כשהכרוז באצטדיון הדר יוסף הכריז בתחילת החודש על השיא החדש בריצת 1,500 מטר, שמחק מהטבלה שיא ישראלי בן 25 שנה, השיאנית החדשה, לונה צ'מטאי־סלפטר, פרצה בבכי. אבל למרבה ההפתעה, לא היה זה בכי של אושר, אלא של אכזבה. "יש לך כמה מילים לומר על הריצה ועל השיא החדש?" שאלתי אותה, אבל נשארתי בלי תשובה. וזה מאוד נדיר שמחזיקת שיא טרי, שהוציא מהטבלה את קודמו שכמעט הפך למיתוס, כה עצובה. כמי שמלווה את לונה כבר שנים ומכיר אותה היטב, ראיתי לפתע אישה אחרת; לא ספורטאית חזקה פיזית ופסיכולוגית שהותירה את כל יריבותיה מאחור, אלא רגישה וביקורתית מאוד כלפי עצמה.
כמה דקות לאחר מכן, יאמר דן סלפטר, בעלה ומאמנה, האיש שהפך אותה לאלופה, גם בקנה מידה אירופי: "היא הייתה מאוד לא מרוצה מעצמה. היא כעסה גם על האצנית המושכת (אצנית שמכתיבה את קצב הריצה — א"פ) שלא עמדה בהסכמים המוקדמים עימה. אמרתי ללונה שהכל בסדר. הייתי מרוצה בגלל שלונה הייתה חולה, ולמרות זאת ביקשה להתחרות כדי לא לאכזב את מי שבא לראות אותה", סיפר הבעל־מאמן.
באותה ריצת 1,500 מטר השיגה צ'מטאי זמן של 4:11.69 דקות ושיפרה בשתי שניות וחצי את שיאה של עדנה לנקרי, שנקבע בסטוקהולם ב־1993. לנקרי גם נבחרה מראש לענוד לצווארה את מדליית הזהב, מה שמסביר שמארגני האליפות צפו מראש שצ'מטאי תקבע שיא חדש – עוד שיא בסדרה בלתי נגמרת.
ריצת 1,500 מטר, אגב, היא משנית מאוד בסדר העדיפויות של צ'מטאי, שעיקר כוחה במרחקי 5,000 ו־10,000 מטר. המשמעות העיקרית של השיא הזה היא שצ'מטאי השלימה את שבירת כל השיאים הישראליים בכל מרחקי הריצה לנשים בין 1,500 מטר ל־25 ק"מ, כולל בחצי מרתון. (ר' מסגרת). חוץ מזה היא מחזיקה בתוצאות הטובות ביותר לישראלית בריצות ל־5, ל־20 ול־25 ק"מ. בריצת 5,000 מטר היא שיפרה את שיאה פעמיים, ב־10,000 מטר שלוש פעמים, ב־10 ק"מ כביש שלוש פעמים, ב־15 ק"מ כביש ארבע פעמים ובחצי מרתון פעמיים. אגב, ההבדל בין ריצת 10,000 מטר לריצת 10 ק"מ כביש הוא שהראשונה מתקיימת באצטדיון והשנייה על כביש, מחוץ לאצטדיון.
אז מה הנוסחה שלה? קודם כל כנראה הגנים הקנייתיים, וגם מאמן ישראלי מצליח, שהוא לגמרי במקרה גם בעלה.
אלא שבניגוד לזוגות המפורסמים של הספורט הישראלי, כמו חנה ואנטולי מיננקו, או דונלד ודניאל סנפורד, שהגיעו מארצות המוצא שלהם כשהם מוכנים ובשלים להצלחה, לונה צ'מטאי נחתה בארץ ב־2008 כשהיא מיועדת לתפקיד אם הבית במעונו של קונסול קניה. ואלמלא התערבותו של הגורל, סביר שהייתה נשארת אלמונית עד עצם היום הזה, ואפילו לא מודעת לכישרון העצום שלה בריצות הארוכות.
"כשהייתי ילדה הוזמנתי להתגורר וללמוד באחת מפנימיות האתלטיקה הרבות שישנן בקניה", מספרת לונה, ומתכוונת ל"סינגורה" – בית ספר ידוע לאתלטיקה הפועל בעיירה איטן. "באתי לאבא שלי וביקשתי את רשותו. כך נהוג אצלנו. הוא פסל את זה בלי היסוס, מפני שהפנימייה הייתה רחוקה מהבית שלנו. קיבלתי את זה בהבנה. לא הרגשתי שאני מפסידה משהו, כי לא ידעתי כלום על אתלטיקה מקצועית".
רצה לבד בפארק
אבל הגורל לא ויתר עליה, והעלה אותה שוב על מסלול האתלטיקה. זה קרה רק ב־2010, כאשר רעייתו של קונסול קניה, סטיב לורטה, חזרה משהייה ממושכת ללימודים באוסטרליה והחלה לקחת חלק בטיפול בילדיה. הדבר שיחרר את לונה מאחת המטלות העיקריות שלה, והיא ניצלה את השעות הפנויות בין השאר לג'וגינג בפארק בהרצליה. בדיוק באותו זמן התאמנה שם קבוצת הריצה הידועה של מוטי מזרחי, שלא החמיץ את הצפייה באימון של הרָצָה הבודדת.
"היא רצה לאט אבל בסגנון מרשים, וניכר שהיא בנויה מצוין", מספר מזרחי, "שאלתי אותה אם תהיה מוכנה להצטרף לקבוצה שלי, והיא ענתה שתעשה זאת בשמחה. מאחר שהייתי בקניה ב־1999, היא מאוד עניינה אותי. מהר מאוד התברר שאף אחד מהרצים אצלי, כולל הגברים, לא יכול להתמודד איתה. היא הייתה חזקה יותר מכל אחד אחר. הבנתי שיש פה פוטנציאל והעברתי את הסוד למאמן קבוצת הפועל אורן השרון, זוהר זימרו, שקלט אותה".
מהרגע שבו לונה החלה להשתתף בתחרויות של איגוד האתלטיקה, התוצאות היו מהירות. כרצה חובבת, היא ניצחה ברוב המכריע של התחרויות את יריבותיה הישראליות. ועדיין, כחסרת אזרחות ישראלית, הייתה מנועה מלעלות על הפודיום באליפויות ישראל. אבל אז קרה משהו אחר, בלתי צפוי. סלפטר: "פרט לכך שהתאמנו ביחד, היינו למעשה שכנים. בית הקונסול הקנייתי נמצא אז קרוב להרצליה פיתוח ואני התגוררתי בכפר־שמריהו". וכששני הצעירים הרווקים נפגשו, האהבה פרחה.
כשאני שואל אותם מי היה הראשון שהציע להתחבר לאחר, לונה, שהייתה אז רק בת 21, מסמיקה ומצביעה לעברו של דן: "הוא", היא קובעת. ואילו סלפטר משיב: "היא". ואז מגיע חיוך גדול משותף. היום הם כבר בעל ואישה המגדלים יחד את רוי, בנם בן השלוש וחצי. ליצירת הזוגיות תרמה גם העובדה שדן היה מה שאפשר לכנות "מורעל קניה". כאתלט למרחקים בינוניים וארוכים, הוא יצא להתאמן בתנאים של "ריצה בגבהים". ולגמרי במקרה, רץ בקרבת הכפר שבו גדלה לונה, באזור הריפט ואלי בקניה.
בתחרויות האתלטיקה הנערכות ברמות הגבוהות ביותר, שובל ארוך של אתלטים קנייתים בריצות הארוכות, הוא מחזה שכיח. רק בשתי האולימפיאדות האחרונות, בלונדון ב־2012 ובריו ב־2016, אתלטים קנייתיים צברו לא פחות מ־25 מדליות. בבית הספר התיכון "סיינט פטריק" בריפט ואלי בקניה כבר ניטעו עשרות רבות של עצים לציון זכייתם של בוגריו באולימפיאדות ובאליפויות העולם. שמונה מתוך עשר התוצאות הטובות ביותר בכל הזמנים שייכות לקניה. השבט המספק את רוב המדליות הוא הקלנג'ין, שלונה היא אחת מבנותיו.
דן: "בביקוריי בקניה, אהבתי מאוד את האזור. האנשים שם כל כך פשוטים ונחמדים, זה נכנס ללב. ועוד דבר לא פחות חשוב: כשראיתי איך לונה מטפלת בילדים של הקונסול, דמיינתי שככה צריכה להיות האמא של הילדים שלי. בפעם הראשונה הצעתי לה שניסע יחד לתחרות בכפר־ורדים, לעשות שם יחד את השבת".
לונה: "אני הסכמתי, אבל סטיב הקונסול לא הסכים שנישן בחדר אחד, כי זה מנוגד למסורת".
כשהקונסול לשעבר סטיב לורטה חזר לקניה עם אנשי צוותו, דן חזר עם לונה לקניה, בציפייה לאישור שובה לישראל לתקופה ארוכה. "תנאי החיים שם הם מסע לאחור של אלף שנים, כי אין שם תשתיות, אבל בני שבט הקלנג'ין הם אנשים מצוינים להיות בקרבתם", הוא מספר. דן כבר היה המאמן, ולונה האתלטית, אבל הדרך לאתלטיקה מקצוענית הייתה עוד ארוכה. איש באותו זמן לא שיער את ממדי הפריצה שתתחיל רק שלוש שנים אחר כך.
חתונות בקניה ובישראל
הם נישאו ב־2014 – הצבר הישראלי, עם בת שבט הקלנג'ין מקניה. "המשפחה שלי מאוד ליברלית, וקיבלה בצורה יפה את הרומן", מספר דן. "חתונה אחת הייתה בבניין עיריית ניירובי, בירת קניה, עם אורחים משתי המשפחות. נכחו בה גם שתי נשותיו של אביה של לונה וכמובן הקונסול ומשפחתו. לונה הייתה אז בחודש השביעי להריונה. החתונה השנייה נערכה בארץ, ובין האורחים היה שגריר קניה בארץ.
ב־2001, כשביקרתי בקניה כדי להכין כתבה למוסף זה על אין־ספור הכישרונות של קניה באתלטיקה, פגשתי את פיטר ואן לנגרהוסט, גבר הולנדי מרשים שעזב הכל במולדתו כדי להינשא ללורנה קיפלגאט, אצנית קנייתית מפורסמת. כששאלתי אותו מה הוא מוצא בקניה, ענה בהתרגשות כנה: "הכל כאן יותר בהיר ויפה. אפילו השמיים יותר בהירים. אני מאוהב בקניה".
דן סלפטר: "ההרגשה של פיטר, שאני מכיר אותו, היא בדיוק ההרגשה שלי. יש שם משהו מיוחד. לא עושר כלכלי, אלא אושר אנושי".
קהילת האתלטיקה בארץ קיבלה את לונה בשמחה, אבל אני זוכר אותך מדבר גם על גילויי גזענות בקשר לאשתך.
"היו מקרים כאלה. פעם נהג אוטובוס לא פתח לה את הדלת בתחנה, למרות שהאוטובוס לא היה מלא, והמשיך לנסוע. בפעם אחרת, זה קרה במושב שבו התגוררנו אז, הנהג הוציא אותה באגרסיביות מהאוטובוס משום שהחזיקה כלב קטן, דבר שמותר. התלוננו בפני חברת האוטובוסים. רק לאחרונה, אחרי שלונה ומארו טפרי, רץ שאני מאמן במכבי ת"א, שברו שיאים באליפות העולם בחצי מרתון, מישהו בירך בפייסבוק את טפרי, והוסיף: 'תשאל את המאמן שלך, למה הוא הביא את הבחורה השחורה לארץ'. זו לא גזענות?"
אבל את המאבק הקשה מכל ניהלו דן ולונה מול מדינת ישראל עצמה, שסירבה בתחילה לתת לה אזרחות. רק במארס 2016, אחרי ששהתה בישראל במשך שנה במעמד של תושבת ארעית, ואחרי שכבר לא היה אפשר להתעלם מכישרונה, זכתה לונה בתעודת זהות כחולה, שאותה קיבלה מידי שר הפנים אריה דרעי, כדי שתוכל לייצג את ישראל באולימפיאדת ריו. "התחושה שאוכל לייצג את ישראל מרגשת אותי", אמרה אז, "ואני חשה רצון עז להשיב למדינה ולעם שקיבלו אותי בחום ובזרועות פתוחות".
מאז, לונה אהובה ומוערכת מאוד על ידי חובבי הספורט והקולגות בענף האתלטיקה. במשאל של אתר ההתאחדות האירופית לאתלטיקה, שנערך בחודש שעבר, הגולשים התבקשו לבחור מי יהיו אתלטית ואתלט החודש באירופה, תוך הצגת ארבעה מועמדים בכל מגדר. לונה הוכתרה כאתלטית חודש יוני באירופה. אין ספק שהתלהבות והצבעות הגולשים הישראלים ניצחו, כאשר אחרי לונה דורגו מדליסטיות עולמיות ואולימפיות.
עשר שנים קדימה
המעבר הגדול של לונה מחובבנות למקצוענות חל ערב אולימפיאדת ריו 2016. במרוץ המרתון, הקריטריונים היו קלים יחסית ולונה השיגה את המינימום להשתתפות באולימפיאדה, פחות מ־2:45 שעות. אבל היא לא סיימה את הריצה בריו והתקשורת, מן הסתם, ראתה בכך כישלון. "זה לא היה כישלון מבחינתי", אומרת לונה, "סבלתי אז מבעיה אורטופדית נקודתית בכתף. אחר כך, כדי ליצור חוויה מתקנת, דן רשם אותי למרתון ברלין, שהתקיים חודש וחצי מאוחר יותר. שם כבר קבעתי את השיא האישי שלי: 2:40:12 שעות".
דן": ואם היא הייתה מיישמת אז כמה מההנחיות שלי, היא הייתה משיגה זמן טוב בהרבה". אגב, באותה ריצה קבעה ילנה דולינין, עוד תגלית של מוטי מזרחי שראה אותה בגיל 37 (!) את השיא הלאומי הנוכחי – 2:35:59 שעות.
לונה עצמה החלה בקריירה המקצוענית בגיל 26, וכיום היא בת 29. "אנחנו בונים לה את הקריירה עד גיל 36 לערך, כשהיעד הסופי שלנו הוא שלונה תתמקצע בריצת מרתון", אומר דן.
כל מי שעוקב אחרי האתלטיקה הישראלית, יודע שכיום, שנתיים אחרי אולימפיאדת ריו ואחרי פחות משלוש שנים כמקצוענית, לונה נמצאת ברמה אחרת לגמרי. בדירוג לפי תוצאות, היא ממוקמת כיום במקום הראשון בעולם בריצת 10,000 מטר, אבל ההובלה בדירוג האירופי משמעותית הרבה יותר: בתחילת אוגוסט תיערך בברלין אליפות אירופה באתלטיקה, ולונה נחשבת כמועמדת רצינית למדליה ב־10,000 מטר. "אני מאמינה שאוכל להיאבק על מדליה", היא אומרת. ודן מוסיף: "רק שלא נבוא שאננים מדי".
גילי לוסטיג, מנכ"ל הוועד האולימפי, אינו מסתיר את התקוות שישראל תולה בלונה. "אין ספק שהסיפור של לונה, שהתקדמה כפי שהתקדמה — הוא מדהים. הייתי אומר שכיום היא האתלטית הכי מתקדמת בארץ, ולא משאירה שום שיא כמו שהיה לפני שהגיעה. אפילו התוצאה שלה ב1,500 מטר, מקצוע ממש משני עבורה, מהווה את המינימום לאליפות אירופה בברלין. אבל כמובן שהיא לא תנצל אותו, אלא תעדיף לרוץ 5,000 ו־10,000. על אולימפיאדת טוקיו ב־2020 מוקדם לדבר, אבל היא בדרך הנכונה".
אתה צופה לה עתיד בזירה הבינלאומית?
"באירופה היא כבר שם דבר. כי היא עושה את התוצאות הנכונות. אני מצפה שבתוך זמן לא רב יכירו אותה בעולם כולו".
דן סלפטר, האתלטיות הגדולות בקניה כבר שמעו על לונה?
"תתפלא, אבל הן כבר סופרות אותה. מה שהיא עושה מרשים גם אותן. בתחרות הלילה המסורתית בוולנסיה ל־15 ק"מ, לונה ניצחה את מי שרק שבועיים אחר כך זכתה באליפות קניה ב־10,000 מטר. אם היא תמשיך לעבוד כמו שאנחנו מתכננים, היא גם תעבור אותן. היא עובדת בצורה קבועה בחדר כושר, דבר שבקניה לא שמעו עליו. היא מתאמנת בשיטת אימון ייחודית ויש לה ליווי תזונתי מוכוון הישג – עוד דבר שבקניה לא עושים. כישרון יש לה, לא פחות מהן".
במסגרת עבודת הצוות שבמרכזו היא עומדת, לונה השילה בשנה האחרונה שבעה ק"ג, ומשקלה כיום הוא 48.5 ק"ג, על 1.65 מטר. מבנה אידיאלי, שהתאפשר בזכות הליווי התזונתי היומיומי של הדיאטן שגיא הלוי.
לאחרונה נתפסו רצים למרחקים ארוכים שלקחו תכשירים אסורים. איך אתם מתמודדים מול הנושא?
דן: "מי שמשתמש בחומרים אסורים, כבר יש לו חולשה מנטלית בהשוואה לרץ בדרך נקייה. חומרים אסורים לשיפור ביצועים במאמצי סיבולת תמיד יהוו קיצור דרך, בהשוואה לעבודה עקבית ואמינה".
לונה, מה את לוקחת לפני תחרות?
"אני שותה אספרסו קצר".
דן, איך אתם מתכוננים לאולימפיאדת טוקיו ב־2020, יש מצב למדליה?
"לקראת האולימפיאדה, בהתאם למצבה של לונה, נחליט איזה מרחק יכול להיות הכי תחרותי עבורה – מרתון או 10,000 מטר. המרתון בטוקיו ידרוש יכולת ביצוע טובה בתנאי מזג אוויר קיצוני, כי יהיה עומס חום גבוה. מוקדם לתת תחזיות לגבי טוקיו, אך נשאף לרמה תחרותית גבוהה".
איך זה לעבוד יחד כל היום? זה לא מסוכן לזוגיות?
"אנחנו מבינים שאימון זה אימון ומשפחה זה משפחה", לונה משיבה בקצרה. ואילו דן מרחיב: "חלק גדול מההתקדמות הגדולה של לונה נובעת מכך שאנחנו זוג. אני לא יכול להרשות לעצמי לומר לכל מי שמתאמן אצלי מה שאני אומר ללונה. באחת הפעמים, בשעת חילוקי דעות די נדירים בינינו, אמרתי לה: או שתהיי אתלטית מקצועית כמו שאני תופס את זה או שתהיי חובבנית בלי תמיכה מוסדית. טוב שלא הבאנו את הבעיות האלה לתוך הבית, כי זה היה יכול ליצור בעיות".
וכאשר רוי, בנם של לונה ודן, ילד מקסים ושופע שמחת חיים, נשאל לגילו, הוא עונה בשתי שפות: “ת'רי וחצי”.
גם בבית רוי מדבר עברית עם אבא, ובעיקר אנגלית, עם אמא. דן: "אם כבר שואלים על ההבדלים בין לונה של לפני המשחקים האולימפיים בריו לעכשיו, הרי שחוץ מהתוצאות שהן שונות לגמרי, רוי כבר גדל ולא דורש טיפול אינטנסיבי של אמא כמו כשהיה תינוק. הוא גם יודע שלאמא שלו יש קריירה וצריך לתת לה את הזמן שלה. לא שהכל כבר מושלם, כי הילד לא נרדם לפני עשר, וכשהוא מתעורר בלילה הוא דורש באופן טבעי רק את אמא, אבל זה לא אותו דבר. אתלטית ברמה של לונה חייבת לישון עשר שעות בלילה ועוד שעה וחצי בצהריים".
