קראחנה לנשים בלבד

"נגיד שאין פחד יותר,

רק הרגע הזה עכשיו.

נגיד שרק שתינו פה,

עולות מטפסות בהר".

(מתוך השיר "שדות" של הזמרת נרקיס)

ירח של אמצע אב תלוי מעל דרום הר חברון. מתחתיו כאלף נשים, מרביתן בכיסוי ראש, נעות מצד לצד כלולב. על הבמה הזמרת הדתייה נרקיס, ששירה "שדות" נכנס לאחרונה לפלייליסט של גלגלצ, ולצידה מירי מסיקה בשמלה שחורה צמודה. "בואי, נרוץ לשדות, שמיים יפתחו", הן שרות את הפזמון, וידי הנשים בקהל נמתחות מעצמן. באופק צריחי המסגדים של העיר הפלסטינית יטא מוארים בירוק.

מלב המיינסטרים להר חברון. מירי מסיקה ונרקיס

זה קרה שלשום במעון, התנחלות מבודדת על ראש הר בשולי מדבר יהודה. פסטיבל "עולה מן המדבר" שמתקיים זו הפעם החמישית.

זה אירוע לנשים בלבד (ופה ושם גם תינוק במנשא), והנשים הגיעו בהמוניהן, מרביתן מתנחלות וכמעט כולן דתיות. 500 כיסאות הפלסטיק שנפרסו כשפניהם אל השקיעה לא הספיקו בכדי לאכלס את כל מי שטיפסה לכאן בדרכים העקלקלות.

קוסמטיקה, תכשיטים ושמן זית. מבקרות הפסטיבל בשופינג חסר מעצורים | צילום: שיר כהן

בלי בירה וג'וינטים, בלי הילדים ובני הזוג, הגיעו לפה נשות המגזר כדי להשתחרר. "גם לנו מגיע ליהנות", אמרה לי אחת מהן וקיפצה הלאה. הפסטיבל משלב בין שופינג, אמונה, מוזיקה וריקודים. הוא נפתח ביריד מכירות של תוצרת מקומית, נמשך בשיעור של מגישת הטלוויזיה לשעבר שחזרה בתשובה, הסופרת נועה ירון־דיין, הגיע לשיא בהופעה המשותפת לנרקיס ומסיקה, והסתיים במסיבת ריקודים אל תוך הלילה בהובלת די־ג'יי פנינה. "הדי־ג'יית זו מהפכה", מציינת טליה שושן, בשמלה ירוקה וכיסוי ראש מותאם. "נשות המגזר יצאו מהמקום הזה של לרקוד רק כשצריך, והתחילו גם לרקוד סתם, כדי ליהנות מהחיים. אין דבר יותר מהמם מזה".

נועה ירון־דיין

שושן, תושבת מעון זה 15 שנים, היא אחת מיוזמות הפסטיבל, ונראה שהתפרצה לדלת פתוחה. הנשים במגזר הדתי־לאומי מחפשות הזדמנות להתפרק ולהשתולל ללא חשש הלכתי, ו"עולה מן המדבר" מצטרף ל"מחוללות בכרמים" המתקיים זה עשור בהתנחלות שילה, ו"צמאה", פסטיבל מוזיקה יהודית שהתפרסם שלא בטובתו בשנה שעברה, לאחר שהמוזיקאי החרדי יונתן רזאל עורר סערה כאשר הדביק מסקינגטייפ על עיניו במהלך מופע לנשים בלבד.

ההתנחלות מעון היא מושב שיתופי בן 600 תושבים במדבר, מוקפת יישובים פלסטיניים. בעבר נתגלעו חיכוכים בין תושבי חוות מעון — מאחז סמוך שחלקו נבנה באופן בלתי חוקי — לשכניהם הפלסטינים. ב־1998 נרצח אחד מתושבי החווה בידי רועה צאן ערבי. "הרעיון היה לשים את מעון על המפה בקטע כיפי ומשמח, כי היו שנים שעלינו לכותרות בהקשרים לא כל כך סימפתיים", אומרת שושן.

עונת השיא של פסטיבלי הנשים היא "בין הזמנים", בין תשעה באב לראש חודש אלול, תקופה שמסיימת את הצער של "שלושת השבועות" ועומדת בסימן חופש, כיף ומשפחה. "זה הזמן שבו נשים יפות ועייפות באמצע החופש הגדול באות לעשות קצת קניות, קצת הופעה וקצת להשתולל ולרקוד", מגדירה זאת שושן.

כמה שעות קודם לכן, אני מצטרף לאוטובוס מלא נשים כאלה, שמחות וצוהלות. את הפסטיבל הפיקה "תיירות חבל יתיר", שמנהליה הִקצו הסעות וכרטיסים בחינם כמחווה לנשות עוטף עזה. אחר הצהריים ליד מתנ"ס שדרות אני עולה עם כמה עשרות מבנות העיר, במיטב השמלות וכיסויי הראש שלהן, לאוטובוסים הממוגנים.

"האישה הדתייה לא תקועה בבית, זה רחוק ממה שמכירים ומציירים בחוץ", אומרת עדינה עוזרי, ששיערה מתפזר מכיסוי הראש שלה וחיוכה התמידי מוקף אודם. היא בת 34, אם לחמישה, ילידת ירושלים שהגיעה לשדרות לפני 15 שנים, בדיוק בזמן לקסאם הראשון. "באתי לכאן כי המקום קסאם לי", היא קורצת.

עדינה עוזרי

היום היא עובדת כרכזת התנדבות בעיריית שדרות ומדריכת זומבה לנשים וילדות. "זומבה ופסטיבלי נשים הם שניהם מקומות שבהם את יכולה להרשות לעצמך להתפרק ולרקוד. אני בדרך כלל מפרגנת לעצמי פסטיבלים והופעות, נוסעת לכייף, לצאת, להתאוורר. אין כמו מסיבות של נשים. לאמא שלי לא היה זומבה בתקופתה, אבל שלוש פעמים בשבוע היא יצאה לרקוד ריקודי עם, לא ויתרה על זה. היום יש פשוט יותר מבחר, נשים דתיות מצליחות להגשים את עצמן בכל התחומים".

בין תפילת הדרך לשיחות על קניות באינטרנט, אני מנסה לברר עם עוזרי סוגיה מהותית, כיסוי הראש, שיותר מאשר אביזר דתי, כיסויי הראש הללו — מנוקדים, חלקים, פרחוניים, מאוירים — הפכו לביטוי עצמי או להצהרה אופנתית. אין ספק שמעבר לצניעות הם מעניקים לנשים הדתיות מנה גדושה של סטייל.

"כיסויי ראש זה עולם ומלואו", מסכימה עוזרי. "יש מדריכות לקשירת מטפחות, מעצבות, סטייליסטיות וחנויות אונליין. אני מציעה לך להיכנס לאתר של ד"ר מטפחת". היא מספרת שהטרנד הנוכחי נקרא "בּוֹבּוֹ", קונסטרוקציית צמר גפן שמונחת בדיסקרטיות מתחת למטפחת, ממש על קודקוד הראש, ומוסיפה לה נפח. "יש גם תוספות קטנות יותר שנקראות 'בּוֹבּי'", מנדבת מישהי אחרת מידע ממתחת למטפחת.

קוסמטיקה, יין וחיילים

אנחנו נוסעים במדבר, בין דירי עיזים פלסטיניים למגדלי המים והשמירה של ההתנחלויות. מסביב גבעות חומות מנוקדות בירוק ולבן. "קצת מפחיד לנסוע בשטחים", מודה עוזרי. "נכון, לפעמים גם מפחיד לגור בשדרות, אבל לפחות זה פחד שמוכר לנו".

כמה עצי אורן נשתלו בכניסה למושב מעון, והם נראים תלושים מהנוף המדברי: מאובקים ומעוקמים בידי הרוח. על שער היישוב הודבקה פרסומת ל"פלאפל מעון", שפתוח מ־16:00 עד 20:00. היישוב הקטן הוצף השבוע חיילי מילואים שהוזעקו לתגבר את האבטחה על היישוב לרגל הפסטיבל והגעתן של מאות נשים אל האזור.

מחוץ לפלאפל משתרך תור של מטפחות. הבנות באו לבזבז. תכשיטים, שמלות, סנדלים, בשמים, תמרוקים, וכמובן כיסויי ראש נמכרים כאן בשפע בידי נשות הסביבה. עוזרי וחברותיה משדרות נצפות ליד דוכן שאלים אופנתיים.

באחד הדוכנים עומדת אוראל גלר, תושבת מעון, לראשה שביס ירקרק ובזרועותיה תינוקת בת שלושה חודשים. "לא מזמן פתחתי חנות למוצרי קוסמטיקה בשם Queen Earth", היא מספרת. "בגלל שכל המוצרים שלי טבעיים, גם נשים מיניקות ובהיריון יכולות להשתמש בהם". קהל היעד של הפסטיבל, אם כן, הוא גם קהל היעד שלה.

על הדוכן שהקימה, לצד הקרמים והבשמים, כמה בקבוקי פלסטיק שלתוכם נמסך שמן זית שמייצר בעלה, וקופת צדקה מאולתרת שעליה נכתב "תרומות למען ארץ ישראל". כשאני שואל אותה למי מיועדות התרומות היא עונה: "לארץ ישראל".

הפסטיבל הוא פרסומת נאה למועצה האזורית הר חברון. "תיירות חבל יתיר" היא זרוע התיירות של המועצה, שֵׁם נעים, שמתקשר עם יערות ויין. "לשם 'הר חברון' יש קונוטציה שלילית כי זה מצלצל לאנשים מסוכן", מסכים ראש המועצה יוחאי דמרי. "אבל כשאתה מסתובב פה המרחבים פתוחים, דלילים באוכלוסייה ערבית. רק לפני כמה חודשים, כאן במטעים של מעון, עשינו את פסטיבל הדובדבן והיו פה 7,000 איש".

בכניסה לפסטיבל הוצב דוכן נדל"ני ובו ברושורים עם הכותרת "מעון, כמה טוב לחזור הביתה", והסיסמה "רק 30 דקות מאיקאה באר־שבע". דו־משפחתי מפנק על שטח של 112 מ"ר מוצע כאן למכירה. "שלב ג' יצא לדרך", מדווח הברושור. "משפחות חדשות מגיעות למעון כל הזמן, נכון להיום למעלה מ־600 בתים חדשים נבנים בשטחי המועצה", אומר דמרי.

הוא תושב עותניאל שנבחר לראשות המועצה לפני חמש שנים ומיד פתח בהליך מואץ של נורמליזציה — לא רק התיישבות אלא גם תרבות ותיירות. "הרגשתי שיש לאזור הזה סיפור לספר. הקמתי מחלקת דוברות ומחלקת תיירות, קורים אצלנו המון דברים, אבל אנשים לא ידעו מזה. עוד חודש ברי סחרוף מופיע אצלנו".

אני שואל אותו איך מסתדרים עם השכנים, ומצביע לעבר קבוצת אורות צהובים במרחק. "הערבים? בסך הכל אנחנו יודעים לחיות איתם בהרבה כבוד", הוא עונה. "הפילוסופיה שלי אומרת שאני לא אזוז מפה, וכנראה שגם הם לא יזוזו מפה. עכשיו מה שנשאר לנו זה להסתדר. אבל האסימון בעניין הזה עדיין לא נפל אצל כולם".

יש סיכוי שלפסטיבל "עולה מן המדבר" העשירי תגענה גם נשים פלסטיניות?

"אני חושב שלא, כי זה פסטיבל יהודי. אבל אם אתה שואל אותי אם פלסטינים או ערבים יבואו לפסטיבל כזה או אחר בעתיד, אני חושב שכן. במידה שהם יאהבו את המוזיקה, כמובן".

"כל המחסומים נופלים"

אחת מכוכבות הערב היא נועה ירון־דיין. היא מעבירה מופע שנע בין שיעור גמרא לסטנדאפ, ודן בתלאות האימהות ב־2018 ובתקופה של בין המְצרים ("צומות ואבל") ובין הזמנים ("אטרקציות לא ממוזגות"). "כמו בכל מקום גם פה, בדרום הר חברון, יש נשים גדולות מהחיים", היא אומרת לי רגע לפני שהיא עולה על הבמה. "אני עושה הרבה אירועי נשים ולא קל להביא אלף נשים לאירוע, תראה מה הולך כאן. אני לא גרה כאן אלא בתל־אביב, ומעריכה את האומץ לעשות כאן תרבות. נכון, לא הכי כיף להגיע לכאן, אני למשל באתי לבד ולא גיליתי לאבא שלי שאני פה, שלא ידאג, אבל יש נשים שנוסעות בכבישים האלה כל יום".

ירון־דיין, תל־אביבית עם דיקציה שינקינאית שהפכה לברסלבית יקירת המגזר, מגלמת את טשטוש הגבולות בין הציבור הדתי למיינסטרים החילוני, טשטוש שנוכח כאן בכל עוצמתו. כזו גם הזמרת נרקיס, שכבשה את גלגלצ בטקסטים אמוניים ממש כפי שעושים זמרים כמו ישי ריבו וחנן בן ארי. לראשה כיסוי מפואר שנראה כי תחתיו נדחפו שני בובואים לפחות.

"המגזריות הזו זה כבר פאסה", היא אומרת לי לפני ההופעה. "הציבור הדתי מתפתח, הציבור החילוני מוכן להיות עם לב פתוח, ולאט־לאט הכל מתחבר ואנחנו מבינים שאנחנו בתוך הביצה הזו יחד. אני בעצמי חוזרת בתשובה שחיה בתל־אביב, אז מה אני?".

למרות שלא מעט גבות הורמו כלפיה במגזר, נרקיס גם שרה בפני קהל מעורב. "לי יש את הרב שלי שהתיר לי את הדבר הזה, ולאישה אחרת יש את הרב שלה, אולי את בעלה, את הקהילה שלה. כתוב 'עשה לך רב והסתלק מן הספק', כל צומת שלא יודעים מה לבחור בה, הולכים ושואלים את הרב והוא נותן את התשובה שלו. אני עשיתי את זה וקיבלתי את התשובה של הרב. אם הוא היה אומר 'לא', יכול להיות שאתה ואני לא היינו מדברים היום. אבל ברוך השם שזה לא קרה".

פסטיבל נשי כמו "עולה מן המדבר" הוא מהפכה?

"לגמרי. נשים חושבות על עצמן, דואגות לעצמן, ואם יש ערב כזה משאירים את הילדים בבית והן הולכות, בשביל עצמן נטו. אולי לפני עשר שנים לא הייתה מחשבה שאישה תעזוב את הבית לערב כזה, אבל אני רואה שהקהל הנשי־דתי מאוד התפתח: הוא רוכש יותר אמנות, תראה כמה מעצבות בגדים דתיות יש, המוזיקה השתנתה. הכל הולך לצד הטוב".

יש מי שמאוים מזה?

"אני מניחה שאולי יש מגזר קיצוני ברמות, שגם על מסיבות כאלה יגיד 'לא'. אבל בוא, אנחנו רחוקים מהמגזר הקיצוני הזה. בתוך הפסטיבל הזה יש מגוון של נשים: מטפחת, חצי מטפחת, בלי כיסוי בכלל, פריקיות, נשות עסקים. אולי גם חילוניות".

אגב, במהלך כל הביקור שלי בפסטיבל, אפילו פעם אחת לא הרגשתי בעיה בגלל שאני גבר, להפך. להפתעתי הנשים היו פתוחות להתראיין, להצטלם, לרקוד. אם מישהו היה מובך מהסיטואציה זה אני, לא הן. הייתה איזו תחושה ליברלית שריחפה באוויר, שהרוב המוחלט הנשי איפשר לה לפרוח.

ובכל זאת, השמרנות של נשות הפסטיבל באה לידי ביטוי בקו המוזיקלי של די־ג'יי פנינה. "יש קצת הגבלות", היא אומרת על הסגנון של הערב. "לא שירים של מועדונים, לא 'שני משוגעים' של עומר אדם בגרסת הדאנס. מותר חפלה, אבל לא קראחנה. יש פה רצון למשהו קצת יותר ישראלי, של פעם, ריקודי עם כזה. אני מדברת איתן בשפה שהן מכירות. אני כמובן גם לא אנגן שיר שמחפיץ נשים".

היא עצמה נמצאת "על הרצף", גדלה בבית דתי אך מסתובבת ללא כיסוי ראש. ככזו הפכה בשנים האחרונות לאחת התקליטניות האהובות על דתל"שים (דתיים לשעבר), "אני גם נותנת מענה למשפחות שלהם, וגם יודעת לעשות להם קראחנה בשלבים היותר מאוחרים של הערב", היא מסבירה.

"כל המחסומים נופלים, אין פוזה". די ג'י פנינה

זו פעם ראשונה שהיא מנגנת בפסטיבל נשי כזה. "אני רואה בזה משהו מאוד עוצמתי", היא אומרת. "כל המחסומים נופלים, אין פוזה. את פשוט באה ויש לך איזה שחרור כזה".

זמן קצר אחרי זה היא עולה לבמה כדי לשלהב את הקהל, ואני מבין על מה היא מדברת. יום לאחר צום תשעה באב, הנשים פה יוצאות כפגז מלוע שלושת השבועות אל חיק בין הזמנים. אני נסוג אל צל האורנים כדי לא להפריע להן להשתחרר בנוכחותי הגברית, וחושב על קרם ידיים לאם המיניקה תוצרת הר חברון, על די־ג'יי פנינה וקראחנות לדתל"שים, ועל נסיכת הפריים־טיים מירי מסיקה בהופעה בשטחים. האם הכל כאן דובדבנים, כפי שסבור ראש המועצה? האם מאז חורבן בית המקדש, זהו אכן תור הזהב של היהדות הארץ־ישראלית? "נגיד שעולם מתגלה עלינו עכשיו", מהדהד שירה של נרקיס. "ואין צורך לומר מילים שזמנם נגמר. נגיד שהסכמת לוותר על חומות מגדלים בשמיים, בואי נרוץ מפה מהר. מפה מהר".

"חבל", אומרת לי מישהי כשאנחנו עולים לאוטובוס לשדרות. "חבל שלא היה קצת עומר אדם".