“חוק הלאום” הכושל והמיותר נחקק כחוק יסוד. בכך נשללה האפשרות שייפסל בידי בג”ץ. אבל יש אפשרות לתת לחוק פרשנות מצמצמת, שתפחית את נזקיו. את החוק הזה יש להבין בהקשרו. הקשר אחד הוא ההקשר העולמי, שבו גרר ליברליזם רדיקלי במספר מדינות תגובת נגד, לא פעם בעייתית ומטרידה. ההקשר האחר הוא ההקשר הישראלי, שבו יצרה המהפכה המשפטית וריאציה מקומית של ליברליזם רדיקלי.

בתקופה שקדמה למהפכה המשפטית שלל בית המשפט העליון מחברים בתנועת “אל ארד”, שדגלה באידיאולוגיה הלאומית הפלסטינית, את האפשרות להתמודד בבחירות לכנסת השישית. השופט זוסמן ציין כי “כדרך שאין אדם חייב להסכים לכך שיהרגוהו, כך גם מדינה איננה חייבת להסכים שיחסלוה וימחקוה מהמפה”. ההלכה ההגיונית הזו בוטלה בתקופת המהפכה המשפטית. בית המשפט העליון איפשר לתנועתו הגזענית של מאיר כהנא, ובמקביל גם ליסודות המבטאים את האלמנט הלאומי הפלסטיני, להתמודד בבחירות. הכנסת הגיבה על כך באמצעות תיקון חוק יסוד הכנסת, באופן ששלל את הזכות להתמודד בבחירות בין השאר ממי ששולל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית או תומך במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור נגדה.

בית המשפט העליון, בפסק דין עוקף חוק יסוד, רוקן הוראה זו מתוכן ואיפשר ברוב דעות לעזמי בשארה ולתנועת בל”ד שהקים להיבחר לכנסת. השופט לוין, בדעת מיעוט, ציין כי “פסילתם של ח”כ בשארה ובל”ד... מתחייבת גם בשל תמיכתם במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל”. כאמור, הוא היה במיעוט.

פסק הדין השגוי גרם נזק כבד המקרין על יחסי יהודים־ערבים. הייצוג של העמדה הלאומית הפלסטינית בכנסת גרר הקצנה בשני הצדדים. בציבור הערבי התחזק האלמנט הלאומי הפלסטיני, ואילו בציבור היהודי התחזק הימין הקיצוני. הכנסת ניסתה פעם אחר פעם להתגבר על פסק הדין השגוי, וכן ניסתה להתמודד עם פסק דין קעדאן, שפגע באפשרות להקים התיישבות יהודית באזורים שבהם אוכלוסייה ערבית צפופה. הכל, כמובן, התגלגל לבג”ץ, שעמדתו בשנים האחרונות פחות רדיקלית ויותר סבירה מבעבר.

בשנת 2011 חוקקה הכנסת חוק בעניין ועדות קבלה ליישובים קהילתיים. בג”ץ דחה עתירה לפסילת החוק. לקראת הבחירות בשנת 2015 העלתה הכנסת את אחוז החסימה, כנראה מתוך כוונה שבל”ד לא תוכל לעבור אותו. עתירה לבג”ץ נדחתה, אך המהלך נכשל שכן בל”ד הצטרפה לרשימה המשותפת. ב־2018 נחקק מה שכונה חוק ההדחה, המאפשר בנסיבות מסוימות וברוב מיוחד להדיח חבר כנסת. גם הפעם נדחתה עתירה לבג”ץ נגד החוק.

חוק הלאום הוא האחרון בשרשרת, אלא שהפעם מדובר בנזק ממשי. החוק מהווה כביכול תשובה לתנועה הלאומית הפלסטינית, ובכך הוא מזכיר את המשל, ממשלי קרילוב, על אודות אדם שבחר לו דוב לחבר. באחד הימים ראה הדוב את חברו מנמנם כשזבוב מציק לו. לקח הדוב אבן, כיוון לפגוע בזבוב אך פגע בראשו של חברו, והתוצאה ידועה. גם חוק הלאום לא יפגע בתנועה הלאומית הפלסטינית, במקום זאת הוא פוגע במדינת ישראל.

חוק הלאום יודע לתאר את דגל המדינה, אך שכח לספר שהיא דמוקרטית. החוק הוא ביטוי לכפיות טובה כלפי בני המיעוטים, ובראשם העדה הדרוזית שמעולם לא ידענו להכיר לה טובה במידה הראויה. נפגעים גם מיעוטים אחרים, צ’רקסים ובדואים, שבניהם משרתים בצה”ל. עלינו גם לחתור לשילוב המיעוט הערבי במקום לחוקק חוקים שרק יתנו נשק בידי אלה הקוראים לבניו לתמוך במאבק הלאומי הפלסטיני.

מי שרוצה להבטיח את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מוטב שבמקום חקיקה שכזו יעצור את הסיפוח הזוחל בשטחים וידאג להפרדה בינינו לבין הפלסטינים החיים בהם. ¿