22 סיפורים חדשים של אתגר קרת. יותר מזה אי־אפשר לבקש. "תקלה בקצה הגלקסיה", הקובץ השישי שלו, נפתח עם "הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתוך תותח". אשתו של הגיבור עזבה אותו, בנו שונא אותו, הוא נאלץ להתפרנס מאיסוף הפרשות של בעלי חיים, והוא מספיק בודד ואומלל כדי להיות פגז אנושי. אבל דווקא כשאתה מתמסר לגורל, מאבד שליטה - מחכה לך ההארה.
בסיפור "אל תעשה את זה" הוא שואל איך אפשר לשכנע אדם זר לא להתאבד כשאתה עצמך כל כך רוצה לעשות זאת, כשחשבת על זה כל כך הרבה פעמים. גם כשמסביבנו רק מוות ואובדן, תמיד נשאר לנו במה להיאחז, או שאנחנו סתם משקרים לעצמנו. ואולי זה דווקא בסדר לשקר לעצמנו, אולי זו בסך הכל הישרדות.
אבל לצד הסיפורים הנעימים יחסית האלה יש כמה מעולים וקשוחים, שהם כמו אגרוף לבטן. למשל "תרכיז אוטו", חתיכת אמריקנה מצמררת לפנים על לוזר שמחזיק בסלון קוביית מתכת שפעם הייתה מכונית המוסטאנג הקלאסית של אביו המתעלל - ומה מתרחש כשבמקרה נקלעת לשם אישה.
"תקלה בקצה הגלקסיה" עצמו הוא לא בדיוק סיפור מסודר, אלא יותר מעין תכתובת מיילים מוזרה המשורשרת בין הסיפורים, שלוקחת עד למקום קיצוני מאוד את הביטוי השחוק "אסור להשוות", והופכת אותו לבדיחה מאוד משעשעת וכל כך עצובה.
אתגר קרת מתמחה במלאכה הזאת, של לקחת מצבים קיומיים בנאליים לגמרי ולהביא אותם עד לאבסורד, תוך שהוא חושף את העליבות, העילגות, המטופשות וחוסר התכלית שבבסיס קיומנו. אבל גם, בהבלחות, את החמלה והחסד.
ואז מגיע הסיפור הסוגר, "אבולוציה של פרידה". אשליית הביחד, שקר הזוגיות. האהבה שמנוונת אותנו עד שאנו מאבדים את העצמיות שלנו ושוכחים את מי שאנחנו לטובת איזה אורגניזם חדש, אחר. האם האהבה אינה אלא משחק מרושע שהגנטיקה משחקת בנו? האם באמת טוב לנו ביחד, או שאנחנו סתם נגררים? ואיך זה שאף פעם לא עצרנו לשאול אם אלה באמת החיים שאנו רוצים? אתגר קרת שואל. אין תשובה.
תקלה בקצה הגלקסיה/ אתגר קרת. זמורה ביתן, 159 עמ'
