שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מיין
    מסלול • 19.07.2018
    מיני מיין
    היא הוקמה לפני 150 שנה על ידי צליינים מארצות הברית שהגיעו ליפו בעקבותיו של משיח שקר, והפכה לאחת משכונות היוקרה המיוחדות בתל־אביב. סיור במושבה האמריקאית של העיר (או הגרמנית — תלוי את מי שואלים)
    יקיר אלקריב | צילומים: צביקה טישלר

    נתחיל בשקר. סיפר אותו ב־1866 כומר ושחקן לשעבר בשם ג'ורג' אדמס, ששיכנע את בני קהילתו כי התיישבותם בארץ ישראל תכשיר את הקרקע לשיבת היהודים לארץ, לחזרתו של ישו ולבוא הגאולה. בני הקהילה התמימים האמינו לאדמס ועלו ארצה — כל הדרך ממדינת מיין שבארצות־הברית. אלא שבהגיעם לחופי יפו מוכי השרב, הסתבר להם שאדמס לא רכש את הקרקע והם לא יכולים להתיישב בה. הם הקימו מאהל זמני על חוף הים, אבל לרוע מזלם זה הוקם על בית קברות של חולים שנפטרו ממגפת כולירה. רבים נדבקו ומתו, בהם גם ילדים. השורדים ברחו חזרה לארה"ב — לא לפני שהספיקו לבנות במעלה החוף עשרה בתים מעץ.

     

    רחוב אוארבך. כך הוא נראה פעם
    רחוב אוארבך. כך הוא נראה פעם

     

    ב־1870, אחרי שהאמריקאים נטשו, הגיעו הטמפלרים מגרמניה. הם רכשו את הבתים, פיתחו את המושבה והקימו בה מבני ציבור נוספים. בשנת 1878 נמכר מבנה "בית העם" לברון הרוסי פלטון פון אוסטינוב (סבו של השחקן פיטר יוסטינוב). הוא שיפץ אותו והפך אותו לבית מגורים מפואר. בשנת 1895 הפך אוסטינוב את ביתו ל"מלון דו־פארק" (Hôtel du Parc), שבו התארחו הקיסר הגרמני וילהלם השני ורעייתו בעת ביקורם בארץ ישראל. אבל פמלייתו של הקיסר שוכנה במבנה מסקרן אחר — מלון ירושלים, שהפך לאחרונה למלון דריסקו, והוא התחנה הראשונה בסיורנו בשכונה הקטנה שבין פלורנטין למתחם נגה.

     

    סוויטה במלון דריסקו
    סוויטה במלון דריסקו

     

    1. מלון דריסקו 1,500 שקל ללילה. לפחות

     

    המבנה, שהוקם בידי האחים דריסקו וזכה לשם "גראנד־הוטל", היה היחיד במושבה שנבנה מאבן ולא מעץ, והתנשא לגובה של שלוש קומות. הוא נרכש ב־1870 בידי ארנסט הרדג, בנו של גיאורג דוד הארדג, ממנהיגי הטמפלרים בארץ. הרדג ג'וניור שיפץ את המלון בן 12 החדרים, שנקראו בשמותיהם של שבטי ישראל, והסב את שמו ל"מלון ירושלים". ב־1895 הרחיב אותו ל־40 חדרים. במשך שנים נחשב מלון ירושלים לאחד הטובים בארץ. אבל ב־1941 גורשו הטמפלרים מהארץ בידי שלטונות המנדט הבריטי. בשנות מלחמת העולם השנייה הייתה המושבה הגרמנית ביפו מתחם צבאי סגור.

     

    במלחמת העצמאות שוכנו במלון ילדי קיבוצים מהנגב עד תום הקרבות. בשנות ה־60, לאחר תשלום פיצויים לטמפלרים עבור נכסיהם בארץ, מכרה המדינה את הבניין ליזם פרטי שתיכנן לפתוח במלון בית אבות ובית חולים, אבל לא עמד בהתחייבויותיו לשקם את הבניין, שהוכרז כמבנה מסוכן. המבנה נותר אטום במשך כ־30 שנה ומצבו הפיזי הידרדר.

     

    בתחילת שנות ה־2000 רכשה קבוצת יזמים את מלון ירושלים ואת בית נורטון, והתחייבה לשמר אותם ולהפעילם כמלון תמורת זכויות בנייה של בנייני מגורים במגרש הצמוד. ב־2010 החלו עבודות השיקום והשימור שנמשכו כשמונה שנים והתוצאה היא מלון מודרני ויוקרתי - "מלון דריסקו", שנפתח בחודש שעבר.

     

    סיירנו במלון בהדרכת המשמר שי פרקש מסטודיו "תכלת", ואנחנו יכולים להעיד שמדובר באחד ממבצעי השימור היסודיים שידעה העיר העברית הראשונה ובאחד המלונות היפים בארץ. הלובי מרהיב, ציורי הקיר המקוריים שוחזרו ושומרו, החדרים שתיכנן ועיצב האדריכל ארי שאלתיאל נוחים מפוארים, ומהגג נשקף המראה של נווה צדק וחוף הים. בקרוב תתחיל לפעול בו מסעדת "זאדה", ובינתיים מוגשות במקום רק ארוחות בוקר. התענוג אינו זול: החל מ־1,500 שקל ללילה לחדר רגיל ועד 5,000 שקל לסוויטה - והן ממש מפוארות.

     

    כתובת: רחוב אוארבך 6

     

    עיטרו ששוחזר במסגרת שיפוץ המלון
    עיטרו ששוחזר במסגרת שיפוץ המלון

     

    2. בית נורטון הגיע באונייה מאמריקה

     

    מבנה העץ בין שתי הקומות, הניצב מימין למלון דריסקו, הוקם ב־1866 על ידי פרד נורטון, מחלוצי המושבה האמריקאית, כבית מגורים למשפחתו. זהו אחד ממבני העץ אשר הובאו באונייה ממדינת מיין שבארה"ב על ידי מקימי המושבה האמריקאית והורכבו בארץ ישראל. מאוחר יותר, אחרי עזיבת הקבוצה האמריקאית, הוא נרכש על־ידי "החברה היהודית של לונדון". עם קום המדינה הוא הועבר לידי האפוטרופוס לנכסי הגרמנים ויושבו בו עולים חדשים, כמו בכל בתי המושבה הגרמנית ביפו. במהלך השנים המקום ננטש, עד שבשנת 1988 שופץ באופן מקצועי והוסב למסעדה — הלוא היא מסעדת "קרן" המפורסמת של השף חיים כהן. כיום המבנה הוא חלק ממלון דריסקו. הוא נקרא ה־Villa Drisco ומכיל 5 חדרים, סוויטת נורטון, וסלון שהוא הלובי של המבנה.

     

    כתובת: רח' אוארבך 4

     

    כנסיית ואכסניית עמנואל. לא להחמיץ
    כנסיית ואכסניית עמנואל. לא להחמיץ

     

    3. כנסיית ואכסניית עמנואל הקיסר הבריז מהטקס

     

    אם אתם כבר מטיילים בשכונה, אל תחמיצו סיור בכנסיית עמנואל הקטנה והמקסימה. אבן הפינה שלה הונחה ב־2 בנובמבר 1898 על ידי פרוטסטנטים מגרמניה ומשווייץ שהתגוררו ביפו. כדאי לבקר בכנסייה ולהביט בעיטורים השונים, בעיקר בחלונות הויטראז' היפהפיים והייחודיים המתארים אירועים שונים הקשורים ליפו, המוזכרים בתנ״ך ובברית החדשה. בכנסייה מותקן עוגב שהוא מהגדולים בישראל ומתקיימים בה קונצרטים של טובי נגני העוגב, ואפילו שיעורי תנ"ך. פרטים באתר הכנסייה.

     

    ואם אתם כבר בכנסיית עמנואל, כדאי לבקר באכסניית בית עמנואל — זו שהייתה פעם "מלון דו־פארק" המפואר והיום שוכן בה המרכז של בני הקהילה המשיחית בישראל. בחצר המלון נטע הברון אוסטינוב גן גדול ומטופח ובו צמחייה אקזוטית עשירה. בתקופת המנדט פעל במקום בית ספר תיכון אנגלי לבנות, ואחרי מלחמת העצמאות שימש המבנה למטרות שונות, עד אשר ב־1970 נפתחה במקום אכסניית "בית עמנואל", הנמצאת כיום בבעלות המיסיון הלונדוני. באחד מחדריה פועלת תערוכה מרתקת המציגה תמונות, מסמכים ומוצגים מקוריים שונים המתארים את תולדות הבית מבנייתו, ואת תולדות יפו עד עצם היום הזה.

     

    כתובת: רח' בר הופמן 12

     

    חזית המלון המשופצת
    חזית המלון המשופצת

     

    4. בית פלויד נשארו, למרות הכולירה

     

    רוב המתיישבים האמריקאים אומנם חזרו לארצות־הברית, אולם היו גם מעטים שנשארו ביפו. אחת מאותן משפחות הייתה משפחת פלויד שבנתה את בית פלויד, הנמצא מול מלון דריסקו. תחילת דרכם של רולה ותיאודוציה פלויד בארץ ישראל לא הייתה קלה. בנם התינוק היה אחד מהילדים שנפטרו ממחלת הכולירה מיד עם נחיתתם בחוף יפו, וכמו יתר המתיישבים סבלו אף הם מתנאי מחסור. למרות הקשיים החליטו בני הזוג האדוקים בדתם להישאר בארץ ולהיאבק למען הגשמת המטרה שלשמה באו. רולה פלויד בחר להיות מדריך תיירים. הוא למד ערבית והיסטוריה של ארץ ישראל והחל לעבוד בסוכנת התיירות "תומאס קוק ובניו", שפתחה סניף בשכונה. אחרי שנים זכה להצלחה רבה והתפרסם כמדריך הטוב ביותר בישראל.

     

    כתובת: רח' בר הופמן 16

     

    5. בית הקהילה מיפו לאוסטרליה

     

    אחד מהפרקים האפלים ביותר של הסיפור ההיסטורי הגדול הזה, מתרחש בתחילת שנות ה־30 של המאה ה־20. עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה הצטרפו אליה כמה חברים מבין בני הקהילות הטמפלריות בארץ ישראל. הם החלו לעסוק בפעילות נאצית ואף הניפו דגלים של צלב הקרס. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה אסרו השלטונות הבריטים את אנשי המושבות הגרמניות, שנחשבו נתיני ארץ אויב וגיס חמישי, וכלאו אותם במחנות מעצר. בשנת 1942, כשחזית הלחימה התקרבה אל גבולות הארץ, החליטו הבריטים להגלות את אנשי המושבות הגרמניות לאוסטרליה ולהחרים את רכושם.

     

    בית הקהילה שהוחרם מהטמפלרים נמסר בתחילת שנות ה־50 לשימושה של הכנסייה הלותראנית הסקנדינבית, והוא משמש כבית הקהילה והמגורים של אנשי הסגל המפעילים את כנסיית עמנואל.

     

    כתובת: רח' בר הופמן 9

     

     

    שי פרקש. שימור יסודי
    שי פרקש. שימור יסודי
     

     

    הביקור של מארק טווין: "חסרי פרוטה, מושפלים ואומללים"

     

    הסופר האמריקאי הנודע מארק טווין, שהפליג במסע הראשון של אוניית פאר מארצות־הברית למדינות אגן הים התיכון, פגש את אנשי המושבה האמריקאית בנמל יפו ותיאר אותם בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש"' (1869), שהיה בזמנו לרב־מכר אדיר.

     

    וכך תיאר טויין את אנשי קהילתו של אדמס: "כמעט ושכחתי את אנשי הקולוניה מיפו. ביפו ירדו עימנו באונייה כ־40 מחברי אותה קהילה מהוללה: גברים ונשים, תינוקות, נערים ונערות, כמה זוגות צעירים ואחדים שעברו לא מכבר את אביב ימיהם. כוונתי לקולוניה של אדמס מיפו. חלקם עזבו אותה לפני כן. ביפו השארנו את מר אדמס, אשתו וחמישה עשר בישי מזל שלא רק שהיו חסרי פרוטה, אלא שלא ידעו להיכן לפנות ולאן ללכת. כך נאמר לנו. הארבעים שעימנו, שמלכתחילה היו אומללים, רבצו על הסיפון חולי ים כל הדרך, כאילו לא שלמה מנת סבלם. אולם אחד או שניים מהצעירים נותרו לעמוד על רגליהם, ואנו ירדנו לחייהם כדי להציל מפיהם כמה פרטים. באפס חמדה סיפרו את דבריהם המקוטעים, שכן לאחר שנביאם רימה אותם תרמית מבישה, חשו עצמם מושפלים ואומללים. בנסיבות כאלו אין בני אדם אוהבים לדבר.

     

    "הקולוניה הייתה כישלון חרוץ. כבר ציינתי שמי שיכולים היו להסתלק, הסתלקו. הנביא אדמס — לשעבר שחקן, אחרי כן כמה דברים אחרים, ואחר כך מורמוני ומיסיונר, ותמיד הרפתקן — נשאר ביפו עם קומץ נאמניו העלובים. הארבעים שבאו עימנו היו ברובם, אם כי לא כולם, מחוסרי כל. הם רצו להגיע למצרים. מה יהא עליהם באלכסנדריה, לא ידעו ומן הסתם לא היה איכפת להם — ובלבד שיוכלו להשתחרר מנביאם ולצאת מיפו השנואה" (תרגום: ארנון בן־נחום, הוצאת "אריאל").

     

     


    פרסום ראשון: 19.07.18 , 20:02