פיפ"א ג'יאני אינפנטינו, לבושה מכנס אדום אלגנטי וז'קט אדום שמתחתיו בולטת חולצת הנבחרת. בכל פעם שזינקה משמחה הביט בה מדבדב במבט לא מרוצה במיוחד.
את משחק חצי הגמר נגד אנגליה היא נאלצה להחמיץ, כי טסה לפסגת ראשי ברית נאט"ו בבריסל, הפוגה דיפלומטית ואסטרטגית חשובה מהמונדיאל. אבל מיד כשסיימה את פגישותיה מיהרה לעלות המטוס הראשון למוסקבה, כדי להיות לצד הנבחרת שלה. שמחה, קופצנית, מעודדת בלהט.
כבר כמה שנים שקולינדה גרבר־קיטרוביץ' בת ה־50 מעוררת תשומת לב בעולם, הרבה מעבר לגודלה של המדינה שבראשה היא עומדת. היא הייתה בת פחות מ־47 כשנבחרה לנשיאה הראשונה בתולדות קרואטיה ולאדם הרביעי שמחזיק בתפקיד זה מאז הקמתה של הרפובליקה הקרואטית ב־1991, עם התפרקותה של יוגוסלביה. אבל בשבוע האחרון ביססה ללא ספק את מעמדה כסופר־סטאר בקרב מנהיגי העולם, והפכה בזכות החן שלה למותג מוצלח ביותר של ארצה, שגם כך קיבלה חיזוק משמעותי בחודש האחרון בזכות הכישרון האדיר של הנבחרת.
הפעם הקודמת שבה הגיעה לכותרות - בעיקר של הצהובונים ושל אתרי הרכילות - הייתה לפני כשנתיים, אז החלו להסתובב ברשת צילומים שלה בביקיני זעיר בחוף הים. הגולשים חגגו את התמונות הנועזות, מישהו השיק קמפיין בשם "עוברים לגור בקרואטיה", ואחרים צייצו בתחינה: "אלוהים, למה לא הפכת אותי לאזרח קרואטי?". הייתה רק בעיה אחת קטנה: התמונות המדוברות לא היו של הנשיאה גרבר־קיטרוביץ' אלא של שתי נשים אחרות: דוגמנית אמריקאית בשם ניקול "קוקו" אוסטין, בת הזוג של הראפר המפורסם אייס־טי, וכוכבת פורנו בשם דיימונד פוקס. אבל הפרסום עשה את שלו, ולצד פועלה המדיני והפוליטי הוכתרה גרבר־קיטרוביץ' גם כאחת המנהיגות היפות בעולם.
בין זאגרב לניו–מקסיקו
אלא שהמראה החיצוני הוא פרט חסר חשיבות בסיפור ההצלחה של נשיאת קרואטיה. מדובר באישה חזקה, שגדלה בתנאים לא פשוטים, למשפחה מהמעמד הנמוך־בינוני, ועשתה את כל הדרך למעלה לגמרי בעצמה, שוברת שוב ושוב את כל תקרות הזכוכית.
היא נולדה באפריל 1968 בעיר רייקה, בחלק הקרואטי של מה שהייתה אז יוגוסלביה, וגדלה בכפר סמוך, שם היו להוריה חווה קטנה וקצבייה. ב־1985, בהיותה בת 17, נסעה לארצות־הברית במסגרת תוכנית חילופי תלמידים, ולמדה שנה אחת בתיכון לוס־אלמוס בניו־מקסיקו. כשחזרה כעבור שנה למולדתה נרשמה ללימודים באוניברסיטת זאגרב, סיימה תואר בשפות ובספרות אנגלית וספרדית, והמשיכה ללימודי דיפלומטיה בווינה. בשנת 2000 קיבלה את התואר השני ביחסים בינלאומיים מאוניברסיטת זאגרב, ובין השנים 2002־2003 למדה באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון בבירה האמריקאית.
בדצמבר 2015, כשהיא כבר נשיאת קרואטיה, החלה בלימודי הדוקטורט ביחסים בינלאומיים. היא דוברת אנגלית, ספרדית ופורטוגזית בצורה שוטפת, ואיטלקית, צרפתית וגרמנית באופן חלקי. בשנה שעברה הציב אותה המגזין "פורבס" במקום 39 ברשימת 100 הנשים החזקות בעולם.
גרבר־קיטרוביץ', המתגוררת כיום בזאגרב, נשואה ליעקב קיטרוביץ' מאז 1996 ולהם שני ילדים: קטרינה בת ה־17, אלופת קרואטיה בהחלקה על הקרח, ולוקה בן ה־15. יעקב, בעל תואר במדעי הים, עבד בחברת תוכנה קרואטית ובהמשך היה יועץ בחברה גדולה לייצור חלקי פלסטיק לתעשיית הרכב, אך מאז בחירתה של רעייתו לנשיאה הוא משמש כ"בעל הראשון" לכל דבר ועניין.
את הקריירה הפוליטית שלה החלה ב־1993, בגיל 24, כשהצטרפה למפלגת הימין־מרכז השמרנית "האיחוד הדמוקרטי הקרואטי" והחלה לעבוד כיועצת במחלקת צפון אמריקה במשרד החוץ. ב־2003 מונתה לשרה לאינטגרציה אירופית ובהמשך גם מונתה לשרת החוץ. בשנים 2008־2011 כיהנה כשגרירת קרואטיה בוושינגטון, ומ־2011 ועד 2014 הייתה עוזרת מזכ"ל נאט"ו.
בינואר 2015, בניגוד לתחזיות בסקרים, ניצחה בפער של פחות מאחוז וחצי את הנשיא הסוציאל־דמוקרטי המכהן איוו יוסיפוביץ', ונבחרה לנשיאת קרואטיה. בדומה למדינות כמו צרפת, ובניגוד לישראל, נשיאת קרואטיה היא לא רק ראשת המדינה, תפקיד סמלי בעיקרו, ויש לה גם סמכויות בתחום יחסי החוץ וענייניי הביטחון של ארצה, היא רשאית לפזר את הפרלמנט ולהכריז על בחירות חדשות, והיא גם זו שממנה את ראש הממשלה, שעוסק בעיקר בניהול השוטף של המדינה ובענייני הפנים והכלכלה, אם כי מינויו מותנה באישור הפרלמנט.
גרבר־קיטרוביץ' היא קתולית באמונתה ומתנגדת לנישואים חד־מיניים, אבל תומכת בברית זוגיות שתעניק לזוגות חד־מיניים זכויות כמו של זוגות סטרייטים, ואף מצדדת בזכות להפלות. עוד לפני המונדיאל זכתה לאהדה רבה בציבור. סקר של רשת הטלוויזיה המסחרית הגדולה ביותר בקרואטיה, נובה טי־וי, שנערך לפני כשנתיים, קבע שהיא הפוליטיקאית האהודה ביותר במדינה, עם 57 אחוזי תמיכה.
הקריירה הפוליטית שלה לא הייתה חפה משערוריות. בשנת 2010, בעת כהונתה כשגרירה בוושינגטון, חשף עובד השגרירות כי בעלה משתמש במכונית של השגרירות למטרות אישיות, ואף תיעד את העבירה בסרטון וידיאו. בחקירה שנפתחה התברר כי גם גרבר־קיטרוביץ' עצמה מנצלת את רכב השרד לנסיעות פרטיות, למרות שהדבר נאסר, ובתום החקירה היא נאלצה לכסות מכספה את כל ההוצאות העודפות.
בשנות נשיאותה הצליחה גרבר־קיטרוביץ' להסתבך בהצהרות בעייתיות הנוגעות לעבר האפל של קרואטיה ובכמה תקריות עם הקהילה היהודית הקטנה שבארצה. כך למשל במארס השנה, בעת ביקור בארגנטינה, אמרה: "אחרי מלחמת העולם השנייה מצאו קרואטים רבים את מקומם בארגנטינה, שבה יכלו לבטא את הפטריוטיות שלהם ואת דרישותיהם המוצדקות לחירות עבור העם הקרואטי והמולדת הקרואטית". כיוון שחלק לא קטן מהקרואטים שברחו לארגנטינה היו אנשי משטר האוסטאשה, ששיתף פעולה עם הנאצים, היו שפירשו את דבריה כתמיכה בהם. גרבר־קיטרוביץ' דחתה את הפרשנות הזו בתוקף.
מנהיגים יהודים מתחו גם ביקורת על מה שהגדירו כרפיסות שלה בהתמודדות עם עליית כוחו של הימין הקיצוני במדינה, לרבות גורמים ניאו־נאצים. היא אף ספגה ביקורת אחרי שהצטלמה עם גולים קרואטים בקנדה על רקע דגל עם הסמל הקרואטי שהיה נפוץ בעת משטר האוסטאשה.
באפריל 2016 החרימה הקהילה היהודית טקס לזכר קורבנות השואה תחת משטר האוסטאשה, בטענה שהממשלה השמרנית לא עשתה דבר כדי למנוע תהלוכות של פעילים ניאו־נאצים. בעקבות החרמת האירוע נפגשה גרבר־קיטרוביץ' עם נציגי הקהילה היהודית ועם נציגי המיעוט הסרבי והצועני במדינה, והביעה בפניהם הסתייגות נחרצת ממעשי הזוועה של משטר האוסטאשה בזמן מלחמת העולם השנייה, ובראשם הטבח במחנה הריכוז יָאסֵנוֹבַאץ, כ־70 ק"מ מזאגרב.
לצידו של אורבן
ז'אן ארנו דרן, עורך האתר "קורייה דה־בלקן", מבהיר שקרואטיה אינה מדינה אנטישמית. "השאלה היהודית אינה לב הבעיה", הוא אומר. "האוסטאשים שיתפו פעולה עם הנאצים, אבל עסקו בעיקר בהרג הסרבים, הצוענים והקומוניסטים. בקרואטיה אין מסורת אנטישמית. זה לא חלק מה'תוכנה' שלהם. יש מסורת לאומנית אנטי־סרבית, אנטי־קומוניסטית ואנטי־צוענית".
הנשיאה גרבר־קיטרוביץ', אומר דרן, מייצגת את האגף השמרני והניצי של מפלגת השלטון. "קרואטיה היא מדינה שמרנית ולאומנית, חלק מגוש ויסגראד של ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן ומנהיגים נוספים במזרח אירופה המטיפים ליד קשה מול המהגרים מהמזרח התיכון. צריך לזכור שהמצב הכלכלי של קרואטיה קשה מאוד והיא אחת המדינות עם אחוז האבטלה הגבוה ביותר באירופה. שום דבר חוץ מהתיירות לא עובד. לקרואטיה אין את האמצעים והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית, ולכן היא מנסה ללכת בין הטיפות: לצדד בקו האידיאולוגי של גוש ויסגראד הלאומי בלי להרגיז את השותפה הכלכלית החשובה ביותר - גרמניה".
בספטמבר 2015 קראה גרבר־קיטרוביץ' לעצור את גל הפליטים שהחל לזרום מסוריה לאירופה דרך טורקיה והבלקן. באותה תקופה חצו כ־100 אלף מהגרים את קרואטיה בדרכם צפונה ומערבה. היא מתחה אז ביקורת קשה על מדיניות הדלת הפתוחה של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, וצידדה במנהיגים לאומנים כמו אורבן, שהחליט להקים גדרות וחומות בגבול הונגריה כדי לחסום את המהגרים והפליטים. "בעתיד גם אנחנו נצטרך חומה פיזית", אמרה.
נשיאת קרואטיה רואה עצמה כידידה של ישראל וביקרה כאן פעמיים. בביקורה הראשון בארץ, ביולי 2015, נפגשה עם נשיא המדינה ראובן ריבלין ועם ראש הממשלה בנימין נתניהו, הבהירה שברצונה לשפר את שיתוף הפעולה עם ישראל בכל הרמות, והצהירה שארצה תומכת בהסכם שלום בין ישראל לפלסטינים המבוסס על פתרון שתי המדינות. "ראיתי וחוויתי את המלחמה, ואני יודעת מה המשמעות של לחיות בשלום ובביטחון", אמרה.
"אני זוכר את המפגש איתה, כי כבר אז היא הייתה יוצאת דופן בנוף המדיני, אישה מעניינת ומנהיגה שאפשר לשוחח איתה על מגוון רחב של נושאים", מספר הנשיא ריבלין. "היא הגיעה בזמנו לישראל כדי להשתתף בטקס העברת פסלון האוסקר שהוענק לידידה ברנקו לוסטיג, מפיק הסרט 'רשימת שינדלר', ליד ושם. הייתה לנו שיחה מעמיקה על זיכרון השואה ובה הדגשתי שמדינת ישראל איננה פיצוי על השואה, אלא ארץ אבותינו ומולדת ששבנו אליה לאחר גלות ארוכה כדי להקים מדינה. שוחחנו גם על שורה של נושאים מדיניים, ובמרכזם האיום האיראני, והיא הפגינה בקיאות בתמונת המצב האזורית והדגישה שאנו ניצבים בפני אותם איומים ושעלינו להתמודד איתם יחד".
ריבלין, אוהד כדורגל מושבע, שוחח עם הנשיאה גם על ספורט. "כבר אז אמרתי לה שהיכולות הספורטיביות של בני ארצה מעוררות הערכה בעיניי, ולא רק בתחום הכדורגל. סיפרתי לה שטסתי בזמנו לאליפות העולם בכדורגל כשקרואטיה שיחקה נגד צרפת (בחצי גמר מונדיאל 1998, שגם בו זכתה צרפת בגביע – ד"ב), ושעד היום זה אחד המשחקים הזכורים לי ביותר. היא מאוד התעניינה באווירה באותו משחק ואמרה: 'חבל שלא הייתי שם'".
בשבוע הבא ימריא ריבלין לביקור גומלין בקרואטיה. "מי יודע", אומר הנשיא, "אולי במהלך הביקור שלי נתפוס יחד איזה משחק טוב אחרי שנסיים את שיחתנו המדינית".
אלא שלצד אהדתה לישראל, נשיאת קרואטיה רואה עצמה גם כידידת אמת של איראן. בשנה שעברה ביקרה בטהרן, וכשהיא עוטה כיסוי ראש לצד נשיא איראן חסן רוחאני הביעה תקווה להידוק היחסים בין המדינות. רוחאני אמר כי "קרואטיה יכולה להיות שער ליחסים שלנו עם האיחוד האירופי", והנשיאה גרבר־קיטרוביץ' השיבה: "הרפובליקה האיסלאמית של איראן יכולה לראות בקרואטיה חברה ושותפה באיחוד האירופי". היה זה עוד לפני פרישתה של ארה"ב מהסכם הגרעין והחזרת הסנקציות האמריקאיות על איראן.
בכל הנוגע ליחסי ארה"ב־רוסיה מקפידה נשיאת קרואטיה לשמור על עמימות ולא לתפוס צד. "יחסים טובים בין פוטין לטראמפ חיוניים למען היציבות האזורית והעולמית כאחד", הצהירה.
כסף זה הזהב החדש
ההצלחה של הנבחרת הקרואטית במונדיאל היא ההישג הגדול ביותר בהיסטוריה של הכדורגל המקומי, ובעקבותיו שוטף את המדינה גל של פטריוטיות שלא נראה כמוהו מאז סיום המלחמה בבלקן, ב־1995. יותר ממאה אלף איש הגיעו לכיכר המרכזית של זאגרב לקדם את פני הנבחרת בשובה ממוסקבה.
"האווירה בקרואטיה בימים האחרונים מדהימה", אומרת ל"ידיעות אחרונות" טינה קרצה, השגרירה בפועל של קרואטיה בישראל, "הנבחרת שלנו הפיחה בנו גאווה גדולה. הם ממש השאירו את הלב שלהם על המגרש ונלחמו עד הרגע האחרון. אלה הרוח הקרואטית והאופי הקרואטי: לעולם לא לוותר. האומה הקרואטית כולה תמימת דעים בכך שהנבחרת שלנו הביאה הישג ענק. אחת הסיסמאות הנפוצות ביותר אצלנו בימים אלה היא 'כסף זה הזהב החדש' (הכוונה למדליות הכסף של המקום השני - ד"ב). יש גם תחושה שכל העולם מדבר עכשיו על קרואטיה, ואנשים רוצים לדעת יותר על המדינה שלנו. כאן בישראל קיבלנו המון מסרים והודעות של תמיכה, במהלך הטורניר ובמיוחד לקראת הגמר".
אלא שהגבול בין פטריוטיות גואה לפרץ של לאומנות מסוכנת הוא דק מאוד. זרקו פוהובסקי, פרופסור לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטת זאגרב, ציין השבוע בראיון לשבועון הגרמני "פוקוס" כי אוהדים רבים של נבחרת קרואטיה אימצו את הסיסמה "זה דום ספרמני" (המולדת, אני מוכן!), שהייתה סיסמת הקרב של משטר האוסטאשה הפרו־נאצי, המקבילה הקרואטית ל"הייל היטלר" של הגרמנים הנאצים. בימים האחרונים גם נשמעים בחוצות העיר שירים בעלי מסרים לאומניים מאוד. "אפשר להבין את פרץ הגאווה הלאומית", אמר פוהובסקי בראיון, "אבל מה שקורה כאן עם הפרשנות הימנית־קיצונית של הפטריוטיזם זה לא נורמלי".
גרבר־קיטרוביץ' עצמה סיפרה פעם כי הזמר האהוב עליה הוא מרקו פרקוביץ', אחד מכוכבי הפופ הגדולים בקרואטיה, אבל גם אדם שנוי במחלוקת, לאומן קיצוני שמופיע תחת השם "תומפסון", על שם כלי הנשק שלחם איתו במלחמת העצמאות של ארצו בתחילת שנות ה־90. כמה מדינות באירופה אוסרות על הופעותיו בשל המסרים הלאומניים בשיריו, היוצאים להגנתם של קרואטים שהואשמו בפשעי מלחמה ומביעים שנאה כלפי הסרבים. בשנת 2009 חיבר שיר בשם "Jasenovac", על שם מחנה הריכוז הקרואטי בתקופת שלטון האוסטאשה.
אותו פרקוביץ' הוזמן על ידי הנבחרת להתלוות לשחקנים באוטובוס הפתוח אחרי הנחיתה בזאגרב, ועלה איתם על הבמה המרכזית בטקס קבלת הפנים החגיגי. הוא חגג ושר עם כל הנבחרת, במיוחד עם הקפטן לוקה מודריץ', והלהיב את הקהל עם שיריו. קרסו בלז'ק מנהיג מפלגת האופוזיציה המרכזית (מפלגת החוואים הקרואטים), צייץ בטוויטר: "חבל שנותנים לאיש ימין קיצוני להרוס את החגיגה". פיטר מרפי, כתב של סוכנות הידיעות הצרפתית שנכח באירוע, כתב: "כשעושים יחסי ציבור למדינה בזכות ההצלחה של קרואטיה במונדיאל, ואז מופיע על האוטובוס הזמר תומפסון הימני־קיצוני ומתחבק עם השחקנים, זה רק יכול להזיק לתדמיתה של המדינה".
גרבר־קיטרוביץ' השמרנית הפכה לסמל של אותו פרץ גאווה לאומית, אבל היא נחושה בדעתה להמשיך ולהפגין איזון - בזירה הפנימית ובזירה הבינלאומית. "הספורט מאחד את האנשים", אמרה בשולי פסגת נאט"ו בשבוע שעבר. "לאנשים במדינות שלנו כבר נמאס מכל הפערים וחילוקי הדעות האידיאולוגיים. נמאס להם מלחזור כל הזמן לעבר".
אבל ישנם כאלה הסבורים שמפגן הפטריוטיות שלה דווקא מפלג את ארצה במקום לאחד, ומרתיע את הציבור שאינו לאומני. "היא קצת הגזימה כשלא פשטה את חולצת הנבחרת במשך שלושה שבועות", אומר העיתונאי ומומחה הבלקן ז'אן ארנו דרן. "אני לא בטוח שזה זיכה אותה בנקודות פוליטיות לטווח ארוך".
בהכנת הכתבה השתתפה תמר שבק
