פלשתים, בעיטות, רובוטים וקיקלופ

בשני סיפורים שאני אוהב לספר, בעבר לילדיי ועתה לנכדיי, מתואר ניקור עיניים אכזרי: האחד על שמשון הגיבור, שהפלשתים עיוורו אותו אחרי שסר כוחו מעליו. השני על פוליפמוס, הקיקלופ הענקי שאכל כמה ממלחיו של אודיסאוס, והנותרים ניקרו את עינו היחידה במוט עץ וברחו הימה.

יש הורים שלא מספרים סיפורים כאלה לילדיהם, אבל מניסיוני, ילדים אוהבים בהלות ספרותיות, אם הן מוגשות להם במינון נכון. זכור לי שהגזמתי קצת בסיפור שמשון, כי נכדתי ביקשה שאשוב ואספר לה אותו, "אבל בלי העיניים". אשר לקיקלופ, כיוון שהוא קניבל אכזר ומפחיד, רחמיה נכמרו עליו פחות.

השבוע נזכרתי בשני האישים האלה בזכות שני אירועים. האחד חדשותי: שליחת "בז התבערה" על ידי הפלסטינים בעזה, שאליו אשוב עוד מעט. והשני פרטי: הלכתי עם נכדיי להצגה "מסעות אודיסאוס" בתיאטרון "גשר". שניהם מכירים את האודיסיאה בגרסה מקוצרת תוצרת בית, שהותרתי בה את סוס העץ, את קירקה והחזירים, סערות וסירנות, השיבה הביתה, וכמובן - את הקיקלופ (אני מציע לספר משהו כזה לכל ילד אם לוקחים אותו להצגה הזאת).

הקיקלופ הזה הוא דמות פופולרית מאוד במשפחתנו, ובעיני נכדי הקטן הוא חשוב אף מאודיסאוס עצמו. הוא שב ושואל אם הקיקלופ חזק יותר מספיידרמן, כי ספיידרמן הוא הדמות האהודה עליו מכל גיבורי המיתולוגיה למיניה, וחשוב לו לדעת אם יוכל לסמוך עליו במקרה שהקיקלופ יופיע אצלנו לביקור.

מפלץ בחיתולים

"מסעות אודיסאוס" היא הצגה מושקעת ומדוקדקת, כתובה ועשויה לעילא, ופה ושם התלבושות והתפאורה שלה גונבות את ההצגה, פשוטו כמשמעו. את כל זאת כבר סיפרו לי חברים שראו אותה לפניי, אבל קינן בי חשש שהקיקלופ הבימתי יבעית את נכדיי.

הופתעתי. הקיקלופ של "מסעות אודיסאוס" התגלה כלא גבוה מסתם אדם, וענקיותו התבטאה בראש עצום שעינו היחידה נפקחת ונסגרת ומידתה כגיגית. הוא לבש פרוות כבשים גסה ומתחתיה - לא להאמין! חיתול של תינוקות, ונע ללא הרף בין אימתניות ובין נלעגות. הילדים שמילאו את האולם נעו עימו בין נשימה עצורה ובין פרצי צחוק.

השיא היה כאשר הקיקלופ גחן לרגע, ואודיסאוס ניצל את ההזדמנות והעניק לו בעיטה בישבנו. מבחינה מסוימת הייתה זו גם בעיטה באחוריו של הומרוס, כי זה לא כלל את הבעיטה הזאת בסיפור המקורי. אבל היא הלהיבה את הקהל הצעיר יותר מכל דבר אחר: הביאה הקלה, צחוק, התרגשות.

גם אני נהניתי והתרגשתי, וכאשר אודיסאוס דרך את קשתו בשובו לביתו אף הזלתי מעין קורטוב של שמץ של דמעה. אבל ההצגה כמו נמשכה גם כאשר שבנו אנחנו הביתה: נכדי פרץ פנימה בצעקות נרגשות - "אמא! אמא! הם בעטו לקיקלופ בתחת!"

איזה קתרזיס! וכמה נעים לשים ללעג את הרוע! ואיזה כיף להכריע יריב כה מפחיד בבעיטה בתחת דווקא. נזכרתי שכך ממש גבר האביר מור על דרקון נורא בבלדה האנגלית "הדרקון מוונטלי" בתרגומו של אלתרמן:

"הוא המריא וצנח, ובצנחו חזר גח

כבן מרס שגבור ועזוז הוא

וחלק לדרקון, בתרועת נצחון,

בעיטת אדירים בעכוז הוא".

בעיטה דומה, אך לא אלימה, בעט הכומר דון קמילו, גיבורו של הסופר האיטלקי ג'ובאני גוארסקי, בישבנו של נער מקהלה שקולו אבד לו, והמסקנה: "כאשר המדובר הוא בשירה, הרי לעיתים עשויה בעיטה להביא תועלת רבה יותר מאשר שלוש שנות לימודים של תורת ההרמוניה" (תרגום: דניאל שר). ואם לדעתי תשאלו - ואני מדבר מניסיוני - בעיטה הגונה בתחת עשויה לעזור לא רק בשירה אלא גם בפרוזה.

ובחזרה לשמשון

ישראלים רבים, ואני בהם, הזדעזעו השבוע מ"בז התבערה", שפלסטינים קשרו אליו חומרים דליקים בתקווה שינחת בישראל. אבל בחלוף הזעזוע, קשה היה שלא להיזכר בשמשון הגיבור שלנו, שקשר לזנבותיהם של שלוש מאות שועלים לפידים בוערים ושילח אותם בשדות הפלשתים, באותו אזור עצמו.

שמשון היה שופט חריג ומיוחד. להבדיל מעמיתיו גדעון, ברק, אהוד ודבורה, למשל, הוא לא יצא למלחמה בפלשתים בראש צבא. הוא אף היה מיודד איתם (ועם נשיהם) יותר משהיה קרוב אצל בני ובנות עמו, ולא נלחם בהם מסיבות לאומיות או דתיות, אלא בגלל חשבונות אישיים. גם נקמתו האחרונה בהם - מבחינתם היה זה בוודאי פיגוע המוני של מחבל מתאבד - אינה בשם מאבק לאומי, אלא גמול על ניקור עיניו. בעורמתו, במקוריותו ובכוחו, הצליח שמשון לעשות לפלשתים מה שנעשה לקיקלופ בתיאטרון גשר - לשים אותם ללעג: להרוג אותם בלחי חמור, לחוד להם חידות שנבצרו מיכולתם, לעקור ולגנוב את שערי עזה.

על דמותו של שמשון כתבתי ודיברתי כמה פעמים, וכמו שקרה בעוד מקרים שבהם התייחסתי לגיבורי התנ"ך באופן חילוני ואקטואלי - ובקיצור, שמאלני - זכיתי לחרפות וגידופים מהסוג הנחות, האלים והמוגבל ביותר. על כן אני מציע לאותם אנשי ימין ששמשון מנפח להם את הפטריוטיות, שיקראו את הרומן הנפלא והנשכח "שמשון", שכתב עליו זאב ז'בוטינסקי. אני שב ומעיין בו לא אחת וחושב לא רק על הפירוש החתרני והמיוחד שלו, אלא גם על הימין הישראלי, שאיבד את כל הטוב והנאורות ורוחב הדעת שהיו בז'בוטינסקי, ונטה אחרי רבנים חשוכים, עסקנים צרי אופק ופוליטיקאים נטולי חזון ופחדנים.

קבלת פנים

מדי פעם אני כותב כאן על אלופי המתמטיקה, הפיזיקה והמדע הצעירים שלנו, שחוזרים מחו"ל עם מדליות וזוכים להתעלמות משרי החינוך והמדע ומראש הממשלה. אני שמח לבשר שבשבועות האחרונים הפתיע שר החינוך ואירח בלשכתו שתי משלחות של תלמידים שחזרו עם הישגים יפים בתחרויות רובוטיקה בינלאומיות שנערכו בטקסס ובאסטוניה. זה חשוב: מאחורי כל רובוט כזה עומדים מוחות אנושיים שצריך לטפח ולכבד. ומבחינת שר החינוך: אלה הם הנערים והנערות שעשויים לפתור את בעיית העפיפונים והבלונים, שמטרידה אותו מאוד.