חוק מבדיל ומשפיל
מרב בטיטו
אלפיים שנים של חיי מיעוט בגלות לא הצליחו לכבות את אש העלבון וההשפלה של העם היהודי ששב לארצו. תוך 70 שנים נמחק הלקח החשוב ביותר שיכולנו ללמוד מהתקופה המרה ההיא, ותחתיו החלה מסתמנת זהות חדשה טעונת לאומנות וקפוצת זרוע.
גם אם נלך לשיטתם של המקלים בחוק הלאום שהתרגש עלינו לרעה ונסתפק בכך שהוא עוקר מסעיפיו המעשיים ונותר כעניין הצהרתי בלבד, לא תהיה בכך נחמה. טעם מר של כפיות טובה ושכנות רעה ומתנשאת עדיין עומד בפה למקרא סעיפיו החדשים של החוק, ומסרב לעבור. הדחיפות והבהילות לעגן בחוק את מה שממילא שלנו מבטאות הרגשה של נרדפות שאין לה קץ, של גלותיות מאוסה שלעולם תחזור למקום הקטן והמפוחד ממנו מותר לבעוט ולירות לכל הכיוונים בלי לקחת בחשבון מי ייפגע, שלוקחת לקצה ומעמידה למבחן וטורדת את היום־יום בקישוטים לאומניים מיותרים.
את המראה החדה ביותר בה משתקפת הבבואה החברתית שלנו מחזיקים המיעוטים. לא כדאי לכם להציץ בה, אתם עלולים להיבהל. בטח תגידו 'רגע, זה לא הפרצוף שלנו', 'יש לנו מדינה סובלנית שנותנת להם חופש דת', אבל זה לא ישנה את העובדה שמהשבוע שעבר הפכנו רשמית למדינה אנטיפטית שחשה עצמה מלכת האזור, ואלו לגמרי אנחנו שם במראה.
עתירתם של שלושת הח"כים הדרוזים — אכרם חסון מכולנו, חמד עמאר מישראל ביתנו וסאלח סעד מהמחנה הציוני — נגד החוק רק מבטאת את מורת הרוח הכללית מהתקופה האחרונה. לא יהיה פה כיף גדול עם כל החוקים האלה, זה כבר בטוח. אף אחד לא אוהב לתת למדינה את החיים — לא משנה אם הוא דרוזי, להט"ב או בדואי - ולקבל ממנה בתמורה תזכורת מתמידה על מקומך הנמוך בשרשרת המזון של הטבע הישראלי. אין ברכה בחוקים שבאים לעולם במטרה להגדיל פערים, לחדד הבדלים, להגדיר דירוגים ולמיין לסוגים. יש לקוות שעתירתם של חברי הכנסת הדרוזים תיפול על אוזניים קשובות ותביא לביטולו של החוק. אם לא הכנסת, יהיה זה בית המשפט העליון שיציל אותנו מעצמנו.
הם לא מבינים את החוק
שלמה פיוטרקובסקי
בהחלט אפשר להבין לליבם של שלושת חברי הכנסת הדרוזים שעתרו לבג"ץ נגד חוק הלאום. יש משהו מאוד לא נעים בתחושה שהמדינה, שלה נתת חלק משנותיך היפות ביותר, שלה אתה נאמן בכל נימי נפשך, מפנה לך כתף קרה, בדמות חוק שכזה. אלא שצריך לומר את האמת. עתירתם של חברי הכנסת הדרוזים נובעת קודם כל מחוסר הבנה של מה שיש בחוק ומה שאין בו. החוק, בניגוד למה שמספרים לנו, לא מדיר את אזרחיה הלא־יהודים של מדינת ישראל משום זכות. להפך, הוא מעניק למיעוטים הלא־יהודים בישראל זכויות קיבוציות שאמנם ניתנו להם עד היום במידת מה, אך מעולם לא היו מעוגנות חוקתית. אפילו סעיף השפה, בניגוד למיתוס, לא באמת פוגע במעמדה של השפה הערבית.
מה החוק כן קובע? הוא קובע באופן הברור ביותר שכל אזרחיה של המדינה הם שווי חובות ושווי זכויות, ואילו המדינה היא מדינתו של העם היהודי. מה המשמעויות של זה? לא הרבה בפועל. אולם הרבה מאוד מבחינה עקרונית והצהרתית. בעיקר משום שהחוק נותן גיבוי למדינה בדאגה לאינטרסים של העם היהודי כולו. למען האמת, אפילו "סעיף ההתיישבות" המדובר — זה שנועד לאפשר קיום התיישבות ליהודים בלבד (בדומה להתיישבות בלעדית עבור בני מיעוטים שמותרת מבחינה משפטית גם כיום) — מפורש על ידי היועץ המשפטי לממשלה באופן שהופך אותו להצהרתי בלבד, למרבה הצער. הוא בוודאי לא נותן ליהודים שום זכות שאין לאזרח ישראלי אחר.
אבל גם אם כל זה לא היה נכון, לשופטי בג"ץ אסור בשום אופן לקבל את העתירה. חוק הלאום הוא חוק יסוד שחוקק מכוח סמכותה של הכנסת כרשות מכוננת. אם לבג"ץ יש סמכות לפסול חוקים, זה אך ורק מתוקף הסמכות שהכנסת העניקה לה בחוקי היסוד. פסילה של חוק יסוד הופכת את בית המשפט העליון למחוקק־על, וזה מצב שלא יכול להתקיים במדינה דמוקרטית.
