שלישי 27 באוקטובר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    פישמן
    המוסף לשבת • 19.07.2018
    מחלוקת עזה
    בזמן שהרמטכ"ל מנהל במקביל תקיפה אווירית נרחבת בעזה וגם (על פי מקורות זרים) סמוך לחאלב שבסוריה, הוא ניצב מול חזית נוספת: חברי קבינט שמאשימים אותו ואת צה"ל בהססנות ובפחדנות | הצבא נערך לכל אפשרות, כולל כיבוש הרצועה | אבל בדילמה כיצד לפעול מול בלוני התבערה, המסר של איזנקוט לדרג המדיני הוא חד–משמעי: תנו לנו חודש–חודשיים, ונפתור את הבעיה בלי לצאת למלחמה
    אלכס פישמן

    שלוש פעמים העביר השבוע חמאס לישראל בקשות להסדרה. לא איתותים, לא רמזים, אלא בקשות קונקרטיות. המצרים, שדרכם עברו המסרים, הציגו בפני מערכת הביטחון הישראלית גרסאות שונות של הסדרה, או בלשון חמאס "הודנה": לטווח קצר, לטווח ארוך, עם התניות מדיניות להסדר מלא או חלקי, עם הורדת האלימות למינימום, עם התחייבות להפסקת אש מוחלטת לשנים ארוכות ועוד. כשתמונות גן הילדים שבו נחת בלון תבערה הלהיטו את הדרישה לפתור את בעיית עזה בכוח, במערכת הביטחון כבר ידעו שחמאס מתאמץ לסיים את סאגת העפיפונים והשריפות כשחצי תאוותו בידו.

     

    ישראל לא טרחה להשיב לחמאס. הערכת המצב שנעשתה בימים האחרונים בפיקוד הדרום, בנוכחות ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ליברמן, גורסת שחמאס נכנס למלתעות ביטחוניות וכלכליות, והוא זקוק להפסקת הסבב הנוכחי. אבל הוא לא רוצה, וגם לא יכול, לעצור לחלוטין את המחאה העממית. כלומר, קצת עפיפוני תבערה, קצת הפגנות על הגדר, כדי לתעל את התסכול בתוך הרצועה.

     

    מערכת הביטחון בדילמה. השאלה שעולה בכל הדיונים היא, האם להנחית מכה צבאית קשה על הרצועה, שתפיק רווח אסטרטגי לטווח קצר ותשקם את האמון הציבורי בצבא ובדרג המדיני. מכה כזו עלולה לקרוע את הקורים העדינים שנרקמו סביב ההסדרים בסוריה, לבנון, ירדן, הרשות הפלסטינית ומצרים. והרי הקורים הללו מחזיקים את הגבולות שקטים, ומאפשרים לישראל את אותו יתרון אסטרטגי על שכנותיה. האופציה האחרת היא להעדיף מהלך חמאסי חד־צדדי, שיוריד לפרק זמן לא ידוע את כמות הבלונים והעפיפונים, ואולי גם יעצור את רצף ההפגנות והניסיונות לפגוע במכשול החדש על גבול הרצועה.

     

    ביום רביעי כבר דיווחה התקשורת הערבית שחמאס הוריד הנחיה לשטח, לצמצם את מספר בלוני התבערה. עדיין מוקדם להצביע על מגמה, אבל במהלך השבוע נרשמה ירידה — מ־20־25 בלוני תבערה שנחתו בישראל ביום, לכעשרה ביום.

     

    המטרו של עזה

     

    לכולם ברור שהחלטה לאמץ את האופציה השנייה היא דחיית הקץ, שכן התנאים שהביאו לפיצוץ האחרון לא השתנו. עזה סובלת ממשבר הומניטרי־כלכלי שהולך ומחריף. כל ניסיון בינלאומי להתחיל בשיקום הרצועה נתקל בשני מחסומים: היחסים בין חמאס בעזה לרשות הפלסטינית, כשאף אחת מהמדינות התורמות לא מוכנה לעקוף את אבו־מאזן, וסוגיית השבויים והנעדרים.

     

    השבוע הציג שליח האו"ם באזור, ניקולאי מלדנוב, תוכנית להענקת סיוע הומניטרי בסיסי לרצועה, שנועדה לאפשר לחמאס לרשום הישג מול הקהל שלו. התוכנית מדברת על פרויקטים בתחום המים, הביוב והחשמל, שבמסגרתם יועסקו כ־3,000 עובדים פלסטינים. מי שגייס את מלדנוב וקבע את הפרמטרים לתוכנית היה לא אחר משר הביטחון ליברמן. ישראל לא רק דחפה אלא גם הסכימה לסייע למלדנוב לממש את התוכנית, בתנאי אחד: החזרת גופותיהם של סגן הדר גולדין וסמ"ר אורון שאול. כאן הסתיים הסיפור, כמו ניסיונות אחרים לפניו. חמאס לא מוכן להתחיל לדון על החזרת הגופות ואפילו לא להציג הוכחות שהן בידיו, לפני שישראל משחררת את אותם עשרות מחבלים, משוחררי עסקת שליט בגדה, שנכלאו מחדש. ורק אם אלה ישוחררו יתחיל חמאס במשא ומתן על רשימה ארוכה אחרת של אסירים שהוא דורש את שחרורם. כל ניסיון להתקדמות בסוגיה העזתית מתרסק על נושא השבויים והנעדרים. בינתיים מוכנה ישראל להעביר לרצועה רק תרופות ומזון בסיסי.

     

    הנטייה — הן של הרמטכ"ל והן של שר הביטחון — היא לראות במלחמה את האופציה האחרונה. אם חמאס ימשיך לאיים ולסכן פיזית את תושבי הדרום, ישראל תידחק בלית ברירה לעימות מזוין. לדעת מערכת הביטחון, הפרמטרים הנוכחיים של פעילות חמאס לא מצדיקים את שבירת הכלים, תוך סיכון האינטרסים האסטרטגיים המובהקים של ישראל. הצבא, בניגוד לחלק מחברי הקבינט, מבין היטב את המשמעות של יציאה למלחמה ברצועת עזה. התרגיל שביצעה השבוע אוגדת ההכרעה 162 לכיבוש חלקים מן הרצועה, הוא רק שלב אחד באותה מלחמה שאליה מבקשים שרים בממשלה לגרור את ישראל.

     

    בניגוד לעבר, ההנחיה האופרטיבית לפיקוד הדרום מדברת על כניסה לעימות בעוצמה הגבוהה ביותר. אין יותר מצב שבו הכוח הולך ומתעצם בהדרגה על פי תגובת היריב. המשגה הזה נעשה במלחמת לבנון השנייה ובמבצע צוק איתן וגרר את המדינה למבצעים צבאיים שנמשכו שבועות רבים. מכת הפתיחה האווירית תפגע ישירות במטרות המהוות את ליבת האויב, גם בתוך אזורים עירוניים צפופים. דוגמה לכך ניתנה בשבת האחרונה, כאשר הופצץ בניין רב־קומות שתחתיו הסתתרה כניסה ל"מטרו" של עזה — אותה רשת של מנהרות הגנה ולחימה המשתרעות לאורך עשרות קילומטרים ומקשרות בין האזורים השונים של הרצועה. במלחמה יפיל חיל האוויר שכונות שלמות שמחפות על אותה מערכת תת־קרקעית. גלי ההדף שתגרום הפעילות האווירית לבדה עלולים למחוק את כל ההישגים של ישראל מול הרוסים והאמריקאים, בכל הנוגע לסוריה ולנוכחות האיראנית בתוכה.

     

    ביום שבת, שעה שהרמטכ"ל גדי איזנקוט ישב בבור וניהל יחד עם אנשי המבצעים את התקיפה האווירית הנרחבת נגד 45 מטרות ברצועת עזה, פורסם בתקשורת הזרה על תקיפת שדה התעופה הצבאי א־ניירב, ליד חאלב שבסוריה. על פי הדיווחים נפגעו בתקיפה אנשי משמרות המהפכה האיראניים.

     

    אם אכן חיל האוויר הישראלי הוא שביצע את התקיפה, כפי שטענו מקורות זרים, הרי שמדובר באחד המבצעים ארוכי הטווח והמורכבים ביותר של ישראל בסוריה. כך שהרמטכ"ל קיבל החלטות וניהל, באותה נקודת זמן, תקיפות אוויריות בשתי זירות: הזירה הסורית, שאותה רואה ישראל כאיום אסטרטגי מרכזי, וזירת עזה, הנתפסת כאיום משני.

     

    כבר יותר משנה, מאז שאותרו הכוונות האיראניות להתבסס צבאית בסוריה, מנהל צה"ל מערכה צבאית מסודרת ומתוכננת בחזית הסורית. במסגרת זו נערכו בשנה האחרונה מאות מבצעים, שאולי רק חמישה אחוזים מתוכם זכו לפרסום, מרביתם "על פי מקורות זרים". בזכות המבצעים הללו יש היום לישראל הסכם מדיני עם ארה"ב ועם רוסיה לדחיקת האיראנים למרחק של 80 ק"מ מן הגבול בשלב הראשון. בשלב השני — שאמור לקרות בתוך שנה וחצי עד שנתיים — ייצאו האיראנים מסוריה לחלוטין. ההסכמים הללו יאפשרו בעתיד לישראל להוריד קצת את הרגל מהדוושה בחזית הסורית, וזו לא בשורה טובה לפלסטינים בעזה. ככל שהסיכונים בצפון יפחתו, כך תוכל ישראל להרחיב את פעילותה מול השכנה הבעייתית ברצועה.

     

    איזנקוט לוקח ללב

     

    בין שרידי הרקטות ופצצות המרגמה שנורו מעזה בשבת האחרונה נמצאו גם פגזי ארטילריה בקוטר 155 מ"מ. מדובר ככל הנראה בנפלים של צה"ל או בפגזים מצריים שהגיעו לידי חמאס, והוא חיבר להם מנוע רקטי. הכוונה היא לייצר בעתיד רקטה עם ראש כבד הרבה יותר, כמה מאות ק"ג, כדי לפצח את המבנים הממוגנים שבנתה ישראל ביישובי עוטף עזה. הפיתוח כנראה לא צלח, ורוב הפגזים הללו, ששוגרו לטווח של קילומטרים ספורים, לא השיגו את יעדם.

     

    זוהי עדות לכך שחמאס מגרד את תחתית היכולות שלו. ארסנל הרקטות הפך יקר מפז אחרי שצה"ל הצליח לשחוק הן את מאגרי הנשק והן את מערכות הייצור שלו ברצועה. לכן נזהר חמאס מלבזבז את הרקטות שלו ומשתמש בעיקר באלתורים ובמרגמות מתוצרת בית.

     

    צה"ל מנהל בשנה האחרונה סדרה של מבצעים אוויריים ואחרים להשמדת התשתית הצבאית של חמאס. ביום שבת תקף חיל האוויר ארבע מפקדות גדודיות. במקביל נהרסו עוד שתי מנהרות שנבנו במשך ארבע שנים בהשקעה של מיליוני שקלים. בגלל הסגר ההדוק אין למנהרות ולמחסני התחמושת תחליף.

     

    בניגוד לשר הביטחון ליברמן, שצימח לעצמו עור של פיל מול ביקורת, הרמטכ"ל איזנקוט רגיש מאוד למה שנכתב עליו, ובעיקר על הצבא. הניסיון להציג את הצבא תחת פיקודו כארגון פחדני, תבוסתני, שלא יוזם — בעיקר מצד חברי קבינט שמכירים את נתוני הפעילות הצבאית — מאוד מטריד את הרמטכ"ל. האיש השקול והחכם הזה, שמפגין כלפי חוץ שלוות נפש, לוקח ללב כל תרגיל פוליטי שנעשה על גבו.

     

    במהלך חודש יוני בוצעו 24 תקיפות של כלי טיס נגד חוליות של מפריחי בלונים. התקיפות הללו נחשפו למעשה רק אחרי ישיבת הקבינט בתחילת השבוע, שבמהלכה תקף השר נפתלי בנט את הרמטכ"ל והאשים אותו בעצם בחוסר מעש ובפחדנות. צה"ל רצה לשמור את הפעילות הזו בפרופיל נמוך, שכן קיים סיכון שייהרגו בה בשוגג נערים בני 14־16, שהם בדרך כלל המפריחים. חמאס רק מייחל לתמונות של ילדים פלסטינים מרוטשים, והוא היה הופך אותן לכלי התעמולה החזק ביותר שברשותו. זו הסיבה לכך שהפעלת כלי טיס נגד המפריחים נעשית באישורו של קצין בדרגת אלוף או תת־אלוף, לא פחות. הירי מתבצע רק לאחר שמאתרים בתוך קבוצת המפריחים את המארגן המבוגר. אם הוא איננו, יורים "על יד". צה"ל אף יוצר קשר טלפוני עם חלק ממפריחי הבלונים כדי להזהיר אותם.

     

    עכשיו מבקש הרמטכ"ל, בגיבוי שר הביטחון וראש הממשלה: תנו לזה לעבוד. הפעילות נגד מפריחי העפיפונים והבלונים, לצד הלחץ הכלכלי, צריכה להבשיל ולהשפיע. רק אחר כך נחליט אם לצאת למלחמה.

     

    אותו צבא "צמחוני" שעליו מדבר בנט הצליח בחודשים האחרונים להסיר את איום החדירה של עשרות־אלפי מפגינים מהרצועה לשטח ישראל, שעלול היה להסתיים בפריצה ליישוב או בחטיפת חייל. היה לזה מחיר: 149 פלסטינים נהרגו ו־4,700 נפצעו. אבל אף אזרח ישראלי לא נשרט. לצה"ל היו ארבעה פצועים, אחד מהם נפצע קשה ממטען על הגדר. אלה נתונים לא פשוטים, אבל ישראל יכולה להסביר, לפחות לעצמה, את ההיגיון המוסרי־ערכי של ירי קליעים חיים במתפרעים על הגדר שמאיימים על הריבונות שלה. איך היא תסביר לעצמה טבח בילדים בני 14 או 16 ברצועה? איך היא תשכנע את עצמה שדין בלון תבערה כדין רקטה? על פי ההדלפות מישיבת הקבינט, זה מה שניסה הרמטכ"ל לומר לשר החינוך בנט, ללא הצלחה.

     

    עכשיו איזנקוט הוא זה שבא לדרג המדיני ואומר לו, בעצם: "תנו לצה"ל לנצח". נכון, הופתענו, אבל יש לנו תוכנית, והפתרון יימצא. וזה יקרה מהר מהזמן שלקח לנו לפתור את בעיית המנהרות ולעצור את פיגועי ההתאבדות. גם טרור הסכינים, שהחל באוקטובר 2015, נמשך חצי שנה, עד שהחל להיבלם באמצעות פיתוחים טכנולוגיים ושינוי תורת הלחימה. וזה מה שיקרה עכשיו מול בלוני התבערה. ייקח חודש־חודשיים וזה ייגמר. בלי מלחמה.

     

    לצבא אין שום בעיה מקצועית להיכנס לרצועת עזה. התוכניות מוכנות. אבל גם אחרי שאתה נכנס לרצועה, תהליך הכיבוש וההשתלטות על קיני ההתנגדות הוא סיפור של חודש־חודשיים, אפילו שלושה. בזמן הזה ישוגרו רקטות למרכז הארץ, יהיו אבידות, ובסוף נישאר עם השאלה: מה עושים עם "הנכס" החדש־ישן שרכשנו. אז בואו ננסה להיות סובלניים, משדר הרמטכ"ל לדרג המדיני, ונראה האם הלחצים הצבאיים והכלכליים יניבו רגיעה יחסית.

     

    ללכת עם, להרגיש בלי

     

    על פי נתונים שאוסף אדם פרטי בשם דן הראל, העוקב אחר טרור השריפות (גם צה"ל משתמש בנתונים שלו), השטח החקלאי שנשרף הוא 4,120 דונם. במשרד האוצר מעריכים את הנזק בעשרה מיליון שקלים. היקף השטחים הטבעיים שנשרפו הוא 14,789 דונם. האם בשביל זה ישראל צריכה לצאת למלחמה?

     

    במערכת הביטחון מודים שבלוני התבערה, המשך הניסיונות לחבל בגדר וירי הרקטות האחרון מצביעים על עובדה אחת מטרידה: יש שחיקה בהרתעה הישראלית. את ההרתעה הזו, אומרים שם, ניתן לבנות באמצעות הפעלה מושכלת של כוח צבאי ומנופי לחץ אחרים על הרצועה. מצד שני, במערכת הביטחון גם מודעים לכך שחמאס מנסה להוריד את גובה הלהבות לרמה שלא תשמש עילה לישראל לצאת למלחמה. חמאס מנסה ללכת עם ולהרגיש בלי: לא מאה בלונים ביום אלא מספר קטן יותר, לא הפגנות של 50 אלף איש על הגדר, אבל כן של כמה מאות או אלפים בודדים. בדרך זו מבקש חמאס להשאיר בשטח גחלים לוחשות שישמרו בתודעה העולמית את המאבק שלו נגד המצור, אבל לא ידחפו את ישראל למלחמה כוללת.

     

    מבחינת ישראל זהו מצב בלתי נסבל, שכן חמאס הוא זה שקובע את גובה הלהבות ואת העיתוי להתפרצות. מציאות כזו מזמינה תגובות ישראליות צבאיות חריפות על כל מעשה אלימות פלסטינית, ולו רק כדי לשקם את ההרתעה ולהמשיך לשחוק את הכוח הצבאי של חמאס. אף פעם לא נדע עד איזו נקודה יהיה חמאס מוכן להמשיך לספוג, וזוהי נקודת התורפה של האופציה השנייה. פסק הזמן שהיא מציעה עלול להיות קצר מאוד.

     

     

     


    פרסום ראשון: 19.07.18 , 17:43