ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, שביקר השבוע בארץ, לא זכה לתשומת הלב שהוא ראוי לה. המארח שלו, ראש ממשלת ישראל, היה רתוק יומם ולילה להצבעות בכנסת. אף על פי כן, הוא יכול היה לרוות נחת. לנגד עיניו עוברת ישראל תהליך מהיר של אורבניזציה. בהנהגתו של אורבן השתחררה הונגריה מכבלי הדמוקרטיה. היא לאומנית, גזענית, גאה בעבר הפשיסטי שלה ונגועה באנטישמיות. אין בה עיתונות חופשית, אין בה אקדמיה חופשית. בקיצור, היא כל מה שאנחנו מתגלגלים אליו בקדנציה הנוכחית, היא משאת הנפש של הרוב בכנסת. "תחי הברית בין הונגריה לישראל", יכלו חברי הכנסת לשיר בתום ההצבעות. "בינינו אין כבר שום הבדל".
כאשר בוחנים כל חוק לחוד, הדברים לא מטרידים כל כך. חלק מהחוקים לוקים בטפֶּשֶת. חוק הלאום, למשל, פרי יצירתו של שר התיירות יריב לוין. "זה יום היסטורי ויום מכונן", הכריז לוין ערב ההצבעה. לא היסטורי ולא מכונן: רק אוסף של קלישאות חלולות מבית מדרשה של התנועה הרוויזיוניסטית. לוין באמת תייר פה.
הסכנה היא במגמה. היום קלישאה ריקה, מחר, בידיה החרוצות של איילת שקד, הצעת חוק נוספת שבשם חוק הלאום תפגע בזכויות מיעוטים, בחופש העיסוק, בחופש המגורים, בחופש הביטוי, בחופש המחאה. ישראל הייתה מדינת לאום לפני חוק הלאום ותהיה מדינת לאום אחריו. השאלה היא לאן הולכת המורשת הדמוקרטית שלה.
שתי מפלגות מיעוט, הבית היהודי ויהדות התורה, דוחפות את הקואליציה הנוכחית אל מחוץ לזרם המרכזי. היתרון שלהן על הרוב הוא שהן יודעות מה שהן רוצות. הן רעבות. יש להן חזון. נתניהו נגרר אחריהן, יום אחד רוצה משבר ובחירות, ביום הבא מפקיר הכל תמורת עוד כמה חודשים בשלטון.
מעמד הגברים בחוק הפונדקאות הוא דוגמה מרתקת. הקהילה הגאה מפוצלת בנושא הזה: גברים בעד; החוק יכול היה לחסוך להם את הצורך להוציא מאות אלפי דולרים על שירות של פונדקאית בחו"ל. נשים אדישות או נגד. ללסביות אין צורך בפונדקאית. כמו שאמרה לי אחת מפעילות הקהילה, אם שנשואה לזוגתה, יש לנו רחם ספייר. כפמיניסטיות הן נאבקות נגד הנוהג של השכרת רחם תמורת כסף. זוהי החפצת נשים, הן אומרות. הן גם כועסות על הגברים בקהילה, שלא עמדו לצידן כאשר דרשו, בצדק, שירשמו את שתי בנות הזוג כאמהות לילדיהן.
אבל המהלך ההומופובי של חברי הקואליציה איחד את הקהילה מחדש. המהלך הגיע לשיא בזיגזג של נתניהו: קודם הפיץ סרטון שבו הוא מתחייב להצביע בעד התיקון שהכניס את הגברים למסגרת החוק. לאחר יומיים, בלחץ החרדים, הצביע נגד. השאלה למה הפיץ את הסרטון, עלומה. השאלה למה חזר בו בדרך מבזה כל כך, גם היא עלומה. מותר לצפות מנתניהו שיהיה זהיר יותר. כמו בפרשת היחסים בין טראמפ לרוסים, צצו מיד שמועות על מניעים אישיים או משפחתיים. משהו לא תקין בסיפור הזה.
ההתערות של הקהילה בחברה הישראלית היא סוג של נס. זה קרה ברגע שהקימו משפחות וגדלו ילדים. בישראל זה מה שמנַרמֵל סקטורים. המשפחה היא כרטיס הכניסה. הקבלה לא מוגבלת לחלקים החילוניים, הליברליים של החברה. היא כוללת גם משפחות מסורתיות ודתיות.
זה נפלא. למרבה האירוניה, הקואליציה הנוכחית, הכל כך יהודית, הכל כך משפחתית, ששאיפת חייה היא לגבור על האיום הדמוגרפי, מורידה גרזן דווקא על רצונם של ההומואים להקים משפחות. עד כדי כך הם חוששים מאובדן הברית עם החרדים האשכנזים.
ביום ראשון הקהילה הלהט"בית תשבות. חלקים גדולים בשירות הציבורי ובקהילה העסקית הרשו לעובדים להיעדר. מכיוון שיום ראשון הוא תשעה באב, יהיה קשה למדוד את ממדי השביתה: יהיו כאלה שייעדרו בגלל העוול שנעשה ללהט"בים; יהיו כאלה שייעדרו בגלל יום האבל הדתי; ויהיו כאלה שייעדרו בגלל שגני הילדים סגורים.
אבל השביתה היא מהלך נכון. יכול להיות שתומכי הדמוקרטיה הליברלית הם עכשיו מיעוט, אבל הם מיעוט גדול ורב־השפעה. אם המגמה השלטת בממשלה הנוכחית מקוממת אותם, אין להם מנוס מלהניף את נס המרד. הליכוד קרא לעצמו בעבר "גוש חירות ליברלים". היום הוא עושה את ההפך. אולי הגיע הזמן להיאבק, בשביתות, בהפגנות, במרי אזרחי, על שמירת שני הערכים האלה – על הליברליזם, על החירות.
הישראלי השלישי
שלושה גרמנים ושני ישראלים, חברי דירקטוריון הקרן הגרמנית־ישראלית למדע, חתמו בחודש שעבר על מכתב מחאה מנומס. "הובא לידיעתנו", כתבו, "שהמינוי של הישראלי השלישי לדירקטוריון שלנו נחסם ברגע האחרון, על ידי השר הממונה, מסיבות שאינן מדעיות.
"אנחנו מבקשים להביע את דאגתנו ממעשה זה. ראשית, הוא משפיע על עבודת הדירקטוריון; שנית, הוא מעמיד בספק את המוניטין של הדירקטוריון כגוף מדעי טהור; שלישית, הוא עלול לפגוע במעמדה של התוכנית המצוינת של הקרן.
"למען התוכנית, אנחנו מציעים להפריד בין מדע לפוליטיקה ולשמר את הערך המדעי כמדד יחיד בכל החלטה עתידית".
על המכתב חתמו חמישה פרופסורים: וולפגנג אברהארט, אוטה פרוורט, בריגיטה ראדר, נעם אליעז ויהודה סקורניק. מבין החמישה, המעניין ביותר היה האחרון: פרופ' יהודה סקורניק, לשעבר ראש מחלקה כירורגית בבית החולים איכילוב, רחוק מאוד מהשמאל – הכי רחוק שאפשר. אבל גם הוא לא יכול היה שלא למחות על ההדחה של פרופ' יעל אמיתי מהדירקטוריון. אמיתי הודחה משום שחתמה לפני 13 שנה על עצומה שתומכת בחיילים שסירבו לשרת בשטחים. המדיח היה שר המדע, אופיר אקוניס.
לאקוניס הייתה סיבה טובה להדיח את פרופ' אמיתי. לא הסיבה שנקב בשיחה שקיימנו, אלא סיבה אחרת. אחת העמותות המלשינות של הימין שלפה את שמה של אמיתי מהעצומה הנשכחת ההיא, שחתמו עליה עוד 359 אנשי סגל, ופתחה בקמפיין. אילו אקוניס היה נמנע מלהדיח אותה, בריוני העמותה היו דואגים לחסל אותו במרכז הליכוד. החבורה הימנית־דתית בתקשורת הייתה הורגת אותו בציוציה. לחבורה הזאת יש כיפות סרוגות על הראש, אבל אין לה אלוהים.
הפחד הדיח את פרופ' אמיתי, לא הזדון.
פרופ' יוסי קלפטר הוא נשיא אוניברסיטת תל־אביב וראש ועד ראשי האוניברסיטאות. "בשנים האחרונות", אמר לי השבוע, "הפוליטיקה המפלגתית נכנסת בצורה בוטה אל חיי האקדמיה. בנט, בדרך יותר מתוחכמת, עושה כמעשה אקוניס.
"ההדחה של פרופ' אמיתי הגיעה אליי מפי השמועה. צילצלתי לאקוניס. אמרתי לו, אני לא בעד סרבנות, אבל אסור לערבב בין מדע לפוליטיקה. הוא אמר לי, לא אחתום. אני חייב את זה לבוחרים ולציבור.
"חברי סגל התחילו לשלוח מיילים. התעוררה סערה. כתבנו מכתב לראש הממשלה. לא קיבלנו תשובה עד היום. שלחנו מכתב לאקוניס. איימנו עליו שנלך לבג"ץ. הוא העביר את המכתב ליועץ המשפטי לממשלה".
אקוניס, בין הצבעה במליאה על חוק אחד שמנוגד למצפונו להצבעה בעד חוק הזוי אחר, אמר לי שמי שהכניס את הפוליטיקה למדע איננו הוא אלא הפרופסורים שחתמו על העצומה. "התמיכה בסרבנות מנוגדת לחוק", אמר. "אם היו מביאים לי סרבן מימין, הייתי פוסל גם אותו".
עצמאות האקדמיה הישראלית לא מובנת מאליה. הכסף בא ברובו מהממשלה. הפרופסורים שיושבים במל"ג, בצמרת האוניברסיטאות, באקדמיה למדעים, לא נקיים מיוהרה, מאינטרסים אישיים ומקנאת סופרים. אבל בלי אקדמיה חופשית ועצמאית המדע בישראל ייראה כמו מרכז הליכוד. לא צריך להתנפל על אקוניס; צריך לשחרר אותו מהחובה לחתום על מינויים.
בגלל הרוח
במהלך הכהונה של אחת הממשלות שאהוד ברק כיהן בהן כשר ביטחון, שאלתי אותו מה היה קורה אילו צה"ל היה כובש את רצועת עזה ומוסר אותה לרשות הפלסטינית. כפי שיודע כל ילד בעוטף עזה, הכיבוש הוא החלק הקל; היום שאחרי מפחיד את כולם. אדרבה, נניח לאבו־מאזן להתמודד עם היום שאחרי.
ברק פטר אותי בתשובה חידתית: "זה לא עובד ככה", אמר, ולא יסף. לאחר זמן למדתי שהציג אותה שאלה, פחות או יותר, לאבו־מאזן בפגישה שקיימו בירדן. אבו־מאזן דחה את הרעיון על הסף. "אנחנו לא נחזור לרצועת עזה על כידוניה של ישראל", השיב. ברק ועמיתיו, ראשי ממשלה ושרי ביטחון, שבו והציעו למצרים לקחת את עזה אליהם, הפצירו במובארק, הפצירו בעומר סולימאן, ראש המודיעין המצרי. התשובה הייתה לא, תשכחו מזה. בגדה מתנהלת מלחמה על כל פיסת נדל"ן. בעזה הנדל"ן מוצע בחינם, ואף אחד לא רוצה לקחת.
התקלה ההיסטורית התרחשה ב־1978, בקמפ דייוויד. מנחם בגין נשא ונתן על החזרת השטחים שנכבשו מידי המצרים במלחמת ששת הימים. הוא החזיר הכל, לבד מקטע חוף בטאבה, שהוחזר מאוחר יותר, ולבד מהרצועה. הדעות חלוקות עד היום מדוע עזה הוחרגה – האם משום שסאדאת היה מרחיק ראות מבגין, או משום שבגין לא רצה להיכנס להיסטוריה, ולנאומי מתנגדיו, כמי שוויתר על שעל אחד מאדמת ארץ ישראל המנדטורית. כך או כך, נתקענו.
עכשיו חוזרת ישראל ונושאת את עיניה למצרים. למרות העוינות הבסיסית בין ממשלת א־סיסי לחמאס, מצרים היא הכתובת. לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן, אומר אחד המעורבים בתהליך בצד הישראלי. קטאר רחוקה – המצרים קרובים. המגעים מתנהלים בין השאר באמצעות ראש השב"כ נדב ארגמן, שמדבר עם המודיעין המצרי, שמדבר עם חמאס וחוזר אלינו. בשבת בערב, לאחר יממה של התכתשות הדדית, נכנסו המצרים לפעולה. מעבר רפיח נסגר, כאמצעי לחץ נוסף, לאחר שישראל סגרה את מעבר כרם שלום. הסכם לא הושג, אבל ניתנה הבטחה עמומה להפחית בהדרגה את שיגור בלוני התבערה. בצה"ל מניחים שיהיו עוד כמה סבבים של רקטות והפצצות – אחד או שניים לפחות – עד שתושג הסדרה.
ההסלמה בסוף השבוע הייתה מתוכננת. בצה"ל הוכן בנק של מטרות להפצצה, בתקווה שהעזתים יעשו את הטעות הנדרשת. אנחנו אף פעם לא מתחילים: זה ידוע. ההנחה הייתה שארגון סורר ישגר רקטה. זה לא קרה, אבל קצין בצה"ל נפצע מרסיס של רימון יד (הפציעה לא הייתה קשה; הוא השתחרר מבית החולים בתוך יומיים), והמטוסים המריאו. הופצצו יעדים מדרום לצפון – ברפיח, נוסייראת, תל אל־הווא ובית לאהיא. הופצצו מוצבים, מחסנים, משרדים. בצה"ל טוענים שהפגיעה ברכוש כואבת לחמאס יותר מהפגיעה באנשים, אבל הפגיעה באנשים מחייבת להגיב בשיגור רקטות, והפגיעה ברכוש לא. אלה כללי המשחק.
אי לכך, בצה"ל עושים מאמץ רציני להימנע מפגיעה בנפש. לפני כל תקיפה משוגרת אזהרה לתושבים, בשיטת "הקש בגג". בחיל האוויר ובפיקוד הדרום מוודאים שהמטרות ריקות מאדם. אם יש סימן לתנועה במקום, דוחים את התקיפה. שני נערים נהרגו בהפצצה בשבת: זאת הייתה טעות.
הרגישות לאבידות בצד השני נובעת משיקולים פרקטיים. נניח לנאומים החלולים על צה"ל, הצבא המוסרי ביותר בעולם. אין מונדיאלים למוסר, וכיבוש בן 51 שנה איננו אקדמיה להכשרת שחקנים מצטיינים בתחום הזה. עד אתמול נהרגו בעימותים 152 עזתים.
מדרג האיומים, כפי שפיקוד צה"ל מגדיר אותו, לא השתנה. האיום החמור ביותר הוא חדירה של מחבלים חמושים מעזה, דרך מנהרה, מבעד לפרצה בגדר, באמצעות גלשן או רחפן, והתקפה על יישוב בעוטף. האיום השני הוא פגיעה של רקטה באזרחים, בתוך יישוב. האיום השלישי הוא השריפות.
מאז תחילת העימות אני מנסה להכניס לפרופורציות את הנזק שגורמים העפיפונים והבלונים. לשווא: מול התצלומים הפוטוגניים באדום ושחור, מול שלל הכותרות על "טרור העפיפונים", מול הנאומים המתלהמים של הפוליטיקאים, אין שמץ סיכוי לבחינה מפוכחת של הבעיה. 25 אלף דונם נשרפו עד שלשום בעוטף עזה. שליש מהשטח שנשרף, חקלאי. לאחר שנסתיים הקציר, הנזק לחקלאות צומצם בהרבה. קציני הכיבוי בשטח טוענים שאלמלא היה מדובר בהיסטריה לאומית, הם היו מניחים לחלק מהשריפות ומקפידים רק שלא יתפשטו: מחיר המים, הם אומרים, גבוה ממחיר השלף שנשרף.
לא הנזק הממשי הופך את העפיפונים לאיום אסטרטגי, אלא הפגיעה בגאווה. אנחנו מסרבים להשלים עם העובדה שבסבב הנוכחי בעזה הם משחקים את תפקידו של דוד, ואנחנו את תפקידו של גוליית. משגע אותנו חוסר האונים שלנו מול נערים מניפי טיארות, מול הרוח.
כצפוי, הרעש בישראל סביב נזקי העפיפונים נתפס בעזה כניצחון בקרב והוציא לשטח עוד ועוד מפריחים. בצמרת צה"ל הגיבו בזעם. הרתיחה אותם במיוחד התרומה של גלי צה"ל, התחנה הצבאית, לליבוי השיח הציבורי. לתפיסתם, גל"צ עוזרת לחמאס.
האמת היא שרוב העפיפונים מיורטים באמצעות ירי והפעלת רחפנים. הבעיה היא הכמות. רוב השריפות נגרמות על ידי בלונים. מערכות ההתרעה שפותחו מאפשרות כיבוי מהיר. לא טוב שבלון תבערה נוחת ליד גן ילדים באחד מיישובי העוטף, אבל בנחיתתו הוא היה סמרטוט יוטה מעלה עשן – לא בדיוק מטען חבלה.
הצעדים שנעשו להרתעת מפריחי הבלונים אילצו אותם לסגת לאחור. הם מפריחים אותם מחלונות הבתים. מי שירצה לירות במפריחים, יצטרך לצלוף אל תוך חלונות הבתים. ההרוגים יביאו את הרקטות; חמאס יגיע למסקנה שאין לו ברירה אלא לקחת עוד סיכונים, להרחיב את טווח הרקטות; יהיו נפגעים בצד הישראלי, בנט ידרוש פעולה ונתניהו יתקפל אל תוך עזה. לאחר 50 יום, 100 לוחמים ואזרחים הרוגים בצד שלנו, 1,000 הרוגים בצד שלהם ובזבוז של מיליארדים, נחזור לאותה נקודה, כולל הבלונים.
מצעד האיוולת, קראה לזה ברברה טוכמן.
הבשורה הטובה היא שעם שלם התגייס לפתור את הבעיה: זה הצד השני, החיובי, של ההיסחפות בסוגיית השריפות. כל מפתח עם האפליקציה שלו, כל הייטקיסט עם חלום האקזיט שלו. תוך שבועות או חודשים תפותח בוודאי טכנולוגיה מתאימה. היא תתמודד לא רק עם העפיפונים והבלונים אלא עם איום רציני הרבה יותר – כניסתם של רחפנים לזירה. לא רק מעזה, גם מלבנון ומסוריה. לא רק חמאס, גם איראן וחיזבאללה. האיום כבר כאן.
ב־28 באוגוסט נפתחת שנת הלימודים ברצועת עזה. ספק אם תיפתח: אונר"א, מערכת החינוך המרכזית ברצועה, מאיימת לקרוס. דונלד טראמפ ידידנו הפסיק את הסיוע. אבו־מאזן ידידנו הוסיף משלו: כל שנה העבירה הרשות לרצועה כ־1.4 מיליארד דולר. השנה חתכה את הסכום לחצי. מה יעשו הילדים שלא ילכו לבית הספר? יפריחו בלונים.
ההערכה בישראל היא שהיום או מחר יאזל הגז לבישול בעזה. כל עוד המעברים לישראל ולמצרים סגורים, אין דרך לחדש את האספקה. גם המנהרות למצרים סגורות: את רובן סגר חמאס. סחורה לא נכנסת – סחורה לא יוצאת. המתפרות בעזה מייצרות בגדים עבור רשת האופנה זארה. הבגדים תקועים.
העולם יכול לשכוח מעזה; אפילו אבו־מאזן יכול. לא אנחנו: אלה מותרות שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. אם יש לכם ספק, תשאלו את תושבי העוטף. ¿
