העפיפון נחת
זה לא היה רחוק מכך שמבצע צבאי בעזה היה נרשם על שמו של אבי גבאי. תשאלו מה ליו"ר המחנה הציוני ולמבצעים צבאיים? אז זהו, שהפעם יש קשר: למתקפת האופוזיציה על ראש הממשלה בכל הנוגע לטרור העפיפונים, היה משקל משמעותי בהקשחת מדיניות הממשלה.
מבצע צבאי למזלנו לא היה, אבל אם ביישובי העוטף מחפשים למי לשלוח פרחים על הביקור הראשון של נתניהו באזורם מאז תחילת השריפות באדמותיהם – הם בהחלט מגיעים הפעם לאופוזיציה. הקמפיין שלהם, שכלל פוטומונטאז' של נתניהו העומד בתוך שדה שרוף, עשה את שלו. לא זעקת התושבים, לא המראה צובט הלב של אלפי הדונמים השרופים, לא תמונות הילדים הישנים כל לילה במקלטים הביאו את נתניהו לעוטף עזה. הפעם זו הייתה האופוזיציה, שמזה זמן רב לא רשמה לעצמה כזה הישג.
אם יש משהו שנתניהו מבין בו זה את התנודות ברחשי הלב של הבייס שלו. ונראה שהוא חש שעבר את הגבול: גם תומכיו בימין התקשו לקבל את היעדרותו מהמקום הכי בוער במדינה. תמונות שלו ושל רעייתו על מדרגות המטוס הפכו עניין שבשגרה. בזמן שיישובי העוטף בוערים הוא מצטלם באצטדיון הכדורגל ברוסיה (כן, גם שרה, גם שרה) - ובישראל לא ניתן למצוא אפילו תמונה אחת שלו עם תושבי ניר עם, שדרות, זיקים או כפר עזה.
נתניהו הבין שהציבור שלו מוכן לספוג הרבה בכל מה שקשור אליו, אבל האדישות, האטימות וחוסר האכפתיות כלפי תושבי הדרום – עשויים לעלות לו ביוקר. לא חלילה עד כדי כך שיצרף גם את רעייתו, פסיכולוגית ילדים בשירות הציבורי, לביקור בגן ילדים בעוטף. שהרי מה מתאים יותר מביקור כזה של האישה החכמה, הרגישה, האכפתית שהיא – כפי שמעיד בעלה. אלא שכנראה יש גבול עד לאן אשת ראש הממשלה מוכנה לנסוע, והגבול הוא נתב"ג.
המשבר מול עזה עוד רחוק מלהיות פתור. שר הביטחון מאמין שמה שיסיים את המשבר זה חוכמה, עוצמה וקור רוח. את כל התכונות האלה, כך מאמין ליברמן, יש לו. למי שאין אותן, לדעתו, זה לתקשורת הישראלית. בין מה שמשתקף בה לבין המציאות אין, לדעת שר הביטחון, שום קשר. לא יעזרו עשרות אלפי התמונות של השדות השרופים - מנקודת מבטו של ליברמן מדובר בהיסטריה. בהתנהגות לא סבירה. לדעתו, התקשורת מתייחסת לנעשה בעזה כאילו מדובר במלחמת עולם שלישית. כל נפילת בלון או עפיפון זה פצצת אטום על הירושימה.
ומה היה לנו פה בסה"כ, תוהה שר הביטחון. מאז "צעדת המיליון" בסוף מארס, יש לפלסטינים 149 הרוגים וכ־4,700 פצועים, השמדנו להם שתי מנהרות היקפיות שהם עבדו עליהן בין שלוש לארבע שנים, וגם אתרים לייצור תחמושת. ואילו בצד שלנו - נכון, היו שריפות, ארבעה אזרחים פצועים וקצין אחד פצוע בינוני. אז על מה הרעש? על מה ההיסטריה? בדיוק כמו שידענו לטפל בטרור הבודדים ובמנהרות ההתקפיות, ליברמן מבטיח שנגיע להרגעה גם בנושא העפיפונים. כבר עכשיו יש לדבריו ירידה דרמטית בכמות ובהיקף, ולפי סקירת התקשורת הפלסטינית והרשתות בעזה - הם עומדים להכריז שהם סוגרים את העסק.
ליברמן כמובן מקווה שזה יקרה ושלא נצטרך להשתמש באופציה היחידה שהם משאירים לנו: מבצע רחב היקף. והוא לא בעד מבצע כזה. כשנכנס לקריה, הוא מספר לבני שיחו, כבר במפגש הראשון עם המטה הכללי, הוא אמר להם שאין לישראל את הלוקסוס לנהל מלחמות יש־ברירה. האופציה היחידה שלנו היא מלחמת אין־ברירה. זה ההבדל, כך אמר, בין מלחמת ששת הימים למלחמת לבנון הראשונה. רק אם אין אלטרנטיבה אחרת משתמשים בצבא.
קשה להאמין, אבל זה ליברמן של סכר אסואן, של חיסול הנייה, ושל לא מעט התבטאויות שאיימו בזמנו להצית אש במזרח התיכון ולסכסך את ישראל עם מדינות העולם. מבחינתו של שר הביטחון יש מכל מה שרואים בדרום מסקנה אחת חשובה: אסור שמדיניות הביטחון תתגבש כמענה ללחץ פוליטי ותקשורתי. מה שחשוב זה שהוא והרמטכ"ל עובדים בשיתוף פעולה, כמו שני אנשים מבוגרים. לכל אחד יש אמנם השקפת עולם, אבל אין פה מאבק אישי, ומצליחים להגיע להבנות ולהחלטות. ככה צריך להיות, על פי השקפתו של יו"ר ישראל ביתנו. ולא להקיף את עצמך ביס־מנים, אלא באנשים עם ניסיון. כאלה שגם אם הם לא מסכימים לדעתך הם יודעים לקבל החלטות ענייניות, בלי מרירות ובלי הדלפות.
אמת לשעתה
אז הנה, הגענו לזה. הדלפות. ליברמן מכנה אותן זוטות, דברים מינוריים. אבל כשהוא נשאל על עמדתו בעניין בדיקת פוליגרף לחברי הקבינט, כפי שהציע השבוע השר בנט, ליברמן נחרץ: זו עמדתו הפומבית הברורה. כבר לפני שנה וחצי הוא הביא הצעה לקבינט, לפיה פעם בשנה, ללא קשר לאירוע מסוים, כל המשתתפים בישיבות הקבינט - וזה כולל שרים או כל משתתף אחר - יעברו בדיקת פוליגרף. הם יצטרכו לענות רק על שאלה אחת: האם הדלפת מדיונים בקבינט או לא, ממש כפי שבמערכת הביטחון כל הבכירים עוברים פוליגרף מעת לעת. ליברמן נמנע מלנחש מי הדליף השבוע את חילופי הדברים הקשים בין בנט לרמטכ"ל. לפי מה שדווח, בנט הציע לירות בכל מי שמשגר "נשק אווירי". איזנקוט השיב לו שהוא לא חושב שלירות בנערים ובילדים שמשגרים בלונים ועפיפונים זה הדבר הנכון.
ואם זה מישהו שזוהה כבוגר? הִקשה בנט. אתה מציע להפיל פצצה ממטוס על חוליות משגרי עפיפונים ובלונים? תהה הרמטכ"ל. וכשבנט השיב בחיוב, ענה איזנקוט: זה נוגד את עמדתי המבצעית והערכית.
ככל הנראה זה לא היה בנט עצמו שהדליף את הדברים, ולא כי הוא הראשון להציע פוליגרף. זה לא היה הוא, לפחות בגלל סיבה אחת: בנט לא היה רוצה להצטייר כמי שרב עם הרמטכ"ל. למרות הרווח שיכול להיות לזה בציבור שלו, זה יכול לפגוע בדימויו המנהיגותי לטווח הארוך. עדיף לו לריב עם שר הביטחון, תפקיד שאליו הוא נושא עיניים ואף מצהיר על כך בגלוי.
זה לא יהיה מופרך להניח, שבסביבת בנט חושדים שמי שאחראי להדלפות הוא ראש הממשלה - הוא עצמו או אנשיו. בדיון הקבינט המדובר, נכחה לראשונה גם שיר כהן, דוברת ראש הממשלה שרשמה את תוכן הדיון. זה עניין נדיר, כי לא היא ולא עוזרים ודוברים אחרים משתתפים בישיבות קבינט. הנוכחות שלה והציטוט המדויק מהדיון, גרמו ללא מעט משתתפים לחשוב שמדובר בהדלפה מסביבת ראש הממשלה. גם דפוס הפעולה מתאים לנתניהו: הסטה של סדר היום מהנעשה בעוטף עזה להדלפות קבינט, הטלת האחריות למדיניות ההבלגה על מערכת הביטחון, והדובדבן שבקצפת: סכסוך בין בנט לרמטכ"ל שמוציא את בנט רע. בנט, במהלך טקטי, ניסה להעביר את הבדיקה לפוליגרף, כשהוא מציע להיות הראשון שייבדק.
טוב, בואו. זה לא שבאמת מישהו הולך להיבדק במכונת אמת. וגם מי שמיהרו להסכים לבדיקה כזאת, יודעים את זה. לא יהיה פוליגרף, בטח לא על סוגיה כמו מי הדליף חילופי דברים בין בנט לרמטכ"ל. המדיניות, כפי שאושרה גם על ידי ועדת עמידרור, היא שלא מבצעים בדיקות פוליגרף לשרים. שב"כ מבצע חקירות ובדיקות של בכירים באישור היועץ המשפטי לממשלה רק במקרה של חשש לפגיעה חמורה בביטחון המדינה. בוודאי לא על ביקורת של בנט בסוגיית הוראות הפתיחה באש.
כששאלתי השבוע את השר ישראל כץ למה הוא השר היחיד שהתנגד לבדיקת פוליגרף, אמר כץ שבמסגרת תפקידו כשר לענייני מודיעין הוא שותף עם נתניהו לסודות המדינה הכמוסים ביותר. הוא מכיר את הצעדים שיש לנקוט ואת אלה שננקטים כדי למנוע את תופעת ההדלפות. אבל בדומה לראש הממשלה לשעבר מנחם בגין, ולוועדת עמידרור שעסקה בנושא רק לאחרונה - הוא שולל עקרונית שימוש בפוליגרף נגד שרי קבינט. זה דבר שיש לו, לדברי כץ, משמעויות רבות שחורגות בהרבה מעבר לנושא המדובר.
הימים האחרונים
ימיו האחרונים של מושב הקיץ של הכנסת, שעשויים להיות גם ימיה האחרונים של ממשלת נתניהו, ייזכרו מן הסתם בגלל שלל החוקים שחוקקו או כמעט חוקקו, שאמורים לבייש כל אזרח אבל בראש ובראשונה את בית המחוקקים.
בלילה שבין רביעי לחמישי עבר חוק הלאום בהצבעה שנייה ושלישית. זהו רגע מכונן, קרא ראש הממשלה מיד לאחר שהחוק עבר. זוהי המדינה שלנו, מדינת היהודים. זוהי השפה שלנו, זה הדגל שלנו. תחי מדינת ישראל. מה שנותר אחרי דבריו הנרגשים של ראש הממשלה היה רק שאיזה דגל דמיוני יונף במליאה. והוא אכן התנופף. אלא שזה היה דגל שחור.
אבל למה צריך שאני אגיד את זה, כשיש את בני בגין. אפילו דודי אמסלם, מיקי זהר ושאר נפילי הליכוד, לא יכולים לערער את היסודות המוצקים שעליו מושתתת עמדתו - מורשת זאב ז'בוטינסקי ובית אבא. בגין, שנמנע בהצבעה על החוק, אמר שבמשך שנים הסתייג מנוסח החוק ואף הציע נוסח חלופי. כזה שמתאים יותר למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הוא הודה שגם נכשל בניסיונו. אני מצטער, אמר, שאין סעיף מפורש המודיע על מחויבות המדינה לשוויון זכויות לכל אזרחיה. "לאומיות שאיננה מקפידה על איחודה עם זכויות האדם על זכויות האדם", אמר בגין, "מידרדרת ללאומנות".
זו כנראה לשון המעטה, בכל מה שמתרחש היום בחברה הישראלית בכלל ובימין בפרט. וזה ככל הנראה מה שמכתיב את הנעשה בכנסת בימים של טרום־בחירות. חוק הלאום עבר קודם כל מכיוון שנתניהו רצה שיעבור. אם הכנסת תחזור באוקטובר ותכריז על פיזורה – זה החוק שנתניהו רוצה שציבור בוחריו יזכור לו. לו, ולא לבנט. לו, ולא לשקד. המלחמה על המנדטים של הימין התחילה. בין אם מדובר בלסכסך בין בנט לשקד, בין אם זה להפיל חוק ובין אם זה להצביע נגד הסתייגות על חוק למרות העובדה שהצהרתָ שאתה בעד.
חוק הפייסבוק שטורפד השבוע אחרי שעבדו עליו שנה וחצי בוועדת חוקה, הוא סיפור כמעט משעשע. הוא טורפד על ידי נתניהו בטענה של חשש מפגיעה בחופש הביטוי. אתם הבנתם את זה? נתניהו חושש מפגיעה בחופש הביטוי ורוצה להבטיח את זכותם של אזרחי ישראל להביע ביקורת חופשית ברשת.
כדי להבין את גודל האבסורד, נתחיל בכך שחוק הפייסבוק הוא חוק של איילת שקד וגלעד ארדן, והוא נועד לאפשר למדינה לפנות לבית הדין המחוזי כדי להסיר פוסט שמכיל עבירה פלילית, פגיעה בביטחון המדינה או פגיעה בביטחון האישי. מי שהתנגד לו היה השמאל, אלא שלאחרונה הבינו גם גורמים בימין שהחוק הזה יחול בעיקר על המסיתים שלהם.
לא ברור עדיין מה הביא את נתניהו לטרפד את החוק בקריאה שנייה ושלישית. האם זו העובדה שמי שמובילה אותו זו איילת "מקום ראשון בפריימריז בליכוד" שקד? האם זו העובדה שאחד מהבולטים במסיתי הרשת הוא במקרה בנו של ראש הממשלה, יאיר? או שסתם יש פה שוב פנייה אל האלקטורט הימני. מה שברור שמישהו השפיע על עמדתו של ראש הממשלה, ועבודה של שנה וחצי נזרקה בשנייה אחת לפח האשפה של הצעות החוק של ישראל.
או חוק הפונדקאות שעבר השבוע בקריאה שנייה ושלישית. אחרי שנתניהו הבטיח לח"כ אמיר אוחנה שיתמוך בתיקון לחוק, כך שיכלול בחוק הפונדקאות גם הומואים שרוצים להביא ילדים, ואף פירסם על כך סרטון - הצביע נתניהו נגדו. מה שככל הנראה הכריע, זו התנגדותו של יעקב ליצמן לתיקון. נכון, ליצמן הוא סגן שר הבריאות, אבל נוטים לשכוח שנתניהו הוא בעצם השר. חוק הפונדקאות הוא חוק ממשלתי שלו. עובדים עליו כבר שנתיים. אם היה לנתניהו כל כך אכפת מהחוק - היה לו מספיק זמן כדי לשבת עם ליצמן ולמצוא פתרון, ולא לחכות לרגע האחרון, להודיע שהוא בעד התיקון ואז לחזור בו.
אז מה עושים? מרגיעים את אוחנה שקודם יעבור החוק כפי שהוא, ואחר כך נדאג לתיקונים. מתי, באיזו שנה, באיזו פלנטה? את זה עוד נראה. מה שחשוב זה שאוחנה קנה את זה, אלא מה. ביומיים האחרונים הוא מתרוצץ ומנסה להצדיק את המעשה של נתניהו, כאילו קיבל ממנו מתנה ולא סטירת לחי מצלצלת. עכשיו הוא רק צריך להסביר את זה לחבריו בקהילת הלהט"בים.
אפס ביחסי אנוש
הנקמה, כך אומרים, צריכה להיות מוגשת קרה. ונדמה שזה מה שהוגש השבוע לשרת התרבות והספורט, מירי רגב, מידיו של יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין. מדובר בחוק הקולנוע, חוק שהיה ספינת הדגל של שרת התרבות ונבלם השבוע על ידי האופוזיציה, לא בלי עזרה של יו"ר הכנסת.
כדי לא להרחיב בדיון על חוק שממילא לא הגיע להצבעה נאמר רק שמדובר ברפורמה שנויה במחלוקת, בלשון המעטה. על פי אחד הנדבכים בחוק, משרד התרבות אמור לשלוט ב־70 אחוז מהלקטורים - אלה שמחליטים כמה כסף לתת לאיזה תסריט. מה שהיה מביא לכך שבמקום שהמחליטים יהיו אנשים מתעשיית הקולנוע, כפי שקורה היום - רגב ואנשיה היו פועלים לאייש לתפקיד אנשים משלהם. הסעיף השני שעורר התנגדות עזה בקרב אנשי התעשייה מכונה "חוכמת ההמונים" ולפיו - 15% מהתקציב יינתן בדיעבד למפיקים פרטיים שהפיקו סרטים שהצליחו אצל הקהל. או במילים אחרות: רגב מעוניינת לעודד קולנוע מסחרי על חשבון קולנוע אמנותי או פוליטי.
הסעיף גם נתפס כצ'ופר של רגב למפיקים פרטיים, ובעיקר למשה אדרי, הבעלים של סינמה סיטי וסרטי יונייטד קינג, שמפיק כמעט את כל הסרטים בארץ. מי שהצביע על אדרי כפריבילג הראשי בחוק, הוא ח"כ מיקי רוזנטל, שאמר במפורש: "זהו סעיף בחוק שקובע שלאדרי תהיה תמיכה ציבורית".
את מה שאירע ביום רביעי לחוק של רגב אפשר לכנות תרגיל פרלמנטרי מבריק של חברי האופוזיציה. הם הגישו לוועדת החינוך והתרבות, שם החוק מונח, מאות הסתייגויות - שכל מטרתן הייתה למשוך את הזמן, ולא לאפשר שהחוק יגיע בזמן להצבעה במליאה. רגב נעמדה ליד לשכתו של אדלשטיין וחיכתה שיסיים את התפילה כדי לבקש ממנו הארכה של חצי שעה בדיוני הוועדה. התפילה התארכה, וכשאדלשטיין יצא, צילמה העוזרת האישית של רגב את חילופי הדברים ביניהם. מי יודע, אולי יו"ר הכנסת יגיד משהו שיהיה שווה להפוך לוויראלי. אבל אדלשטיין לא נפל בפח. הוא סירב לאשר תוספת זמן בטענה שהתקנון קובע שלא יתקיימו דיונים בוועדות בזמן המליאה.
אם היו מביאים את חוק הקולנוע לוועדה כבר לפני כמה שבועות, אומר אדלשטיין, זה לא היה קורה. זה מה שקורה כשמנסים לגמור הכל צ'יק־צ'ק. ולא רק את הדיונים על החוק הזה לא אישרתי. היו עוד ועדות שנאלצו להפסיק את עבודתן.
אבל בווטסאפים הרלוונטיים כבר הוסקו המסקנות. בקבוצה של חברי ליכוד נכתב כי יו"ר הכנסת תקע את חוק הקולנוע שהובילה רגב על רקע אישי, ולא ממלכתי. יולי כבר הבין, נכתב שם, שבליכוד הוא כבר סיים את תפקידו והוא יחבור לאורלי לוי־אבקסיס בבחירות הבאות.
שאלתי את אדלשטיין, אם לא היה פה בכל זאת משהו אישי, על רקע היחסים העכורים בינו לבין שרת התרבות מאז טקס המשואות.
בואי נגיד שלא התאבדתי בשבילה, אומר אדלשטיין בחיוך. אבל גם לא בשביל אף אחד אחר, הוא מוסיף.
