התכוונתי לכתוב מאמר תחת הכותרת "לא כצעקתה" או "לא סוף הדמוקרטיה", בעקבות מבול החקיקה מהשבוע שעבר. זה גם מה שהודעתי לעורכת העמודים הללו בשיחה מוקדמת. הרי מדובר בחוקים שהם ממש לא אסון. חוק הלאום עבר שינוי בעקבות הביקורת הציבורית. הסעיף הרעיל ביותר הוסר. זו הוכחה להשפעתו של השיח הדמוקרטי. כך גם החוק המסדיר פונדקאות, שמצויה בוויכוח נוקב ברוב המדינות הדמוקרטיות. אין הסכמה כללית על כך שמדובר בהליך ראוי, בגלל ניצול נשים, ואין זכות יסוד שמעניקה גם להומוסקסואלים את הזכות לפונדקאות. כך גם, ביתר שאת, חוק שוברים שתיקה. וכי יש זכות שמוקנית לכל גוף להיכנס לבתי ספר? הרי משרד החינוך שלל תקציב מישיבה שאחד מראשיה הביע עמדות חשוכות. מותר להציב קווים אדומים. לא כל מה שמותר לומר, צריך לומר גם לתלמידים.

אבל, יורשה לי להודות, ככל שהעמקתי בגלי ההדף בעולם, בעיקר לגבי חוק הלאום, דעתי הלכה והשתנתה. ישראל היא מדינה יהודית. זה מופיע 29 פעמים, לא פחות, בהחלטת החלוקה של האו"ם. כשאובמה ביקר ברמאללה הוא כלל בנאומו, לנוכח עיניהם המשתאות של אבו־מאזן ועוזריו, את הדרישה מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. ממש במילים אלה. נכון שיש מיעוט פוסט־ציוני ואנטי־ציוני, ובעיקר רעשני, ששולל את ההכרה בישראל כמדינה יהודית. אבל יש כבר חוקי יסוד שכוללים את מהותה של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". אז לשם מה בדיוק היה צורך בחוק?

אז זהו, שלא היה צורך. וככל שנוקפים הימים מתברר שהנזק הרבה יותר גדול ממה שהיה נדמה במבט ראשון. מאות ערוצי תקשורת בעולם פירסמו בימים האחרונים מאמרי גינוי. פעמים רבות הופיע צמד המילים "חקיקה גזענית". נכון, גינויים רבים מגיעים משונאי ישראל הקבועים; הם מנצלים כל הזדמנות כדי להוקיע את ישראל. כנסת ישראל, ברוב אווילותה, העניקה להם עוד הזדמנות, וגם דלק למדורת התעמולה שלפיה אין אפשרות לקיים גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית.

הנזק הגדול יותר, הרבה יותר, הוא במערכת היחסים של ישראל עם ידידיה בעולם. הליגה נגד השמצה פירסמה הודעה המביעה דאגה. גם הגוף הייצוגי ביותר של יהודי בריטניה פירסם הודעה שלפיה החוק מהווה נסיגה מהמחויבויות הדמוקרטיות של ישראל. יהדות ארה"ב היא ברובה רפורמית וקונסרבטיבית. ראשי הגופים הללו פירסמו הודעות ביקורתיות על החוק. גם ה־AJC, מהגופים היהודיים החשובים והפרו־ישראליים ביותר, פירסם הודעת גינוי. הגופים הללו הם תומכים מובהקים ברעיון הציוני ובהגדרתה של ישראל כמדינה יהודית. אבל חוק הלאום, גם בנוסחו המתוקן, הופך את ישראל, לראייתם, לפחות דמוקרטית. אין צורך להסכים עם כל מילה שמופיעה בהודעות השונות. אבל מתברר שכנסת ישראל הכניסה גול עצמי לישראל.

לחוק הלאום יש עוד הישג מפוקפק. הוא מערער את היחסים הכל כך חשובים בין הרוב היהודי לבין הדרוזים. תא"ל (מיל') אמל אסעד שלח מכתב לראש הממשלה כבר לפני ארבע שנים. הוא הבהיר שהחוק פוגע בכל בני העדה הדרוזית. אין אדם שמייצג את הברית ההדוקה כל כך בין הדרוזים למדינה היהודית כמו אסעד. אבל נתניהו לא טרח לענות.

הדרוזים אף פעם לא עירערו על עצם הקביעה שישראל היא מדינה יהודית. אבל לא רק יהודית, אלא גם מדינה שמעניקה זכויות מלאות לאזרחיה הלא־יהודים. עכשיו מרגיש אסעד, וכמוהו רבים מהדרוזים, שישראל דוחה אותם. הם כבר הודיעו על פנייה לבג"ץ נגד החוק. זה לא פשוט. הרי מדובר בחוק יסוד. אין בו אפליה. אבל יש בו נימה מתריסה, ובעיקר מיותרת. לשם מה זה היה נחוץ?

חוק הלאום הוא חוק יסוד. אין סיכוי לשנות אותו תחת הקואליציה הנוכחית. גם בג"ץ לא יזדרז להוציא את הערמונים מן האש. ורק דבר אחד ברור מעל לכל ספק. לפני שבוע היה קונצנזוס על כך שישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. השבוע הקונצנזוס הזה הפך להרבה יותר מעורער. √