ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 24.07.2018
    זוג מכסח
    היא דתייה שהכריחה אותו להתחתן, הוא אתאיסט גמור. לו מתחשק ילד שיהיה שיבוט קטן, לה יתחשק לתת לו מכות. אין לה בעיה עם אייל גולן או עם הדברים שאמר יורם זק, לו יש משהו נגד כל העולם בערך. אבל בני הזוג רחלי רוטנר ואריאל ויסמן מסכימים על דבר אחד ‑ אין פרות קדושות. עכשיו הם משתפים פעולה בעונה החדשה של 'טלוויזיה מהעתיד' ומסבירים איך התמודדו עם הסערה שפרצה כשהיא כתבה שינון מגל הטריד אותה
    יהודה נוריאל

    לפני שאני נמלט, כנוע ומותש, בני הזוג רחלי רוטנר ואריאל ויסמן מבקשים לבצע את שיר הנושא שלהם. "הזוג הכי מעצבן בתל־אביב! אנחנו הזוג המעצבן בתל־אביב! מי הזוג המעצבן בתל־אביב? זה אנחנו אריאל ורחלי!", הם מזייפים, עם "רחלי" במלרע. "זה שיר ששרנו שנים", היא מספרת, "וכשאריאל עשה את 'טלוויזיה מהעתיד', ויצר את הדמות הנצחית, 'ספר התנ"ך מהשואה', הוא לקח את הלחן. 'אני הוא ספר התנ"ך מהשואה! מי היחיד ששרד את השואה? זה אני, התנ"ך מהשואה!"

     

    ספר התנ"ך מהשואה?

     

    רחלי: "כן! והוא בסוף נשרף!"

     

    אריאל: "זה משגע אותי. בפרק 5 יש ספר תנ"ך מהשואה עם פרצוף חמוד, הוא מדבר ושר, ובוא נפוצץ אותו - ולאף אחד לא אכפת. חושף עד כמה כל הרעש מסביב הוא פוליטיקה".

     

     

    רחלי: "ערן זרחוביץ' שם קשת על הראש, בנט כמו נטע ברזילי עם תפילין - חצי מדינה משתגעת. אריאל עושה דברים הרבה יותר פרובוקטיביים. אבל הוא לא מעוז השמאל. הוא לא מנדטים".

     

     

    × × ×

     

    רחלי ואריאל מבריקים מאוד, מהירי מחשבה. לא תמיד ברור אם הכוונה שלהם רצינית או פרודית - והם נורא ישמחו אם נתבלבל. שני ילדים בנשמה שנפגשו משני הקצוות - אתאיסט להחריד עם דתייה לכל דבר - שהמילה "חתרנות" היא קלישאה עבורם.

     

    במוצאי שבת תעלה העונה השנייה של 'טלוויזיה מהעתיד' בערוץ רשת 13. התוכנית הפרועה של ויסמן, ניב מג'ר ויואב רבינוביץ'. רוטנר, שהתארחה כבר בדיבוב בעונה הראשונה, תצטרף להופעות אורח, כמו הפינה הזוגית "שלום בית". אריאל מקיא לתוך סיר הארוחה החגיגית, רחלי מדברת אל הרחם שלה ומזעיקה כוחות ביטחון שיפוצצו את בעלה המחבל.

     

    רוטנר, 35, היא הבת הבכורה למשפחה דתית מנתניה. ויסמן בן לשני פסיכולוגים מראשון־לציון, שיצאו בשאלה. סובל מקרוהן ספציפית, ומהעולם באופן כללי. הם הכירו בקבוצת הקומיקס של דודו גבע זצ"ל, שקיבצה אליה את כל מי שמעניין. "ושמה גם פגשתי ילדון שמנמן וקצת מכוער", הם מראים לי תמונה קבוצתית מאז. ויסמן היה בן 16, רחלי בת 21. רחלי: "ואני דתייה הארדקור. חנונית אפילו יותר ממנו. נחמד, אבל לא הסתכלתי עליו". אריאל: "גם אני לא הסתכלתי עליה. נו מה, אישה בת 21. אבל יכול להיות ששיפשפתי עליה".

     

    נהיו מה שנקרא ידידים, נפגשו מדי שנה בפסטיבל הקומיקס ברחבת הסינמטק התל־אביבי. שם נהיה הקליק. רחלי דתייה, אין מצב לחיים משותפים בלי חתונה. "לא לחצתי עליו. אמרתי לו, אני אוהבת אותך, ותגיד לי אם לחכות. אם אתה לא רוצה להתחתן אף פעם, תגיד לי עכשיו". אז הוא אמר צ'או, והלך. לחודש של פורענות. "הוא חגג לא מעט הבחור. המשכנו לדבר וריכלנו על הדייטים שלו. ביקשתי לדעת פרטים".

     

    מה?

     

    רחלי: "בטח. אין בי קנאה. זה דפקט שלי. כן, מה הוא עשה, כל פרט ופרט. זה מעניין אותי. לא הפריע לי לשמוע. אם נפרדנו, תעשה חיים חמודי" (צוחקת).

     

    אריאל: "היא לא הייתה בשלב שבו היא מפסידה משהו. רק שתבין איזו תקופה מדהימה זו הייתה בשבילי: היא דתייה, לא הולכת לעשות שום דבר. ומצד שני לא אכפת לה מה שאני עושה. מאוד נהניתי. אולי הייתי צריך למשוך עוד קצת".

     

    היא מנסחת לבקשתי את פסקת הביוגרפיה שלה. "הייתי ילדה סגורה בעולמה. זה השתלב בדיכאון גיל התבגרות. חדר סגור, בעיקר מחשבות, ניתוק מאוד גדול מהאנושות. אוטיסטית תרבותית. פסקולים של דיסני, מחזות זמר וספרים. ובעיקר ממציאה עולמות שחייתי בהם. חברים? קשה איתם. יש בי צד מאני־דפרסיבי, שכשאני עם חברים, אז מרוב רצון להיפתח, אני אובר־נפתחת, מסמר המסיבה, משתוללת, קופצת, מרביצה לכולם. כמו שכרות. ואז נרדמת בצד ולא מדברת עם אף אחד שבועיים. במצב הזה, כמובן חשבתי שאנשים זה לא הקטע שלי, וכמובן אף פעם לא יהיה לי חבר או בעל".

     

    המבטים בגיל העשרה לא אומרים משהו?

     

    "לא ראיתי מבטים של אנשים. דיברתי שפה משלי. נשלחתי לפסיכולוגים מגיל צעיר. היה לי חלום שאני אגיע, הוא יגיד 'א־ב־ג, קחי כדור' - ואני פתאום שייכת. זה לא קרה. התחלתי להשלים עם זה שאני לא חלק מהעולם, ובתוך עולם כזה לא ישתלב אדם נוסף. אני לבד בעולם. ואם יש מכאוב, אני כותבת סיפור או מציירת ציור".

     

    למדת באולפנא. הכנס כאן חוויות מסעירות ואפלות.

     

    רחלי: "לסביות בטירוף".

     

    אריאל: "כשחברות שלה מגיעות בשבת אני סוגר את הדלת. תתפרעו".

     

    רחלי: "אתה מבין, יוצא חנוך דאום אחד, כל המגזר נדפק. די עם הפורנו הזה! כל בית ספר דתי, כולם 'בודדים ונואשים ומאוננים אחד על השני', די נו. בתקופת האולפנא, אגב, היה לי 'פרויקט הנקיון'. אז לא היה לי עניין באינטראקציה מינית. אבל בגלל שכל פעם שהזדהיתי ישר תייגו אותי, פיתחתי טינה כלפי השיוך הג'נדרי שלי. רציתי ללכת לכיוון ההפוך: אם אתנהג כמו בן, ואיראה כמו בן, אשיג אוטונומיה זהותית, לא ישייכו אותי ל'בנות האלה'. קיצצתי את השיער וביקשתי שיפנו אליי בשם גברי.

     

    "שנים אחרי, הרגשתי שאני יכולה פשוט להיות נון־קונפורמיסטית, בלי להיות כבולה ל'בן' או 'בת'. הרי לפני כל תכונת אופי שלי, תמיד יבוא 'אישה'. זה כמו 'גמד', לא משנה אם הוא יהיה מצחיק, חכם או מניאק - הוא לא יהיה בנאדם מניאק, הוא יהיה 'הגמד המניאק'. אז אני הבנתי שאני יכולה להתעקש על ההגדרה שלי ולצעוק לעולם. זה היה הכי קרוב ללסביות באולפנא".

     

     

    × × ×

     

    פרשת ינון מגל התפרצה עליהם בבת אחת. מפגש כואב עם העולם האמיתי, בווליום היסטרי. "תשמע, האירוע היה ב־2015. לא ידעתי איך יתגלגל, ולא יכולתי לעשות אחרת", אומרת רחלי. "כי אתה לא יכול להיות בנאדם שכל היום חי בפייסבוק, מקטר על תופעות חברתיות - ואז כשזה קורה לך אתה אומר, אשתוק ואתחבא".

     

    תזכורת. רוטנר, אז עיתונאית ב'וואלה!', פירסמה בנובמבר 2015 פוסט, המתאר את התנהגותו של ינון מגל במסיבת הפרישה שלו מתפקידו כעורך האתר ומעברו לחיים הפוליטיים. לטענתה אמר לה, "תמיד הרגשתי מין מתח מיני כזה בינינו... כל הזמן שעבדנו יחד הייתי חרמן עלייך. מסתכל עלייך וחושב על הציצי שלך והתחת שלך. וגם הייתי מדבר עם אחרים על זה הרבה, כמה שהם מחרמנים אותי", סיפרה. "אז חייכתי כמו מפגרת, 'אמממ אוקיי חה חה', אבל כל כך נגעלתי ממנו, מזה שבערב האחרון שלנו כקולגות למקצוע בחר להשאיר אותי בידיעה שאני 'ציצי' ו'תחת'".

     

    רוטנר המשיכה לתאר בפוסט: "ינון חייך למראה המבוכה שלי ואמר שזה מה שהוא אוהב בי, שאני באה מרקע של אולפנה ואני נורא תמימה ולא מבחינה בדברים כאלה בלה בלה בלה, קשקושי נזירות חרמניות 3, ואחר כך קם לנאום בפני כל המוזמנים על בית יהודי ועל ערכים ועל משפחה. אז ניתקתי קשר עם ינון ועזבתי את הנושא, כי לא ממש התחשק לי לעשות מזה עניין. ברוך השם הוא כבר לא בעיה שלי עכשיו אלא של בנט אז לא צריך לשבור את הראש.

     

    "אבל לאחרונה גיליתי על עוד כמה מקרי 'חוסר טקט' שלו כלפי בנות אחרות - ביניהם גם על מקרה שכלל נגיעות פיזיות לא רצויות, והבנתי שזה לא היה מקרה חד־פעמי... אז אולי כדאי בכל זאת לספר על החוויה המבאסת הקטנה שלי איתו, ותיקחו את זה עם עצמכם לאן שאתם רוצים". הפוסט הוביל לפרישתו של מגל מהחיים הפוליטיים, ומאוחר יותר להודעת הפרקליטות כי תיק החקירה בעניינו נסגר.

     

    מה שמעניין הוא שכתבת: "אני מספרת את זה פשוט כדי שתכירו עוד קצת את הבנאדם שמייצג למעננו בכנסת את ערכי היהדות". זאת אומרת, באת מהטעם הדתי, קודם כל.

     

    "כי זה הדבר הראשון שהפריע לי! בהתחלה לא היה ברקע את הסיפור של הטרדה או לא, אלא משהו לא נאות. ובתור מישהי דתייה, שבאה ממשפחה שרובה מפד"ל והשכונה כזו ויש ערכים מסוימים, הרגשתי שיש מסכה מעל מצב שבו איש ציבור נמצא על טיקט אחד, ומתנהג בצורה אחרת. זה במיידי הכי צרם לי. בסופו של דבר זה היה גם מעבר לזה", היא אומרת.

     

    "כעסתי גם על התקשורת. המסגור הצעקני. מעוותים את הציטוטים שלי כדי להפוך את האייטם יותר סנסציוני. אבל פוגעים בי. כי אני יוצאת לא אמינה כשיעמתו אותי עם הכותרת, ויגידו, זה לא מה שקרה. אני לא אמרתי! זו הייתה הכותרת!"

     

    מי?

     

    "כמעט כולם. גם העיתון שלך, ואחרים, בעמוד ראשון. לא סילבן שלום, לא אף אחד אחר – רק ינון קיבל את הטיפול הזה. והנזק הוא למחנה שלנו, כי זה מזין את הטענה שיש חשבונאות פוליטית, חיסול ממוקד, צביעות. וזה פוגע בי. כי כשמציגים את הבנאדם בתור 'פושע האומה', ואחר כך מתבררים הממדים האמיתיים של זה - שאלה הממדים שחשפתי מההתחלה, אמרתי מההתחלה שזה בקטנה! – כשזה חוזר להיות קטן ונסגר התיק, אני יוצאת זו שהייתה לא בסדר! כי מה עשית את כל הבלגן הזה? אני לא עשיתי את הבלגן הזה! אני כתבתי בדיוק מה קרה!"

     

    זאת אומרת, התקשורת הבטיחה הירושימה, ולא כצעקתה.

     

    "בדיוק. וכשיוצאים נגד התקשורת יוצאים גם נגדי. הפכתי להיות אובייקט של אייטם שלא ציפיתי לו".

     

    זה, ועוד המון איומים, קללות, לחצים, מיזוגיניה וטינופת בערימות, שנחתו על הראש שלה, מאז ועד היום. "הרעש נשאר, אבל פחות", אומרת רחלי. "עם קללות אני יכולה להתמודד, גם אני אוהבת לקלל. אבל לשים בספק את הקריירה שלך שעבדת עליה הרבה, זה היה הכי קשה. 'קיבלת את העבודה הזו בזכות הפרשה' - כשבסופו של דבר, אם כבר, לי בוטלו פרויקטים. פוטרתי ממקומות בגלל הדבר הזה. 'תקשיבי, החלטנו ללכת עם מישהי אחרת, כי בטח יהיו מלא תגובות, ועדיף שלא'".

     

    נאמר לך במפורש?

     

    "כן. לא אגיד מי, אבל כן. אמרו לי במפורש, 'לא רוצים כל מיני בעיות וצרות', כשאני עושה בדיוק אותם דברים שעשיתי לפני. רק התדמית הציבורית השתנתה".

     

    יוצא מזה מסר מאוד מבאס עבור מי שאת מהווה עבורה מודל לחיקוי, מקור השראה. כאילו, הפשע שלהם משתלם.

     

    "זה נכון שאני כן הפסדתי מהדבר הזה. אבל השיח, העולם של מי-טו, תמיד יתחיל בגמגום ובמלוכלך, ויהפוך לאט-לאט לנורמה. התגמול הוא שהמרחב הציבורי כן משתנה ומתנקה. המחיר ששילמתי לא כזה נוראי. לא הודרתי מהתקשורת, הפסדתי כמה פרויקטים ואני יכולה להתמודד".

     

    הופעלו לחצים מתוך "הבית"? את יודעת, זה "המחנה שלנו", לא מכבסים את הכביסה בחוץ, כי מי יודע, מחר יפנו את עפרה בגללך. כל הריקלינים.

     

    אריאל: "חוץ מריקלין עצמו, אני לא זוכר ספציפית. בעיקר המון אדם פייסבוק־טוויטר. הצל למיניהם. במגזר הדתי־לאומי עברו מלגרום לה 'רגשי', לפשוט להכחיש את זה שאת דתייה. לפקפק בדתיות שלך. 'היא לא דתייה אמיתית'".

     

    רחלי: "קוראים לי דתל"שית. אני! אני, שמוציאה את הנשמה למצוא את המסעדה היחידה הכשרה, שבתות ארוכות יושבת עד תשע בערב בוהה בתקרה מתה משעמום, רק כדי לא לגזור את ההון הפוליטי של זה – אני לא הדתייה כבר".

     

    אריאל, איך זה נראה מהצד שלך?

     

    "הופתעתי כשסיפרה לי. הייתה התלבטות מה לעשות עם זה. וזה קרה. זו לא חוויה חיובית עבורנו. ובמובן מסוים אני בסוג של פוסט־טראומה. הפחתתי את הנוכחות בפייסבוק. וזה האדרנלין שיש לי, מריבות בפייסבוק, אני לא עושה ספורט, זה מה שעושה לי כיף בחיים. ומאז שזה קרה - פחות כיף לי".

     

    כמה חטפת?

     

    "רסיסים. הייתה התיאוריה המקושקשת על 'גב האומה' (טענה כי בגלל ויכוח עם מגל בתוכנית, שבה עבד אז ויסמן, 'גב האומה' ביקשה מרוטנר להתלונן ‑ י"נ). הייתה איזו תגובה של אחד הריקלינים, מישהו מהפחים. היו גם כמה תלונות נגדי על הטרדה מינית שצצו, שבבירור היו ניסיונות חיסול. כן, הסיסטם הגיב בעוצמה, אבל החיים נמשכו".

     

    בכל מקרה אתה סיפקת את תגובת המילניום לפוסט של מגל: "הייתי מצפה מחבר כנסת בבית היהודי שלא ינסה לזיין את אשתי".

     

    "כן, נו. לאחרונה מישהו אפילו ציטט לי את זה ברחוב. זה היה בתקופה שלא חשבתי לפני שאני כותב. מסכים עם התגובה עד היום. תגובת המילניום? אשמח להיות סמל לכל הגברים שהנשים שלהן מתלוננות. אבל אני בשוליים. רחלי סבלה הרבה יותר ממני. היא אולי הפסידה הרבה דברים, אבל הרוויחה את הכבוד שלי".

     

    רחלי: "כפרה!" (נשיקה).

     

     

    × × ×

     

    "נו, תשאל על מירי רגב. בכל ראיון ב־'7 לילות' יש שלושה מ"ם: מירי רגב, מזרחים, מי־טו", צוחקת רחלי. "אז מה דעתי על מי־טו? אהבתי! כל הכבוד!"

     

    למשל, מחזמר עם שירי אייל גולן. מותר?

     

    רחלי: "כן. אני הרבה יותר סובלנית מאריאל".

     

    אריאל: "כי היא מפגרת".

     

    רחלי: "כי אני רואה את הצד השני של המטבע. תכונה שיש בה גם הזדהות עם נבל, אולי זה לא הכי בריא. אייל גולן? תשמיעו את השירים שלו. הפרדה בין יצירה ליוצר זה מאסט בכל תרבות. אריאל ראש בקיר עם האג'נדות שלו, ללכת עם האג'נדה עד שאתה נופל מצוק. הוא הפנאט האמיתי".

     

    אריאל: "אין לי בעיה שישמעו ואגנר או ווטאבר, ואחר כך שהשדרן יגיד כמה מילים. אבל לא לעשות מחזמר כשהזמר עדיין פעיל ובשיאו ולא משלם מחיר. זה לתת לו חותמת כשרות. 'הקהל רוצה?' זו הטרגדיה הגדולה של האנושות. הרוב מטומטם. תראה, אני עדיין רואה סרטים של רומן פולנסקי ויודע שהוא פדופיל. אבל לא אלך למחזמר שחוגג אותו".

     

    רחלי: "זה לא חוגג אותו. בפועל זו הצגה על ווטאבר, הקשקוש של זגורי. וברקע שירי אייל גולן. אנחנו רוצים לנקות את המרחב הציבורי. לא מיצירות של אנשים, אלא מהאנשים עצמם".

     

    אריאל: "די נו! היא ירדה לו ליד אבא שלו! כמה אפשר ללכת פה מסביב? פאקינג פותמוביל! כמה אפשר ללכת עם הראש בקיר? אבל כל הנרטיב המזרחי הזה מנסה להלבין את המעשים. 'אה, אריק איינשטיין גם עשה את זה'. די!"

     

    יורם זק, "הבולבול על השדיים" של דנה רון? אגב, הוא אמר שֵדיים, בצירה.

     

    רחלי: "בכלל אין לי בעיה. כי הוא לא אמר את זה לה. הוא חשב שהוא לבד בחדר. מבחינתי זה כמו שאני ואריאל רואים מישהי בטלוויזיה, 'מה הייתי עושה לה'. אם היה אומר לה, זו הטרדה מינית".

     

    אגב, לרוטנר היה בעבר גם בלוג על 'האח הגדול', ומתישהו הגיעה אל התוכנית בכוונה להתקבל. היא נדחתה. זמן קצר אחרי פרשת מגל, הם כמובן התחננו בפניה שתצטרף. רוטנר סירבה, כמו לכל הצעה אחרת להוון את הפצע. היום היא עובדת ב'מאקו', יש לה גם פינה ב'היום שהיה' של גיא זהר, ושותפה בכל מיני פרויקטים מהצד. אריאל, לצד 'טלוויזיה מהעתיד', מעורב בכל מיני דברים אחרים, חיה פוליטית.

     

    תוכניות מקצועיות לעתיד?

     

    אריאל: "טוב לי ככה. שואף לשמור על הסטטוס קוו. כלכלית, כאשכנזי כמובן יש לי בתים, מהשואה. וכאשכנזי, יש לי גם תינוקות תימנים בבנק, שההורים שלי שמרו לי".

     

    רחלי: "ואני חושבת שמזרחים הם סבבה! הנה, יש לך כותרת".

     

    מזרחים לא פייר. מיצינו את בדיחות השואה?

     

    רחלי: "מדינת ישראל היא בדיחת השואה הגדולה מכולן".

     

    אריאל: "בוא נסכם שהיטלר הוא מקור השראה מאוד גדול בשבילי. הוא גם מאוד נוכח ב'טלוויזיה מהעתיד'".

     

    לא ניסו להנדס אתכם קצת, בכל זאת, רשת?

     

    אריאל: "נראה לך שמישהו אומר לנו 'לא' על משהו? חופש מוחלט".

     

    רחלי: "קומדיה צריכה להיות מקום שמותר להגיד בו הכל. מקום שבו הגבולות נחצים. כשאנשים בוחרים לקנות קומיקס משוגע או לראות סטנד־אפ בוטה, הם בוחרים להגיע למקום שבו הם יכולים לעשות סובלימציה לדחפים שלהם. פורנו ללא נפגעים קריטי לתרבות אנושית תקינה".

     

    גם בדיחת אונס?

     

    אריאל: "אם אתה הולך לעצבן, שהבדיחה תהיה שווה את זה. תפתח טלוויזיה, אינסוף בדיחות על הומואים, בסטנד־אפ, סיטקומים, פרסומות. נכון, בדיחות אונס נהיה קצת מפחיד. מצד שני, לא אגיד לך שאין בדיחות מדהימות על אונס שבא לי לספר. אבל זה לא הקורבן הכי נוראי בעולם להקריב".

     

    רחלי: "חשוב מאיזה מקום הבדיחה מגיעה. אם אתה מספר בדיחת אונס שמתוכה עולה שמופרך להיות אנס, ולא משנה באיזו צורה מגעילה תספר את זה, שעדיין יובן הסנטימנט הליברלי'".

     

    ועוד הבת של נשיא המדינה, שגם ככה מוזר שעוד לא ניסו להתנקש בו, עורכת.

     

    אריאל: "שזו ההגנה הכי טובה. מוזר שעוד לא מצאו את התוכנית שהבת של הנשיא עורכת. 'אתם רואים מה הבת שלו עושה?! איזה תכנים אנטישמיים?!' אבל אולי עכשיו ב'ידיעות' זה יעשה קצת רעש".

     

    רחלי: "צריך להדליף לצל דחוף. מתה על הצל. מתים שזה יעשה בלגן. מבין? התנ"ך מהשואה נשרף!! ואנשים מתעסקים בתפילין של בנט. חצוף!"

     

    שיהיה בהצלחה. שאלה אחרונה: משפחה, ילדים?

     

    רחלי: "אמא שלי שלחה אותך?"

     

    אריאל: "מניח שיהיו. כי מה עוד יש לעשות אחרי גיל 30? להחזיק תינוק, זה תמיד כיף. לגדל אותם? לא! אני ממש לא אוהב לגדל דברים. אבל אני כן רוצה שיבוט קטן של עצמי. משהו פרימיטיבי כזה. יורש. לא ילד שילך לצבא: יורש. שיכבוש את העולם בשמי".

     

    רחלי: "יורש, מי ישמע! מישהו שימשיך לשבת בתחתונים מול האקס־בוקס. קודם כל, אין ספק שהילד יחטוף מכות בטירוף! ממני. אם יהיה לי ילד אני מחסלת אותו. אין לי כוח! כל היום מעצבן אותי, סתום את הפה כבר, יאללה, סטירה לפרצוף! מי צריך את האידיוט הזה. כבר, כבר נמאס לי ממנו".

     

    אריאל: "אם וכאשר יהיו לנו ילדים, אז רחלי תחזור בשאלה סופסוף. יש דברים שהיא לוקחת על עצמה כקורבן, כדי לא לערער את הסטטוס קוו. ברגע שהיא תבין שהיא מורישה את הפיגור הזה לעוד בנאדם, היא תגיד, יש גבול לכל תעלול".

     

    רחלי: "בינתיים יש לנו את הצעצועים שלנו. לא צריך להתחלק עם אף אחד".

     

    yehuda.nuriel@gmail.com

     

     

     


    פרסום ראשון: 24.07.18 , 16:53