תשכחו מתדמית הגרושה הלוהטת שמבלה כל יום על יאכטות עם גברים במוקסינים לבנים ושמפניות. שיר אלמליח בקושי יוצאת לדייטים, ואם היא בחופשה שנמשכת יותר משעתיים - כל הגוף מתחיל לעקצץ לה, דורש שתחזיר אותו לעבודה. שנה וחצי חלפו מאז שהתגרשה מהכדורגלן אלרואי כהן, שהיה גם המנהל האישי שלה, והיא לא רואה את עצמה עומדת שוב מתחת לחופה. "תמיד היה לי חלום להיות עם גבר אחד כל השנים", אומרת אלמליח (28). "את אלרואי הכרתי בגיל 16 ויש לי טראומה מכל מוסד הנישואים ומהמחויבות הנצחית שחשבתי שהיא קיימת, והיום אני לא מאמינה בזה כמו פעם. גיליתי שהעולם לא כזה ורוד כמו שאני חושבת, והתאכזבתי. כנראה שעוד צפויות לי אכזבות נוספות מהסוג הזה".
כל אישה שיוצאת לשוק הבשר של הגרושים־גרושות היא כמו גורת חתלתולים מבולבלת, טרף לציידים ותיקים. הייתם משערים שבמקרה שלה בטח מתחילים איתה ומשדכים לה כל היום וכל הלילה. לא מדויק. "החיים שלי כגרושה מאוד משעממים. אני מתעסקת נטו בעבודה, וכשאני מגיעה הביתה בערב אני שותה את הקפה שלי, משלימה פערים בטלפון עם חברות, רואה טלנובלה והולכת לישון. הכי לא מעניינת. לא יודעת מה קרה לי, אבל קשה לי להיפתח ולהתמסר כל כולי, אני שומרת על עצמי, לא מתערבבת יותר מדי, לא יוצאת למועדונים ומסיבות. אני מקבלת המון הצעות להיכרויות ואין לי כוח לצאת לאודישן, 'מה אתה עושה ותספר על עצמך', זה לא בשבילי. כשאני אכיר מישהו זה יהיה על הדרך. אני מתרחקת מכל חיי הלילה של תל־אביב, לא רואה את עצמי יוצאת כל ערב עם גבר אחר ולא מתאים לי שיגידו 'אני הייתי איתה'. אני שומרת על עצמי כמו לא יודעת מה, מעדיפה לשבת בבית לראות טלנובלה מאשר לצאת".
היא נפרדה כשנה לפני שגירושיה נכנסו לתוקף, ועל הדרך הכירה את ג'וזף קארדו, צלם איטלקי שניהל איתה רומן מתוקשר וחוצה יבשות. לפני כחצי שנה קיבל ממנה זום־אאוט, כולל מחיקת כל זכר מהאינסטגרם שלה. "ג'וזף מאוד רצה להתגייר ולעבור לישראל. מבחינתו הוא היה מוכן להתמסר עד הסוף, אבל כל פעם הרגשתי חנוקה", היא מספרת. "זה הלחיץ אותי, כבר עברתי שיברון לב אחד ופחדתי להיפגע".
כביסה מלוכלכת
אלמליח אוספת את רסיסי הלב ומנסה להדביק אותם בעצמה, עד שתהיה שלמה וכבר לא תרגיש את הכוויות. "אני בנאדם מאוד פרטי, מאוד אוהבת את השקט. המקצוע שלי חושפני, אבל אני שומרת את חיי הפרטיים לעצמי, או לפחות מנסה. אחרי שהתגרשתי חטפתי את הכאפה האמיתית כשכולם דיברו על מאחורי הקלעים של החיים שלי. דיברו על דברים שסיפרתי רק לחברים שחשבתי שקרובים אליי, ושאלתי את עצמי 'איך זה יצא החוצה?' לא הבנתי, הייתי תמימה. חד־משמעית גיליתי מי חבר שלי ומי לא. היום יש דברים שאני מספרת רק לפסיכולוגית שלי. אני משלמת למישהי רק כי היא לא יכולה לספר על זה לאף אחד".
היא נמנעת מלדבר על הפיל הלבן העצום שמתנדנד בחדר ‑ השמועות שדלפו על בעיות ההימורים לכאורה של אלרואי, שהובילו לכניסתה לבית האח הגדול על מנת לכסות חובות כבדים, ולבסוף לגירושים. "אני מאמינה שאת הכביסה המלוכלכת צריך להשאיר בבית", היא אומרת באי־נוחות, "פרידות זה אף פעם לא פשוט. את רגילה לבנאדם, לפנים, לריח, לנשיקה שלו, ופתאום לחתוך בבשר כשהוא חי. אני מזל עקרב ‑ מתבשלת מתבשלת מתבשלת, אבל כשמחליטה הולכת על זה, רק שיהיה לי טוב. ברגע שיכולתי עזבתי ועברתי לבית הראשון שמצאתי. זאת הייתה דירה שיא הקטנה, בגודל של שולחן, ולקחתי איתי רק מזוודה אחת קטנה, כמו דוגמנית שטסה לעבודה בחו"ל, ושמיכה. יום למחרת קניתי מצעים. הדירה הייתה קופסת גפרורים, לא אהבתי אותה בכלל. כעבור שנה עברתי למגדל ליד הים בתל־אביב".
ואת מי פגשת בלובי? את בעלך לשעבר!
"זה היה הזוי. לפני כמה זמן יצא לי לראות אותו בבניין שלי והבנתי שהוא עבר להתגורר שם לאיזו תקופה. אני לא רואה אותו בכלל, כי אני ישר יורדת עם המעלית לחניון".
הנהיגה היא עוד סעיף חדש ברזומה שלה. כשהייתה נשואה נתנה לאלרואי את ההגה. "אני נהגת מה זה גרועה", היא צוחקת. "בגלל שיש לי בעיית קשב אני חושבת על מיליון ואחד דברים וזה מוציא אותי מריכוז עד שמצפצפים לי. בזמן האחרון אני משתדלת להיות מפוקסת. הוצאתי את הרישיון בקריית־שמונה, מה יש שם? נתיב וחצי? פה זה ממש מפחיד".
אפילו יותר מפחיד אחרי שאלמונים פרצו לרכב שלך.
"וואו, כן. נסעתי לחבר מאוד טוב שגר בחולון, וכשיצאתי מהאוטו ניגשה אליי חבורה של גברים, התחילו לצעוק את השם שלי ולבקש תמונה. זה היה בערב, היה חשוך, אין אף אחד ברחוב. קצת נלחצתי מזה, אז מהר סגרתי את הרכב ועליתי לבית של החבר. כשירדתי בלילה לנסוע הביתה ראיתי שניפצו לי את כל השמשות של הרכב, וכל הלילה ביליתי בתחנת המשטרה. אני בנאדם הכי נחמד, תמיד עושה סלפי ווידיאו, כי אהבת הקהל זה לא מובן מאליו, זה מהמם בעיניי, אבל כשאת בחורה לבד ברחוב חשוך ובאים לעברך משום מקום עשרה גברים, שחלקם ברכב שחור וכל השאר ברגל, זה מפחיד!"
יש חשודים?
"כן, אחד מהם נפצע מהזכוכיות המנופצות ודימם. לדעתי זה היה מעשה קונדס כי הם לא לקחו כלום, רק עשו בלגן, אבל הם גרמו לי נזק".
שיר אלמליח היא אחת הדוגמניות העסוקות בישראל. היא עובדת על מותג הלבשה תחתונה אישי, פרזנטורית של משרד התיירות, מותג בגדי הים טורקיז, מותג התכשיטים ג'קי־או, אופנת לי קופר, חברת הקוסמטיקה קליניק, ועוד. "המותג שלי מצריך ממני להיות כל הזמן בפעולה. אני נהנית מאוד, עושה רק מה שטוב לי, ואת זה למדתי אחרי שהתגרשתי. אני מעריכה כל שקל שאני עושה, חשוב לי להיות עצמאית ולהסתמך רק על עצמי. אני לא מפונקת בכלל. כשרציתי לדגמן גרתי עם סבתא שלי ברמת הגולן, וכשהייתי מקבלת הזמנה לאודישן הייתי קמה בחמש בבוקר, לוקחת אוטובוס כדי להגיע בתשע לתל־אביב, להיבחן לאודישן של חצי שעה ולחזור עוד שלוש שעות לגולן. ההתמדה והאמביציה תמיד היו שם. אני בנאדם עובד, יודעת להתמודד. כשלא טוב לך זה משליך על מקום העבודה, על הזרימה, זו קארמה אנרגטית".
חיבוק אמיתי
אוטוטו היא בת שלושים, לכאורה גיל שבו את אמורה לצבור חוויות, לשתות מרגריטות בחופים שכוחים, לנסות דברים חדשים ולהתבאס שניסית, אלא שאלמליח היא יותר ליידי בת חמישים שמשקיפה על החיים מהצד האחורי של המראה ומעדיפה להישאר בלתי מושגת, סוג של נסיכת קרח. היא לא מרבה לצחוק, שרירי פניה קפואים רוב הזמן, ולא בגלל בוטוקס. כשהיא מרשה לעצמה חיוך רחב היא מיד ממהרת להרחיק אותו, כמו חוששת לאבד שליטה. היא יושבת זקופה מאוד, מרוחקת, כאילו היא סתם עברה בדרך ונקלעה במקרה לסיטואציה.
"יש לי תדמית של רובוט", היא אומרת בחצי התנצלות. "היציבה הזקופה שלי זה בגלל שהייתי הולכת עקום כילדה ולימדתי את עצמי איך ללכת ולשבת. אם תשאלי חברים קרובים הם יגידו שאני הכי מצחיקה וזורמת וחמודה, אבל אני מודה שיש לי את הבעיה הזאת שאני לא נפתחת בקלות. עד שאני נותנת חיבוק אמיתי לוקח זמן, אבל כשאני נפתחת אני מכל הלב ולכל החיים. אם לא פוגעים בי אני לגמרי טוטאלית.
אפשר חיבוק?
"בטח", היא צוחקת, וכשהיא מתרוממת לחיבוק אני מצטערת שהגעתי עם סנדלים שטוחים. כשאנחנו עושות סלפי היא מוחקת את החיוך ומרצינה. בכל זאת, יש תדמית לשמור עליה.
מה אכפת לך להשתחרר קצת? החיים קצרים, תעשי חיים.
"אני משתחררת בספורט, חמש פעמים בשבוע אני מתאמנת עם מאמנת אישית שהפכה לחברה טובה שלי. כל אנשי המקצוע שאני עובדת איתם הופכים לחברים טובים שלי, סוג של משפחה. אני עושה הרבה כוח, מוט ומשקולות של 40 קילו, מלא סקווטים, עובדת על כל הגוף, לאנצ'ים וקטלבל, אני עושה הליכות וסטפר. ריצות אני לא אוהבת, לא עושה לי את זה. אני מקפידה על קרם פנים, קרם לילה לצוואר ולעיניים, טיפול פנים פעם בשבועיים, תמיד קרם גוף אחרי מקלחת, בושם של מאסק אויל. היום אני מבינה שהגוף והנפש צריכים שיהיה להם טוב ביחד, השנים עוברות מאוד מהר, צריך לנצל כל רגע. נסיעות מטורפות לא מעניינות אותי, אם אני בחופש אני משתגעת שאני לא עובדת".
קריירה אין, זוגיות אאוט.
"מאוד בא לי זוגיות כשאני חושבת עליה מהאמצע שלה ולא מהתחלה. כשיהיה לי בן זוג חדש לא הייתי רוצה שהוא ייחשף לתקשורת, אני רוצה שהקריירה תישאר באור הזרקורים וחיי המשפחה שלי מאחורה. זה לא ריאלי, אני מבינה שמה שמעניין זה מה קורה בחיים האישיים, אבל זו השאיפה שלי".
יש שאיפה להיות אמא בקרוב?
"ילדים מגיעים כשיש זוגיות טובה ונכונה. עם אלרואי לא רציתי ולא ניסיתי להביא ילדים. אני בנאדם מאוד מחושב, ראיתי שהמצב בינינו לא טוב ובתת־המודע ידעתי שאתגרש מתישהו. הייתי צריכה שיהיה לי את הביטחון להתגרש, בגלל שלא הכרתי שום דבר אחר חוץ מהעבודה ומהמערכת הזוגית שהייתה לי. הביטחון הגיע בתקופה הכי קשה, כשאמא שלי הייתה חולה ועשתה טיפולי כימו. היא שכבה עם אינפוזיה, ופתאום התחלתי לבכות וסיפרתי להורים. אבא שלי אמר 'אני מאחורייך', ובאותו יום שהוא אמר את זה עזבתי את הבית".
למה היה לך כל כך קשה לשתף אותם במה שעובר עלייך?
"התביישתי להגיד להם כי הם יחד מגיל 15, וזה מודל שרציתי להגשים גם על עצמי. לקח לי זמן להתגרש כי מבחינתי לצאת עם מישהו עשר שנים ואז להתגרש זה כישלון, ואני לא אוהבת להיכשל. אבל הבנתי שבסופו של דבר אם לא טוב, לא צריך להיות שם".
כשרסיסי הלב יתאחו ותצליחי להתאהב ולהיפתח, נראה לך שתתחתני שוב?
"אני לא מאמינה במוסד הנישואים. ממילא כולם עושים הסכמים, אז תעשו הסכם וזהו, למה כל האירוע הזה? את מתכוננת שלוש שנים לאירוע שנגמר אחרי שלוש שעות וכולם נהנים חוץ ממך".
