החוק הפולני
המטרה: חופשה, עם הילדות, בעיירה ציורית במזרח אירופה ° האמצעי: לחלום בקטן ° בקרוב אגיע רחוק
"איך אני יוצאת מזה עכשיו?" אני חושבת, בעוד אמא שלי מיטיבה את החיוך על שפתיה, זה החיוך המסוכן שלה, הקפוץ, חיוך שאני מכנה מלכודת הזאבים של אמא. "נו", היא אומרת, "אולי תסבירי לי בכל זאת מה ההיגיון שעומד מאחורי זה?" אני חיה כבר ארבעים ומשהו שנה, ויש חוק אחד קטן שאני כל הזמן שוכחת. אם את צריכה לגמגם ולהתפתל כשאת מנסה להסביר למה את עושה משהו, אולי עדיף שלא תעשי אותו בכלל.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
ובכל זאת, איזה שריד וכחנות אדמדם שעוד נותר בי מפעם לא מוותר. "תראי", אני אומרת, "כשמחשבים את זה, לנסוע לחו"ל היום זה בעצם יותר זול מלהישאר בארץ. תנסי את להעסיק שלוש ילדות באוגוסט עם יוקר המחיה הפסיכי פה". "באמת?" עכשיו אמא שלי כבר מחייכת בפה מלא, "איך בדיוק זה יותר זול?" "נו, אמא", אני אומרת, "בגלל מהפכת השמיים הפתוחים הכרטיס לפולין עלה כולה 300 שקל, ונישן רק במקומות זולים של 200 שקל ללילה". אני אומרת את זה בשכנוע גמור, למרות שאתמול ישבתי שלוש שעות על Airbnb ובוקינג וכל מה שמצאתי באזור העיירה הנידחת שננחת בה ‑ בירת גידולי הכרשה והכוסמת של פולניה ‑ היה חדר חשוך וכעור, מחופה פורמייקה. וגם הוא עלה 330 שקל באוגוסט. ועדיין, מה שאמא שלי לא יודעת לא יכול לשמש נגדי.
"נו באמת", היא אומרת, "איפה תמצאי באוגוסט באירופה חדר ב־200 שקל? ואתם עוד נוסעים עם הילדות, אז אתם צריכים שני חדרים". אופס, מתברר שאמא שלי דווקא יודעת הרבה מאוד. שלא בפעם הראשונה, אני מקללת את העובדה שאבא שלי התגלה בגיל 80 כאשף אינטרנט, החולש על כל האתרים הכלכליים הכי נחשבים בעולם בלחיצת כפתור. בגלל זה ההורים שלי גם יודעים בדיוק כמה עולה כרטיס ממוצע בסקייסקנר וכמה עולה חדר באירופה באוגוסט.
"לא אמרת שבחיים לא תיסעי יותר עם הילדות?" אמא שלי משנה גישה, "זאת לא היית את שביקשת לירות בך אם תחשבי לעשות את זה שוב?" כן, אמרתי או יותר נכון נשבעתי. פשוט עמדתי בפתח הבית עם כשמונה מזוודות מלאות בבגדי מתבגרות וחומרים לסליים, ונדרתי לעצמי שלעולם לא עוד, שנית מצדה לא תיפול. רק שכנראה זה כמו לידה, משהו מזעזע ואפל שאת עוברת ובכל זאת נצרב בזיכרונך כחוויה מעצימה ויפהפייה שאת מוכנה לעבור שוב. "כן", אני ממלמלת, "זאת הייתה אני. היי, איפה אבא, הוא לא אמר שהוא הולך להכין קפה קר?"
אפשר לחשוב מה כבר עשיתי, קניתי חמישה כרטיסי טיסה לפולין במחירי רצפה כמו שכל עם ישראל עושה בקיץ? זה לא שהם משלמים את זה. אני ורן הם אלו שנישא בעלות, אנחנו שני בני ארבעים פלוס בגירים, אחראים, רבי־מסוגלות, קומפטנטים. זה רק שהם כן שילמו, את הנסיעה הראשונה, זו שנתנו לי ליום הולדתי, טיסה לכרתים לשבוע עם רן. כך שכולנו פה יודעים שזה היה ממש לא הכרחי ללכת ולהזמין עוד טיסה במין תאוותנות חסרת פשר.
האמת שבכלל לא חשבתי שזה יהיה קיץ כל כך עתיר נסיעות. זאת הייתה אמורה להיות שנת ההתפכחות הכלכלית שלנו, כמו שהגדיר אותה הקואוצ'ר הג'ינג'י שלנו. "השנה אתם לא נוסעים", אמר, "ולא מעניינים אותי הקשקושים שלכם על זה שהנסיעות לחו"ל זה, איך אמרתם, 'הדבר' שלכם". עם זה הוא צייר ביד בלעגנות תנועת מירכאות, כאומר: "עוד שני פתותי שלג ייחודיים שחיים בסרט שהם היחידים שמתים על חו"ל".
שנינו כבשנו את הראש ברצפה, נזכרים בבושה איך כשהגיע לסעיף הטיסות ברשימת הצמצומים ‑ שנינו קפצנו מהמקום. לא הצלחתי להסביר לו למה חייבים, למה זה הפך להיות כורח בלתי ניתן להפרכה, לנסוע מפה לפחות פעם אחת בשנה. "כולה עוד שני בזבזנים ישראלים מגוחכים", אמר המבט שלו, "נוסעים כמו כולם, באותו כרטיס מוזל, לאותם מקומות כאילו נידחים על גבול של שתי מדינות אירופיות. נוסעים ומכניסים את עצמם למינוס, כי מה, זה לא בזבוזים, זה 'הרפתקאות'".
כן, העולם כולו שרוי עכשיו במשחק גדול של כיסאות מוזיקליים. הנה, חברה שלי מיטל תיסע השנה לאיזו עיירת סקי מים משונה בקנדה, למרות שהיא האדם הכי לא ספורטיבי בתבל והדבר היחידי שיש שם זה עצי אשוח ודובים. הסיבה - היא החליפה בית עם החברה שלה. ומי שלא מחליף, פשוט בוחר יעד בשיטת הסקייסקנר.
מצחיק, אני כבר לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נתקלתי במישהו שאשכרה נוסע למקום שהוא חולם לנסוע אליו. כשההורים שלי חלמו לנסוע לאמריקה, הם חסכו שנה וישבו לילות ארוכים על מפות, לתכנן מסע מחוף לחוף. אני יכולה לשכוח ממסע מחוף לחוף באמריקה, למרות שאף פעם לא טיילתי בה כמו שצריך, זה פשוט יקר מדי, אבל מה? אני כן אהיה במקומות כמו קז'ימייז' דולני, עיירה מזרח אירופית שעיקר תפארתה היא הקלופס המצוין שהיא מגישה בצהריים ומוזיאון מפוקפק לאסימונים. כמו כולם, גם אני בוחרת יעד בעיקר בגלל המחיר, ככה גיליתי מקומות כמו באקו, אזרבייג'ן, ומחוז פוליה, איטליה. אני גם יודעת שברגע שנגיע אני אהנה, איך אפשר שלא ליהנות כשהכל חדש, והכל מוזר, ואפילו בית מרקחת פצפון בקצה הרחוב נראה לך כמו מערת אוצר שבה אפשר למצוא רגל תותבת מעץ וליפסטיק בטעם דובדבני יער. אבל משהו בי זוכר כל הזמן שזה חיים לא על פי החלומות האמיתיים שלי, חיים שמסתפקים במועט.
"זה כבר נהיה סמל סטטוס", אמא שלי אומרת, "איפה אתם הקיץ? לבד או עם הילדים? כמה ימים? החופשה שבחרת לקיץ מגדירה מי אתה". אני חושבת על זה קצת - אין ספק שפרופיל הווקנס שלך נהיה חלק מהותי ממי שאתה, אנשים לא מפסיקים להעלות תמונות לאינסטגרם ובהן מדגישים את טעמם הייחודי בחופשות ונופשונים. אגם, 41, נופשת השנה בלייק גארדה עם הבעל. על המיטה היא מצלמת לונגי עם הדפס אננסים, כובע קש וכוס דקורטיבית עם קוקטייל כתום שלא ברור איך לא נשפך על הסדין. נועית נופשת באמסטרדם עם החברות לכבוד יומולדת 38. על המיטה היא מצלמת טי־שירט עם הדפס של חדי־קרן, כובע בייסבול עם לוגו שעשוי מפאייטים, וקצת גראס בשקית. זו לא רק הבחירה ביעד, ברלין, הפיליפינים או פסטיבל רוק בסקוטלנד ‑ זה גם ציוד הנסיעה שהוא חלק מהעניין. בחר לך בגד ים. בחר לך כפכפי אדידס. בחר לך פילטר מרוכך לצלם את התמונה שיש אצל כולם: רגליים עם פדיקור חדש על הדק עץ מול ים טורקיז.
"זה לא העניין", אני מתעקשת, "ככה את מכירה אותי? מנפנפת בסמלי סטטוס? זו הזדמנות לחוות את המקצה האחרון של הילדות התמימה עם הבנות שלנו, עוד שנייה הן מבוגרות וכבר לא ירצו לבוא איתנו לשום מקום. לשכור איזה בית חווה בהרים, לשחק עם הטליים שנולדו בחצר, להכין ארוחת ערב, כאלו מין". "בסדר", אמא שלי אומרת, "אבל את כל זה אפשר לעשות גם בחצבני או באגמון החולה. ילדים רק רוצים שיהיו איתם באמת, שיסתכלו עליהם ויקשיבו להם, וממש לא מעניין אותם אם אתם משחקים טאקי בגינה ליד הבית או על רקע כנסייה גותית עם קיסוסים".
והיא צודקת, באמת שאני לא מבינה למה התעקשתי כל כך, בטח לא אחרי הנסיעה המשפחתית האחרונה. "בפעם הבאה רק שנינו לבד", אמר לי אז רן ואור אוהב ומתגעגע עלה בעיניו. שנינו התחבקנו בתקווה, ולא ראינו את החורף הישראלי הצהוב, עם הדו"חות למס הכנסה והחביתה והסלט והכלים בכיור עומד בפינה וצוחק עלינו בעיני סקייסקנר אלקטרוניות, כמו הדילר שתמיד יחזיר אותך לנתיבי הבריחה הידועים.
בינתיים, בחיפה שעל הכרמל - שקיעה. באור הזה, כשגלי המפרץ השלווים מקבלים זנבנבים מנצנצים של כתום וכסף, גם חיפה יכולה להיראות כמו אחלה יעד תיירותי. ההורים שלי, אחי ואני יושבים על המרפסת ושותים את הקפה הקר של אבא שלי.
"נו, את הנעשה אין להשיב", אומרת אמא שלי, מפויסת, ושולחת יד לירכו של אבי. כולם שותקים. לא, אני לא צריכה יותר מנסיעה אחת טובה לחו"ל בשנה. עם רן, לבד. כל השאר זה עבודה, זה חייב להיות עבודה, עבודה על עצמי, למצוא הנאה בקיום שלי פה, בקריירה שלי, בזמן האיכות שלי עם הילדות, לשפר את המקום הקטן שתפסתי לי בעולם, אז מה אם הוא בישראל, איפה שאין כרכרות ואין אצילים ויש רק זיעה ובנק ונהגים צופרים עד שבערב משדרים משהו שקוראים לו "אביב או אייל" ועוסק בשני סלבים עשירים ודומים שאמורים לשנוא זה את זה בגלל שאחד מהם מזרחי. אולי לכתוב ספר וככה סוף־סוף לטייל באמת, להיכנס לארץ הפלאות שאין אליה מטוס ושבה מעולם לא ביקרתי, עמוק בתוך כל הדנות שהייתי ואלו שלא אהיה לעולם, אי שם, עמוק, בתוככי האיזיג'ט של הנפש שלי.
"בשנה הבאה אני נוסעת רק פעם אחת", אני אומרת לאמא שלי, "אולי לטיול כמו שלכם, לאמריקה". "זה בסדר, אתם תיהנו הקיץ", היא אומרת ומשהו רחוק ויפה עולה בעיניה התכולות, "ככה עושים כשצעירים, נוסעים, מוציאים, לא חושבים".
ואני כבר יודעת, כשאחזור מנדודיי יחכה לי כאן חור, בטוח שבחשבון הבנק וכנראה שגם בפנוכו. אבל בינתיים כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה אייס קפה במדרחוב בעיירה פולנית קטנה, ועל האפשרות שנשב שם כולנו ונצחק מרוב אושר רק כי מחר נהיה בעיר אחרת, ובלילה הילדות יבקשו שרן ייכנס לתפקיד של מפלצת המלונות הרעה וישים אותן גבוה למעלה, על ארון הקיר.
לפנייה לכתב/ת 
