התקווה מתה אחרונה
רוני פינקוביץ' מתקרב לעברי בדהרה על כיסא גלגלים, אבל אחד משוכלל. יש גם משאבת בקלופן. אצלו בתוך הגוף, שמטפטפת פנימה לשרירים. מהפריבילגיות של מחלת הטרשת הנפוצה. בשבוע החזרות האחרון של ההצגה החדשה שלו, המשאבה פתאום הפסיקה לעבוד. "וזה פאקינג כואב כשהשרירים נתפסים. כל הגוף נוקשה", הוא מחייך. זה, ותסמיני גמילה, ממש כמו קריז של מכור לסמים. אפילו הציעו לו אדולן כתחליף זמני. כל בגד הזיע. הזקן הטריף. כיבוי מזגן הפך לאסון.
"עד שיש תחושה שזה המצב הפרמננטי, וככה אתה הולך לחיות מעכשיו", הוא מוסיף. בסוף החליפו לו את הסיסטם, ובינתיים הכל בסדר. ככל שתעתועי הטרשת הנפוצה, וחרדת ההתפרצות הבאה, הם בסדר. "בעצם, אתה כל הזמן לא יודע מה טיב המחלה", אני אומר. "לא יודע מה טיב העולם", הוא מחייך.
אנחנו נפגשים מכיוון שהוא קרא למחזה החדש שלו, שעולה בתיאטרון הבימה, בשם מקורי: "התקווה". נכנסתי אליה בהבנה שמדובר בכותרת צינית, כנהוג אצלנו. הופתעתי לטעות. "התקווה" של פינקוביץ' באה להציע אופטימיות. לא להחליף את הסיסטם, מדינת ישראל צריכה משהו יותר בסיסי ממשאבת בקלופן. רק לחדש את האמונה, אצל כולם.
המחזה הוא בחלקו אוטוביוגרפי. הוא מתחיל מאה שנה אחורה, בשורשי המשפחה הרבנית של רוני, בתקופת החלוצים. ובסבתא שלו, שנשלחה לארץ מאוקראינה, כי שם התחילו איתה גויים. הוא מסתיים ב־2018, בקמפיין בחירות של מועמד בעידן הטלוויזיה, ואיזה סוד גדול שרובץ עליו. תמונות־תמונות, רסיסי חיים, המבקשים ללכוד שלם אחד גדול, שעדיין לא היה פה.
בתווך יש סיקוונס אחד, שובר לב, שהוא לבדו שווה הכל (בלי לפגוע ביתר השחקנים המוכשרים). מפגש מאוחר של זוג האוהבים בסתר מפעם. היא — בת מושב מיוחסת, הוא — המזרחי שנקלע לשם, שבה את ליבה, וסולק. סיפור אהבת הנעורים, הלא־ממומשת, של אמא של רוני. "היה לה חבר מפעם, עיראקי, יפה תואר, גבוה, אצילי, שהיה מגיע אלינו לביקורים", הוא מגלה. "עד שפעם שאלתי אותה, 'אמא, עשיתם משהו אז?' והיא ענתה, 'לא. אבל אני מבחינתי, הייתי רוצה'".
אז הנה שניהם על הבמה. גבי עמרני ורבקה גור. נפגשים אחרי כל השנים ופותחים את הפצע. רגעים של תוגה וקסם. ליהוק של פעם בחיים. גור ועמרני מגדולי השחקנים שלנו, לא בטוח שהכרנו להם מספיק תודה. שניהם בני 83. שניהם ילידי ירושלים, אותה שכונה. גבי מהחיים הקשים של נחלאות, רבקה היתה מופיעה על ארגזים בשוק מחנה יהודה. סיקוונס אחד, שיש בו סיפור אישי מוחמץ, וסיפור אהבה מוחמץ, וסיפור לאומי מוחמץ.
אבל "התקווה" לא דועכת שם. להפך, היא מנסה גם להבקיע קרן אור, צופה פני עתיד חדש. למשל, פינקוביץ' מציג את החשודים הרגילים, רק בהיפוך הסטריאוטיפ הקבוע. "כמו האשכנזי שמתיימר לפוליטיקה חדשה, מול כמה שומרי מסורת, 'שחורים', שמלמדים אותו שאסור לשקר. להיות ישר עם עצמך", הוא אומר. "אני מחפש להסתכל לאנשים בעיניים במקום לקרוא סיסמאות, לראות את האינדיבידואל יותר מהקבוצה, ולהבין שלא הכל קורה בקלפי. משתדל שסטיגמות לא יעברו אותי".
אולי זה מגיע מהמקום שבו הוא גר. בשכונת מורשה, עם אשתו תומי ועם צ'כוב ופט מתיני, בין משפחה דתית לאומית תימנית, למשפחה עיראקית חרדית. אולי זה מגיע מהמקום שבו הוא יושב. אחד מנערי הזהב של התיאטרון שלנו, שהפך בעל כורחו דחוי, לא רצוי, לא יכול להיכנס. "פשוט: שורה של מקומות, שאני והכיסא לא יכולים להיכנס אליהם. וכשאני מגיע עם האוטו, מישהו חונה במקומי. כל יום אני מקבל שיעור על בשרי, במלוא המובן. ומהמקום שלי אני רואה כמה חשוב לקבל את הזולת".
פינקוביץ' לא מתבייש להגיד שהוא מבקש לחדש פה את הרוח. הרוח והאמונה, "גם של חילוני כמוני, שנולד בבית קומוניסטי־רדיקלי. בגלל שהפשיסטים הכניסו את אבי למחנה ריכוז, והרוסים הוציאו אותו משם", הוא צוחק. "אבל הדבר הזה קיים. הרוח פה. לא רוצה להישמע מיסטיקן בשקל, אבל אני מרגיש — וזה אפילו מופיע בהמלט, כן? — שיש בשמיים ובארץ כוחות. ולא לקחת בחשבון את המעורבות שלהם בהתנהלות הדברים, זה להיות שטחי, ובכל מקרה לא להיות צנוע. אז אני משתדל להיות צנוע בפני המציאות".
"באין חזון ייפרע עם", כתב פעם מחזאי אחר. התפקיד הקלאסי של אנשי רוח: לשמר זיכרון, לפתוח את הפצע, ולהציע — שוב המילה הזו — תקווה. "אז קראתי למחזה 'התקווה'. עם כל הקשיים והסבל שעוברים עליי, ועוברים עלינו", הוא חותם. "כי גם הכי ציניקנים, הם בעצם הכי לוקחים ללב".
אללה מעאכ? לא פה
קטע מאלף מ"שומרי הסף" של דרור מורה. אבי דיכטר, אחד מראשי השב"כ, נזכר במִפקד אוכלוסין שקיימה ישראל בקרב הפלסטינים לאחר הכיבוש. "לקחו חיילי מילואים ועשו להם הכשרה זריזה", הוא נזכר. "תדפקו על הדלת. ישאלו, 'מין על באב?' — מי בדלת? תגידו: 'ג'יש' — צבא. 'איש בידכום?' — מה אתם רוצים? 'ג'ינא נחסיכום' 'באנו לפקוד אתכם'. טוב, מגיע הכוח. אבל במקום להגיד 'נחסיכום', ח' בלי צ'ופצ'יק, אמרו: 'נח'סיכום'. מה ההבדל? זה אומר, 'באנו לסרס אתכם'", הוא צוחק.
כמה פואטי שזה אותו אבי דיכטר שיזם את "חוק הלאום" הבזוי, שהתקבל השבוע. חוק שבא לדרוך על השפה הערבית, לבזות אותה, לסרס אותה, כמו השיר הנורא ההוא של הפלמ"ח, "סירסנוך, יא מוחמד!" ג'ינא נח'סיכום. יש הרבה היבטים אחרים של החוק המחפיר שראויים להתייחסות, אבל אין נורא יותר מנישול הערבית ממעמדה כשפת המדינה, והפיכתה לסוג בי"ת, או בעצם זי"ן.
ערבית שפה נפלאה. קלה מאוד ללימוד. נטועה עמוק בסלנג ובדי־אן־איי שלנו. אין עברית בלי יאללה, סבבה ועלא כיפאק. זה הדבר הראשון שיוצא מפינו. כמו שהאוכל הערבי הוא פעמים רבות הדבר הראשון שייכנס לגופנו: ערבית היא מאבות המזון שלנו. ערבית היא גם שפת האם, או הסבתא, של רבים־רבים מאיתנו. המורשת, ההיסטוריה, הזיכרון והתרבות שלנו.
אז נורא נכון עכשיו להכות על חטאי העבר, ולהיזכר בסירוס שהטיל פעם הממסד הציוני במזרחים. הם שגרמו להורים ולסבים שלנו להתבייש בשפה ובמבטא: מישהו מבין כמה עמוקה ההשפלה, להתבייש בצליל המילים שיוצאות מהפה שלך? ואז להבין, שעכשיו אנחנו עושים בדיוק אותו דבר. כלפי עצמנו, המזרחים, וכלפי 20 אחוז מאוכלוסיית המדינה, וכל המרחב סביב. להשפיל את הערבית, כחלק מהרצון למחוק את הערבי, לדחוק אותו אל תהומות ההשפלה, ויאללה אינשאללה להדליק פה מדורה גדולה. הלהיט הכי גדול עכשיו בארץ הוא "אללה מעאכ" של מאור אדרי. "אלוהים איתך". השבוע הודיעה כנסת ישראל, שזה מקום בלי אלוהים.
לפנייה לכתב/ת 
