דניאל, דבר לא השתנה

דניאל, ציינתי בתחילת השבוע יום הולדת. אני כבר רואה "66" והיום ימלאו ארבע שנים לנפילתך. את שנגזר עליי ונחת עלינו כבאבחת חרב, אני נושאת בגאווה ובראש מורם, אך אני מלאת דאגה מרוחות המלחמה ששוב מנשבות מדרום. הפעם הן נושאות ריח כבד של עשן ושריפה, תוצאה של עפיפוני ובלוני תבערה שגורמים להרבה אי־נוחות, אבל אינם מהווים איום קיומי על הארץ הנפלאה שלנו.

אני מוטרדת, בלשון המעטה, מן התחושה שאולי מעט השנים של שקט יחסי שאתה ועוד 67 מופלאים הענקתם "על מגש של כסף" למדינה שלנו, לא נוצלו על ידה כראוי כדי להשיג "הכרעה אסטרטגית, מדינית, או כלכלית" שתביא באמת שקט לדרום. שוב עולה באפי ריח חמוץ של "ניצחנו בקרב, אך הפסדנו במערכה".

דניאל, זה הזוי: אנחנו עומדים היום בדיוק באותה נקודה שבה עמדנו לפני ארבע שנים, וכולי צמרמורת מהמחשבה ש"צוק איתן 2" בפתח. אינני מומחית גדולה, אך איני רואה שעוד מבצע או עוד מערכה צבאית בעזה, בוודאי לא של כוחות קרקעיים, יביאו את הפתרון - ואולי ההפך הוא הנכון.

פלצות אוחזת בי נוכח המחשבה שנציגי צה"ל יהיו שוב, חלילה, בדרכם להתדפק על דלתות בתיהם של הורים, אחים, אלמנות ויתומים. שוב נשמע מילים נבובות מפי פוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית, שיפנו אל המשפחות השכולות בלוויות ובטקסים, במילים: "המחיר הכבד ששילמתן", "כאבכן שאין גדול ממנו", "אתם שאיבדתם את היקר לכם מכל ואנחנו שאיבדנו את מיטב בנינו".

הדוברים הללו לרוב אינם מבינים מה הם שחים, וטוב שכך, אך איש מהם, ככל הנראה, גם אינו מונה בתחשיב "העלות של המלחמה הבאה" את מחיר השכול. מחיר שאת חלקו הכבד והקשה נושאות המשפחות בעצמן, על ליבן ועל גבן, ומשרד הביטחון הוא שאמור להושיט יד ולסייע להן בהתמודדות הזו.

לדאבון ליבי המשפחות "השכולות בפוטנציה", תדענה בתוך זמן קצר שהן לגמרי לבד בכאבן, ובמקרה הטוב הן מהוות "תפאורה" בטקסים שהמדינה, באמצעות משרד הביטחון, מבקשת לעשות כדי לצאת ידי חובתה, תוך שהיא חוסכת אפילו את עלות הבאתן אל אותם טקסים.

בעבר, "חטאתי" בפניות שקטות ומאחורי הקלעים לכאלה שחשבתי שבאפשרותם לפתור בעיות ולתקן עוולות שנוגעות לכלל המשפחות השכולות, בעיקר מצוק איתן. פניתי לדוגמה בעניין מענק שחרור ופיקדון שניתן לחללי צוק איתן רק בעבור התקופה שבה "זכו" לשרת עד שנהרגו. או בדבר הושבת משפחות שכולות בשורות קדמיות בטקסים שמקיים משרד הביטחון, כאילו, לכבודן ולזכר בניהן. או באשר ל"תעודת משפחה שכולה" לאחים וליתומים - פנייה שעליה אפילו לא נעניתי עד כה.

דניאל, רבים חושבים שאני "צוק איתן", אך האמת היא שאני לא "צוק" ולא "איתן". בהרבה מובנים אני חשה עלה נידף, בעיקר נוכח ההבנה שהמערכת שלה הקדשתי את חיי, אינה ממלאת את תפקידה ושליחותה.

לאחרונה אני "חוטאת" בעיקר בכתיבה למגירה, בין היתר על הפקת הלקחים מצוק איתן ומאירוע הנגמ"ש ועל דו"ח האלוף יוסי בכר, אך בהיעדר מענה ענייני וקבלת מידע מוסמך הפכו לילותיי לנטולי שינה.

היום אני כנראה הולכת ונמוגה. אני מוכנה להסתפק בטיפול ראוי בלבד לבני משפחותיהם של אלה שהם "מגש הכסף שעליו ניתנה המדינה", ואני כמהה לתחושה של קצת אמון וביטחון בכך שמקבלי ההחלטות יעשו הכל, באמת הכל, כדי לא להוסיף לרשימת החללים אף לא משפחה שכולה אחת.

בחלוף ארבע שנים ללכתך מאיתנו, כשאני רואה "66" ומבינה שממדי האטימות והציניות של מי שהופקד על הטיפול בהורים, באלמנות, ביתומים ובאחים הולכים ומתעצמים, החלטתי לומר בקול רם: די!

היום, כשאני רואה "66" וחלפו ארבע שנים לאין שלך, אני מוכנה גם לצעוק: די! די!! די!!! לא עוד מערכה ולא עוד מבצע, שלבד מעוד נופלים ומשפחות שעולמן ייחרב, לא יביאו ולא ישיגו כל מטרה ובוודאי לא הכרעה.

מבטיחה לך דניאל: גם היום אני ממשיכה לעשות "הכי טוב שלי": לדאוג לחיילים שלך שיצאו מצולקים משדה הקרב וגם לחברים שלך, להיות למען ועם המשפחות שאיבדו את בניהן וכן - גם לזכור אותך שמח!

רק לא עוד נופלים! לא עוד פצועים! לא עוד משפחות שכולות! ושבו בנים לגבולם.