למדתי שאין דבר כזה 'אי־אפשר'
את הקריירה הצבאית שלה התחילה כמ"כית טירונים, ועכשיו סא"ל ג' סוגרת מעגל ועושה היסטוריה כמפקדת הראשונה של בסיס הטירונות של אמ"ן | "פעם המתגייסים הגיעו עם צ'ימידן", היא אומרת, "היום הם באים לצבא עם טרולי, סגל צמוד מלווה אותם, ואחרי שלוש שעות הם כבר מתקשרים הביתה" | העובדה שהיא אישה? "מפקדים שאלו אותי אם אני מתכננת עוד ילדים. זו שאלה ראויה, אבל היא לא לגיטימית מפני שלא מציגים אותה לגבר"
הרבה גבות הורמו בפליאה כשג', בת 39, הועלתה לדרגת סגן־אלוף ומונתה למפקדת מפרשית, בסיס הטירונות של חיל המודיעין. לא שמישהו זילזל בכישוריה – נשואה ואם לשלושה, המתנשאת לגובה 1.57 מ' – אך כנראה שגם בימינו לא כולם מסוגלים להחליק לגרון את העובדה שבפעם הראשונה בתולדות צה"ל הופקדו המושכות של הבסיס הרגיש הזה בידי אישה. "ואם לא די בכך", היא עצמה מעידה, "אני בכלל לא באה מהעולם הזה. כשנשאלתי מה הרקע שלי בעבודת מודיעין עניתי שאין לי שום רקע ושזה האתגר".
בראיון ראשון, ארבעה חודשים אחרי המינוי, ג' כבר מרשה לעצמה להיפתח. "ברוכה הבאה למפרשית", היא מקדמת את פניי בחיוך רחב, "אנחנו במרחק שמונה קילומטרים מגבול מצרים, אבל מי סופר. יש כאן חוף, אבל אין כאן ים". דגם עץ של מפרשית אמנם ניצב על מדף שבפינה, אך הוא מתגמד לעומת השלט המאויר שהיא הביאה ללשכתה החדשה ותלתה מול עיניה: "לחלום, לאהוב, לחייך, לנשום, לסחוף, לצמוח, להעצים, לגדול, ללמוד, להצליח, להגשים, להתפתח, לצאת מהקופסה, להתמקד".
בואי נתמקד במילה הפותחת – לחלום. את חולמת להפוך לרמטכ"לית הראשונה?
"לא", היא מודה, "ואני גם לא רואה כרגע אישה אחרת שמתאימה לתפקיד הזה. לא מפני שלאישה אין יכולת לבצע אותו - הרבה פעמים אנחנו שמות את הגברים בכיס הקטן, אלא מפני שעדיין אין אישה שעשתה מסלול מספיק קרבי שמאפשר לה להכיר את כל הצבא. בנוסף, הרמטכ"ל לא נבחר מלמטה, אלא למעלה, בממשלה, ואין לי ספק שכדי שזה יקרה מישהו חייב להעז".
זה לא מתסכל אותך לעמוד מול דלת חסומה?
"לא, מפני שאני יודעת שיש מספיק נשים בעלות יכולות שמצליחות בתפקידים ניהוליים ללא קשר למגדר. לדעתי זה עניין של זמן. בדרך כלל רמטכ"לים הם בני 50, מסלול הקבע החדש מצעיר את הגיל של סגני־אלוף, ולא אתפלא אם בעוד עשור או שניים תימצא האישה המתאימה".
ומה איתך?
"אני שואפת להתקדם בדרגה ולשרת בצבא בתפקיד שיאתגר אותי ושבו אוכל להשפיע בדרך הכי טובה".
כמו?
"יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר או תפקיד כלשהו במטכ"ל. כיום כבר אפשר לראות הרבה נשים באזור החיוג של המטכ"ל, בדרגות גבוהות בצבא, והשינוי החיובי הזה נובע מההבנה שאישה נשפטת לא על פי מינה, אלא רק על פי היכולות המוכחות שלה".
אם התנאי לרמטכ"לות הוא ניסיון קרבי, את היית שולחת חיילות לקרב?
"לא בכל מחיר ולא לכל תפקיד. יש בצה"ל תפקידים שחיילות מבצעות לא פחות טוב מחיילים, כמו לוחמות קרקל. אין שום בעיה שאישה תשרת על סטי"ל או תטיס מטוס. יש גם טנקיסטיות, אבל אני חושבת שאישה בגיל הפוריות לא צריכה להרים פגז במשקל 45 ק"ג".
ואם בתך תבחר בשירות הכי קרבי?
"לא אעצור אותה. כשאחי שירת בשמשון ביקשתי ממנו, 'רק אל תספר לאמא איפה אתה מטייל בלילות'".
לפני עשרים שנה, כשהתגייסת לצבא, כיוונת גבוה?
"רציתי לתרום למדינה ולצבא, אבל בכלל לא ידעתי מה יהיה הכיוון שלי. אני שמחה מאוד עם הכיסא הנוכחי שלי מפני שעבורי זו סגירת מעגל. התחלתי את שירותי כמפקדת טירונים, מ"כית, וכיום אני מפקדת בסיס טירונות".
לילה כן, לילה לא
בתום שלוש שעות בלשכתה הצנועה של המפקדת, ואחרי שהתגאתה בשקיעה המדהימה שביצבצה בחלונה, נדמה לי שפיצחתי את סוד הקסם של ג'. היא פמיניסטית שפויה המסוגלת לעבור בתוך דקה מדיון ברומו של עולם להומור עצמי ("לא זכיתי להגיע למטר שישים, אבל הסגן שלי שני מטר"), ולדיאטה שעזרה לה להפחית 17 ק"ג ממשקלה ("לפני שנתיים הפסקתי לאכול גלוטן וסוכר, והתחלתי לעשות ספורט. עד אז ספורט ואני היינו שני קווים מקבילים. כיום אני רצה 6 ק"מ, בשעות הערב, גם בבסיס"). את הפרחים, אגב, כדאי לשלוח לבעלה, מנהל רכש בחברה לציוד וכלי עבודה. הוא זה שנמצא בבית, במרכז הארץ, מדי ערב, מבשל ומקלח ומרדים. כשהיא מגיעה הביתה ("לילה כן ולילה לא") היא תורמת את חלקה בקיפול כביסה.
"האמת?" היא מניחה את כפות ידיה על השולחן, "בעלי עובד הרבה יותר קשה ממני. הוא עם הילדים שלנו רוב הזמן, וגם אני עם ילדים, כאלה שצעירים ממני בעשרים שנה, ואולי בזכותם נדמה לי שאני נשארת צעירה. בטקס ההשבעה הראשון שקיימתי בבסיס אבא שלי הביא לכאן את שלושת ילדיי (9, 7 ו־4) כדי שיראו שאמא ישנה בבסיס סגור עם טונה אבק. כשהתמונה הזו עומדת מול עיניהם יותר קל להם לדמיין אותי בלילות שבהם אני לא חוזרת הביתה".
ג' דווקא לא גדלה בבית הוריה. כשהייתה בת שנה עקרו ההורים מקיבוץ במרכז הארץ לקיבוץ צפוני שבו נשמרה המסורת של לינה משותפת. "זה נושא שנוי במחלוקת שעדיין מספק הרבה פרנסה לפסיכולוגים", היא טוענת, "אבל יצאתי מזה בלי שום טראומה ושום סיוט. להפך, גרמתי הרבה סיוטים לשומרת הלילה בבית הילדים. למדתי לגדל את עצמי, הפכתי לעצמאית ומעולם לא הרגשתי חסך באהבה הורית. זה נראה לי הגיוני שלהורים ולילדיהם יש שעות איכות קבועות וקצובות. כך אמרתי גם לפני שהתמניתי לתפקידי הנוכחי.
"אני משתדלת להתייצב במוסדות החינוך של הילדים שלי בכל המסיבות והטקסים, ובשוטף אני אמא מעורבת בשלט רחוק. כשאני מתעוררת בבית אני משתדלת לבלות עם בתי הקטנה עד לרגע האחרון. למזלי, הגננת שלה מפגינה גמישות כלפיי ומרשה לה להיכנס גם כשאני מביאה אותה לגן אחרי שמונה וחצי בבוקר, השעה שבה סוגרים את הדלתות".
כשהייתה בכיתה ה' עקרה משפחתה לעיר גדולה. "עד אז לא ידעתי מה זה נעליים ולמה חייבים לשים אותן על הרגליים. בתיכון למדתי עיתונות, וכשהתגייסתי, אפילו לא עלה בדעתי להישאר במדים במשך שנים. הדרכתי בסניף יפו של תנועת הנוער צופי ים, והוזמנתי למיונים לקורס מ"כיות במג"ל – מערך גיבוי לחימה. שם התאהבתי בפיקוד והדרכה".
המחזור שלה, שנת 97', עמד בפעם הראשונה בסימן טירונות מעורבת. "כל מי ששובצה לתפקיד מ"כית בנים נשלחה למחנה 80 שהיה מחולק לשניים, חיילות וחיילים, כדי שנחווה את החוויות שהם חווים. עברנו את הטירונות ביחד, חוץ ממקלחות ושירותים. בשרשרת החיול ראיתי את המהומה, כאן זריקה, שם מכנסיים שגדולים עלייך בחמישה מספרים, רק באמצע הלילה אתה מגיע לאיזושהי מיטה. לא הבנתי מה קורה סביבי. אז גם זו סגירת מעגל, כשאני זו שמקבלת את הילדים בני 17־18, שחלק לא מבוטל מהם מעולם לא ישן מחוץ לבית, וקשה להם לקבל את המשמעת הצבאית בבום לפרצוף.
"הנהגנו בבסיס רשימת קליטה מסודרת בשיטת שדה התעופה, כמו בנתב"ג. בזמני המתגייסים הגיעו עם צ'ימידאן, כיום הם מגיעים עם מזוודת טרולי. יש סגל צמוד שמלווה אותם, כל חייל טרי יודע מה התחנה הבאה ואחרי שלוש שעות נסיעה הם מגיעים למיטות בשעה סבירה ומתקשרים למשפחה שבבית כדי שתוריד את מפלס הלחץ. זו הליכה על חבל דק מפני שחשוב לי שהם יידעו שהם בצבא ההגנה לישראל, לא בקייטנה.
"בזמני עוד לא היו סלולריים ולא תמיד היה טעם לחכות שעה בתור לטלפון הציבורי. אבל כיום אני מבינה שהחרדה פוחתת כשהחייל הטרי יכול לשמוע את הקול של אמו, חברתו, או מי שקרוב אליו. בכניסה לבסיס יש שורה של עצי דקל, לפעמים החיילים לא רואים אותם מפני שהם מגיעים בחושך, ובעיניי זה שער מטאפורי של כניסה לצה"ל ולמשפחת 'מפרשית'. חשוב לי שכל טירון ירגיש שהוא חלק מהמשפחה, ולא רק מפני שמישהו בבקו"ם נתן לו כומתה ירוקה".
אחרי שסיימה קורס קצינים עברה להיות מ"מ בטירונות בנות. "זה לא כמו לפקד על טירונים, את מכשירה את הסגל העתידי של המ"כיות. שידרתי להן שאם אני עומדת בכל מצב גם הן יכולות - אין כמו דוגמה אישית. בזמני, מ"מיות נהגו ללכת עם כובע נמוך שמסתיר את העיניים כדי לשמור על דיסטנס, וזה היה בעייתי עבורי מפאת גובהי. עם כובע נמוך לא ראיתי כלום. אז שברתי את המסורת. הסתובבתי עם כובע שחשף את כל הפרצוף וגם חייכתי כשחיילים עשו דברים מצחיקים, הייתי הכי לא מאלה עם המבט האגרסיבי. המשחק הזה פשוט נראה לי מיותר. למרבה הפלא זה עבד. שברתי דיסטנס בלי שזה עורר בעיות משמעת".
כיום את דורשת להיקרא "המפקדת"?
"תלוי מי פונה אליי. הסגן שלי הוא רב־סרן שצעיר ממני בשמונה שנים, הוא יותר ותיק ממני בבסיס וברור שהוא פונה אליי בשמי הפרטי. הוא עזר כנגדי. גם בעלי תפקידים נוספים בסגל פונים אליי בשמי הפרטי ואני באמת לא יודעת אם זה קשור לעובדה שרוב המפקדות כאן הן נשים: יש לי שלוש מפקדות פלוגה, מפקדת לוגיסטיקה שהיא אמא לילדים ורופאה עתודאית. זו הפעם הראשונה שיש כאן רוב נשי. אבל גם אלה שקוראים לי 'המפקדת' יודעים שהדלת שלי פתוחה. אני גם קשוחה וגם רכה. אולי זה משהו שהבאתי מהאימהות. אני יכולה לכעוס על כשל בפן המקצועי וזה לא אומר שאני שונאת אותך".
כיוון שרצתה להתקדם במסגרת מג"ל, שבעבר לא היו בו אופציות קידום, היא פעלה להקמת נוהל שאיפשר לקצינים להתפתח ביחידות אחרות בצבא. היא עברה לפיקוד העורף, הייתה קמב"צית בפיקוד הצפון ועוזרת מדריך ראשי בבית הספר לחילוץ והצלה. בסמוך ליום הולדתה ה־24, כשכבר ענדה דרגות סרן, החליטה לפרוש מצה"ל.
"לא מפני שכבר לא היה לי מה לתרום ולא בגלל תחושה של שחיקה", היא מדגישה. "הסיבה הייתה הרבה יותר פשוטה. בגיל הזה, גם חבר'ה מהמחזור שלי שחתמו קבע, סיימו את שירותם ויצאו לטיול השחרור הגדול. בלעתי את התמונות שהם שלחו אליי מרחבי הגלובוס וקינאתי בהם. הרגשתי שאני מחמיצה חוויות ששייכות לגיל מסוים. דווקא אני, ילדת טבע שחולה על טיולים, לא הוצאתי את האף.
"קצת לפני סיום הקבע, המפקד אישר לי ולשתי חברות שלי שלושה שבועות בתאילנד. ברגע שעליתי למטוס הבנתי עד כמה אני מפסידה. כשחזרתי, ישבתי עם המפקד לשיחה, סיפרתי לו כמה אני לא רוצה לעזוב את הצבא וכמה אני חייבת לטייל. הוא נתן לי את ברכת הדרך. ארבעה ימים אחרי שהשתחררתי המראתי לניו־זילנד.
"למדתי על תרבויות, על החיים וגם המון על עצמי. חודש עשיתי טרקים לבד או עם מטיילים שפגשתי בדרך, המשכתי לחודשיים באוסטרליה, שם טיילתי לבד־לבד־לבד. עברתי לשלושה חודשים במזרח וסיימתי בתאילנד כמו כולם. שם ממש נזרקתי. נחתי, קמתי מתי שבא לי, לבשתי את מה שהתחשק לי, והרגשתי חופשייה. ככה עברו שבעה חודשים וכשחזרתי ארצה הבנתי שהגיע הזמן להתחיל את החיים האזרחיים, כלומר לחפש עבודה. במשך שנתיים הייתי עוזרת קב"ט אל על באמסטרדם. לא מאלה ששואלים 'מי ארז לך את המזוודה?' - זה היה הרבה יותר מורכב".
באמסטרדם היא הכירה את מי שהפך לבעלה. "אחרי החתונה יצאנו לסין והונג־קונג ובגיל 28 הבנתי שזהו, החגיגות נגמרו, צריך להתיישב. התחלתי לחפש עבודה וזה לא היה פשוט בכלל. גיששתי באזורים של ניהול, אבל לא היה לי תואר, וממש לא התלהבתי להיות מזכירה שמקלידה ומכינה קפה. עד שיום אחד ישבתי לקפה עם אמא שלי וחברתה, והיא שאלה אותי, 'תגידי, למה את לא חוזרת לצבא?' האפשרות הזו בכלל לא עברה לי בראש ורק בעקבות השאלה שלה אמרתי לעצמי, 'וואלה, למה לא?' הרי לא עזבתי מפני שלא אהבתי".
לחשוב מחוץ לקופסה
לפני עשר שנים חזרה למדים. היא הייתה האישה הראשונה בתפקיד קצינת התכנון בבה"ד 15 (בית הספר למודיעין) בגלילות, לאחר מכן הייתה אחראית על ההכשרות של חטיבת המחקר, הקימה בבאר־שבע את בית הספר לסייבר "אשלים" ("קיבלתי מתקן והתחלתי מאפס, בלי נהלים ובלי חפיפה. חתיכת אתגר"), ועד שהגיעה למפרשית הייתה המדריכה הראשית של מערך ההדרכה למודיעין ולסייבר.
ההשתלבות בעולם הסייבר, שעד אז היה זר לה, לא הייתה קלה, "אבל אותגרתי", היא מקמצת בסופרלטיבים. "רציתי להתעסק עם אנשי הסייבר דווקא מפני שלא צמחתי בתוכם. רציתי להבין איך הם מצליחים לחשוב מחוץ לקופסה. הם לימדו אותי שאין דבר כזה 'אי־אפשר'".
לדוגמה?
"באחד הקורסים אמרו לי, 'אנחנו רוצים לעשות תרגיל מסוים באמצעות בניית סוכה'. כשקיבלתי את רשימת הציוד לתרגיל זימנתי אליי את המפקדים. הדבר הכי פשוט, מבחינתי, היה להגיד להם, 'זה לא יקרה, לא במשמרת שלי ולא אצלי, אנחנו בצבא ודרישות הציוד לא עומדות בנהלים'. אבל במקום לומר את המשפטים שכבר עמדו לי על קצה הלשון שאלתי מה עומד מאחורי התרגיל, והבנתי שהדרך יותר חשובה מהתוצאה. מחקתי את 'זה לא יקרה', זרמתי איתם והתרגיל עבר בהצלחה. אני לומדת מהסגל ומהפקודים שלי להגיע לתוצאות בדרכים אחרות. זה מה שמניע אותי".
הרצון לפרוץ תקרות זכוכית?
"ההחלטה לא לעבוד בעבודה שלא מעניינת אותי, רק מפני שהיא מכניסה המון כסף. יכולתי להישאר בתפקיד הקודם, בדרגת רב־סרן, עד הפנסיה, אבל אני תמיד מסתכלת קדימה ומחפשת את האתגר. גם היום – כשאני כבר מריחה את ה־40 – אין לי תשובה לשאלה מה אעשה כשאהיה גדולה. אני זורמת. אפילו במדבר שבו יש חוף בלי ים".
ג' היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה, סוציולוגיה וקרימינולוגיה מאוניברסיטת בר־אילן ובאוקטובר תתחיל את לימודיה לתואר שני במינהל עסקים, עם התמחות בפסיכולוגיה ניהולית ועסקית. עדיין לא ברור לה איך תשבץ את הלימודים בלו"ז הצפוף שלה, אבל היא לא מכירה את "אי־אפשר".
את מקריבה?
"ברור, כל המשפחה שלי מקריבה, אבל גם גברים מקריבים כמוני. כשהאבא נמצא בבסיס ולא רואה מדי ערב את ילדיו זה בדיוק אותו הדבר. לפני שהגעתי למפרשית ניהלתי שיחה פתוחה עם בעלי, הסברתי לו כמה אני חושקת בתפקיד והוא הסכים. גם לפני שהגעתי לכאן לא בישלתי - אני לא יודעת לבשל. בעלי גם יודע וגם אוהב לבשל, והוא זה שעורך קניות מפני שהוא יודע מה חסר בבית, וכשאני עורכת קניות זה עולה הרבה יותר. הדבר היחיד שהוא לא יודע לעשות זה טיפול כינים וחפיפות, אז אני חופפת להן אחת ליומיים".
אני חייבת לספר לך משהו אישי. עברתי ל"ידיעות אחרונות" אחרי שהתפטרתי מעיתון אחר, שבו נשאלתי עוד כמה ילדים אני מתכננת.
"גם אני נתקלתי במפקדים ששאלו אותי אם אני מתכננת עוד ילדים. זו שאלה ראויה, אבל היא לא לגיטימית מפני שלא מציגים אותה לגבר. לפני שהגעתי למפרשית שאלו אותי 'איך תתמודדי עם התפקיד הזה כאמא לשלושה ילדים קטנים?' ועניתי 'באופן הטוב ביותר'. וזה מה שאני עושה. יום העבודה שלי מתחיל בשש וחצי־שבע, תלוי מתי יש מסדר, ומסתיים בחצות וצפונה. החלום שלי הוא לישון 24 שעות רצופות וזה יכול להתגשם רק פעם בשנה, ביום כיפור".
לפחות יש לך נהג?
"לא, אני מתניידת בין הבית לבסיס בכוחות עצמי. כמעט תמיד אני עושה עצירת קפה כדי לא להירדם על ההגה. בעורקים שלי יש יותר קפה מדם".
לפנייה לכתב/ת 
