yed300250
הכי מטוקבקות
    יותם ראובני | צילום: יונתן בלום
    24 שעות • 25.07.2018
    "אל תתנו להם ילדים"
    "יש הומו עשיר שקונה לו רחם, שמזמין ילד מושלם ובריא, סחורה טובה, א'־א'. אני שואל אותך מה יגידו לילדים האלה כשיהיו גדולים: אנחנו קנינו אתכם במאות אלפים מאמא שעשתה איתנו הסכם, בלי שתהיה לה כל זכות על התינוק. ממשיכה את חייה אחרי שמכרה איבר מגופה. כנראה משתגעת או מתאבדת". את המילים החריפות האלה כתב הסופר והמשורר יותם ראובני, אחד היוצרים החשובים ופורצי הדרך של קהילת הלהט"ב בישראל. בראיון טעון הוא לא מפחד להסביר למה הוא כהומו מתנגד למאבק הפונדקאות
    רונן טל | צילום: יונתן בלום

    יותם ראובני לא נכח בהפגנה של הקהילה הגאה בכיכר רבין ביום ראשון השבוע. רק כמה שבועות קודם לכן יצא בהוצאה מחודשת ספרו פורץ הדרך "בעד ההזיה", הרומן הראשון בעברית שתיאר את הקיום ההומוסקסואלי ללא בושה וללא מסכות. אבל במקום להתרווח בכורסה בסלון דירתו באשדוד ולקחת לעצמו מעט מהקרדיט על מפגן הכוח הלהט"בי, ראובני מצא את עצמו מסתייג מעצם קיום ההפגנה. "ההתגייסות הזאת הייתה למען מטרה לא נכונה", הוא אומר.

     

    את ההתנגדות שלו לפונדקאות — ובכלל לאובססיה הנוכחית של הקהילה הגאה עם ילדים ומשפחה — הוא הביע בשיר חדש, "אל תתנו להם ילדים". "אלפי הומואים צעדו בתל־אביב בדרישה משונה לשוויון כאילו הממשלה יכולה לתת להם רחם", הוא כותב שם. וגם: "לא ייתכן, אמרתי להיסטוריה העולמית של אהבת גברים, שוויתרת על הכל ואת רוצה עכשיו להתבולל לגמרי בתוך הסטרייטים".

     

    ראובני תוקף את המאבק הנוכחי נגד חוק הפונדקאות משני היבטים. הראשון נוגע לבעיות המוסריות של עצם הליך הפונדקאות; השני מתמקד באופן שבו הדחף ההורי מנוגד, לאמונתו, לחוויה ההומוסקסואלית עצמה. "יש סיבה לכך שיש הומואים בעולם, ויש סיבה לכך שהטבע יצר אותנו כמו שאנחנו. אילו רצה שנביא ילדים, הטבע היה מסדר את זה. להיות הומו זה הרבה יותר מאשר לרצות להתבולל בקהילה הסטרייטית".

     

    ראובני והספר "בעד ההזיה" | צילום: גדי קבלו
    ראובני והספר "בעד ההזיה" | צילום: גדי קבלו

     

    התבוללות, לא פחות?

     

    "הומואים מרגישים צורך להיות כמו כולם, רוצים משפחה, וזה מנוגד לתכלית ההומוסקסואלית שהיא קודם כל לא להוליד. לא כי אי אפשר. תמיד היה אפשר, והומואים ולסביות עשו את זה לאורך ההיסטוריה בכל מיני הסדרים. אבל יש תכלית לחיים ללא משפחה וילדים. ומה שקורה עכשיו זה שמיעוט קולני שחושב שהוא רוב אוסף לצידו כל מיני מפגינים מקצועיים ודורש שוויון. אבל אין באמת שוויון".

     

    איך אתה כהומו יכול להתנגד למאבק של הקהילה לשוויון פוליטי?

     

    "אתן לך משל: נניח שיש מועדון סגור שמיועד לג'ינג'ים בלבד. זה התנאי היחיד לחברות. מגיע אדם שחור שיער ואומר, 'אני רוצה להיות חבר במועדון, אני מוכן לעשות הכל, למלא אחר כל הכללים'. 'אבל הרי אתה לא ג'ינג'י, אז מה אתה רוצה מאיתנו?' - זה לא שוויון אמיתי כשיש לך שיער שחור ואתה מתדפק על דלתות מועדון הג'ינג'ים. כי גם אם תצבע את השיער אלה שבפנים יידעו מי הג'ינג'י האמיתי ומי לא".

     

    בעצם, אתה אומר שיש רק דרך אחת להיות הומו?

     

    "החטיבה הקולנית של ההומואים הישראלים — אנשים שעורכים הפגנות ומארגנים מצעדי גאווה — הפכה את נושא הפונדקאות, וההורות בכלל, לסעיף הבוער של הקהילה. אבל מדובר במיעוט. רוב ההומואים בישראל לא הולכים ברחובות בלי חולצה, אלא חיים במחתרת. מתחת לציפוי הדק של הסובלנות התל־אביבית יש הומופוביה איומה — באצטדיוני הכדורגל, בבתי הספר, אצל השכנים ברחוב שלי באשדוד. אבל גם ההומואים הקולניים לא באמת מקבלים את עצמם. בגלל זה הם כל כך רוצים להסתובב עם הבת הקטנה והאלגנטית שלהם עם השמלה המצויצת והקוקיות בשיער. והסיבה לכך היא שהחיים הפנימיים של רוב ההומואים, בארץ ולא רק בארץ, הם מאוד עניים".

     

    והילדים הם הפיצוי?

     

    "אסור לעשות הכללות, אבל כשאתה בודק את החבורה המוצהרת אתה שואל, מה בעצם יש לאנשים האלה בחייהם? יש להם מועדונים, ויש להם אלכוהול וסמים שבלעדיהם הם לא מסוגלים לעשות סקס, ויש את התקופה שבה אתה מבוקש וחתיך, ואתה דוחה מעליך את כל 'הזקנים' שמנסים להתחיל איתך ואתה אפילו גאה בזה שאתה גס רוח. אבל אז זה עובר, ואתה נשאר עם עצמך. בשלב הזה אתה צריך ללמוד משהו על עצמך, להגיע לתובנות שיעזרו לך לעבור את החיים. נולדת הומו? הרי זו חידה מרתקת ועצומה. תברר למה אתה כזה, תחפש, תקרא, תתעניין, תראה מה שיש לאמנות ולספרות להגיד על זה".

     

     

    * * *

     

     

    לרגעים נראה שהטיעונים של ראובני מיישרים קו עם העמדות של השונאים החשוכים ביותר של הקהילה — אלה שטוענים שמשפחה חייבת לכלול אבא ואמא, שזוג גברים לא יכול להעניק סביבה בריאה נפשית לילד, שמי שרוקד חצי עירום על משאית איבד את הפריבילגיה לבוא למדינה בדרישות. מהצד האחר, ראובני מקבל במלואו את הטיעון שרואה בפונדקאות עצמה ניצול לא מוסרי של נשים חלשות. "ההכרח להפריד אמא מהתינוק שזה עתה נולד לה הוא סוג של טרור", הוא אומר.

     

    אף אחד לא טוען שפונדקאות היא לא עניין מורכב. אבל לנשים יש חופש בחירה, הן משתכרות כסף, ויש ביניהן שמתארות את החוויה כולה כחיובית ומעצימה. מי אנחנו שנגיד להן מה לעשות?

     

    "האם לנשים שעושות את זה יש מיליון שקל בבנק? או שבעצם מדובר בנשים שחיות מהיום למחר ובקושי מצליחות לטפל בילדים האחרים שלהן. עד כמה שאני יודע, זה לא תחביב של מיליונריות. זה ניצול מחפיר של הגוף של אישה ענייה כדי לספק תשוקה של המשכיות גנטית. אתה רוצה להיות אבא? אז תמצא אישה ותעשה איתה ילד. החלטת שאתה רוצה צעצוע חי? אל תדרוש מאיתנו לממן את זה. אנשים כמעט שכחו שהדרך הכי טובה להביא ילדים לעולם בכלל לא עולה כסף. ויש מקרים כאלה, אבל הגייז רוצים להיות הורים יחידנים, בלי אמא".

     

    השאלה היא למה פתאום כולם דואגים לנשים הפונדקאיות עכשיו, כשמדובר בהומואים. המדינה מאשרת פונדקאות לנשים, שתאשר גם לנו.

     

    "כי אנחנו לא ג'ינג'ים ואין לנו רחם. ואני באמת לא רואה שום סיבה לכך שהמדינה תממן טיפולי פוריות כמו שהיא עושה כיום. אני לא מטיל ספק ביכולת של האמהות הלסביות והאבות ההומואים להעניק חום ואהבה, אבל אפשר לאמץ ילדים. למה לא להעניק את זה למישהו שכבר חי במקום לנצל כך את הפונדקאיות?"

     

    אין מספיק ילדים לאימוץ, ואנחנו בסוף התור.

     

    "גם ככה הם בסוף התור. הרי מדובר בסך הכל בכמה אלפי זוגות, על זה כל המהומה. אני בטוח שלמרות כל האהבה והמסרים שהילד יקבל ששני אבות זה אחלה, כשהוא יגיע לגיל שלושים הוא ירצה לחפש את אימו. מה נגיד לו אז?"

     

    נגיד לו שרצינו אותו כל כך ועשינו הכל כדי שהוא יבוא.

     

    "ואז הילד הזה ירצח את אביו, מטפורית כמובן. יפנה לו עורף. אני לא מאמין שיש ילד שיסתפק בזה שיגידו לו 'אמא שלך הייתה מין מכונה שהתפקיד שלה היה לשאת אותך, ואנחנו הבאנו לה את הביצית ואת הזרע ואת הכסף'. זה מחפיר. קשה לי לקבל שהומואים שותפים לניצול הכי נורא שאפשר".

     

     

    * * *

     

     

    הוא תיכף בן שבעים, וספרו המכונן "בעד ההזיה" (הוצאת אפיק) חוגג בימים אלה ארבעים. בכלל, השנים האחרונות היו טובות לראובני. ספרו האחרון, "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן", היה בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר, ב־2015 הוא זכה בפרס לנדאו בתחום השירה, ולפני שנה יצא אלבום, "השעה הכי יפה", ובו ביצועים של 28 אמנים לשיריו. עד היום הוא מקבל מכתבים מאנשים שאומרים לו עד כמה "בעד ההזיה" השפיע על חייהם.

     

    ב"בעד ההזיה" כתבת בפתיחות על סקס בגנים ובשירותים ציבוריים. אפשר לחשוד שאתה רוצה להשאיר אותנו שם.

     

    "ממש לא. אני בעד מועדונים ושהכל יתרחש באור וימכרו קולה בשלושים שקל ולא נהיה חייבים להיכנס לג'קוזי שמלא בחיידקים של עשרות גברים אחרים. יחד עם זה, המועדונים הפכו לתכלית בפני עצמה, כל אחד עם הליין שלו והדי־ג'יי שלו, וכולם מכחישים את זה שבעצם הם באו לחפש זיונים. בכתיבה שלי תמיד חיפשתי תשובה לשאלה מה זה הומוסקסואליות, מה עשה אותי למה שאני. יש כאלה שמחפשים תשובה בפוליטיקה, ובזכויות משפטיות, וזה טוב מאוד שלא יחזרו הימים האלה שבהם המשטרה הייתה מבצעת פשיטות בגן העצמאות. אבל עכשיו אני קורא להומואים שידאגו קצת לחיים הפנימיים שלהם. כשיש לך עולם פנימי עשיר, אתה לא מתגעגע לשטויות שעשית בגיל צעיר. כשיש לך אפשרות לקחת ספר ליד, אתה אף פעם לא בודד".

     

    *

     

    אַל תִּתְנוּ לָהֶם יְלָדִים | יותם ראובני

     

    לֹא יִתָּכֵן, אָמַרְתִּי לַהִיסְטוֹרְיָה הָעוֹלָמִית שֶׁל אַהֲבַת

    גְּבָרִים, שֶׁוִּתַּרְתְּ עַל הַכֹּל

    וְאַתְּ רוֹצָה עַכְשָׁו לְהִתְבּוֹלֵל לְגַמְרֵי

    בְּתוֹךְ הַסְּטְרֵיְטִים וְהַלֶּסְבִּיּוֹת

    כְּדֵי שֶׁתּוּכְלִי לְפִי הַחֹק

    לְהָבִיא לָעוֹלָם יְלָדִים עִם פֻּנְדְּקָאִית.

    יֵשׁ הוֹמוֹ עָשִׁיר שֶׁקּוֹנֶה לוֹ רֶחֶם

    שֶׁמַּזְמִין בַּקּוֹנְסִיגְנַצְיָה

    יֶלֶד מֻשְׁלָם וּבָרִיא,

    סְחוֹרָה טוֹבָה, א' א'

    לֹא יְלָדִים שֶׁסּוֹבְלִים מִכָּךְ שֶׁהָאֵם

    שָׁתְתָה אַלְכּוֹהוֹל בְּלִי הַבְחָנָה.

    אֲנִי יוֹדֵעַ, צָרִיךְ כֶּסֶף לְעוֹד סִדּוּרִים שׁוֹנִים,

    וְשֶׁהַמֶּמְשָׁלָה תְּשַׁלֵּם.

    אֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתָךְ מָה יַגִּידוּ לַיְּלָדִים הָאֵלֶּה

    כְּשֶׁיִּהְיוּ גְּדוֹלִים: אֲנַחְנוּ

    קָנִינוּ אֶתְכֶם בְּמֵאוֹת אֲלָפִים

    מֵאִמָּא שֶׁעָשְׂתָה אִתָּנוּ הֶסְכֵּם

    שֶׁהַזֶּרַע שֶׁלָּנוּ, הַבֵּיצִית שֶׁלָּהּ וְאָז

    מִזְּרוֹעוֹתֶיהָ מָשַׁכְנוּ אוֹתְךָ מִיָּד

    בְּלִי שֶׁתִּהְיֶה לָהּ כָּל זְכוּת עַל הַתִּינוֹק

    מַמְשִׁיכָה אֶת חַיֶּיהָ אַחֲרֵי שֶׁמָּכְרָה

    אֵיבַר מִגּוּפָהּ. כַּנִּרְאֶה מִשְׁתַּגַּעַת.

    אוֹ מִתְאַבֶּדֶת.

    אַתְּ יוֹדַעַת, הִיסְטוֹרְיָה יְקָרָה, הַכֹּל חַיָּב

    לְהַתְחִיל בְּתֵל־אָבִיב. אַלְפֵי

    הוֹמוֹאִים צָעֲדוּ בְּתֵל־אָבִיב

    בִּדְרִישָׁה מְשֻׁנָּה לְשִׁוְיוֹן

    כְּאִלּוּ הַמֶּמְשָׁלָה יְכוֹלָה לָתֵת

    לָהֶם רֶחֶם. אַף אֶחָד לֹא שׁוֹאֵל

    לָמָּה יֵשׁ הוֹמוֹאִים בָּעוֹלָם,

    אָמַרְתִּי לַהִיסְטוֹרְיָה הָעוֹלָמִית,

    אַף אֶחָד לֹא מְנַסֶּה לְהָבִין

    מָה יִעוּדֵנוּ, אִם יֵשׁ כָּזֶה.

    וְרַבִּים כָּל כָּךְ רוֹצִים לְהִתְבּוֹלֵל

    לַחֲלוּטִין, שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם יְלָדִים.

    אֲבָל מָה יַגִּידוּ לְצָעִיר בֵּן עֶשְׂרִים?

    שְׁמַע, רָצִינוּ אוֹתְךָ, הָלַכְנוּ לְהֹדּוּ

    קָנִינוּ רֶחֶם שֶׁל אִשָּׁה, שַׂמְנוּ

    זַרְעֵנוּ הָאוּלְטְרָה וְקָרַעְנוּ אֶת הַתִּינוֹק

    אַרְצָה, כִּי לֹא הָיָה שֶׁל אִמּוֹ

    הוּא הָיָה מוּצָר עוֹבֵר לַסּוֹחֵר.

    וְהֵם יִהְיוּ שׂוֹנְאֵי הַהוֹמוֹאִים הַגְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר

    שֶׁמָּנְעוּ מֵהֶם אַהֲבַת אֵם וְנָתְנוּ לָהֶם פִּנּוּקִים.

    הִיסְטוֹרְיָה עוֹלָמִית חֲכָמָה,

    אוּלַי בָּאנוּ לְכָאן שֶׁלֹּא לְהִתְרַבּוֹת

    כִּי בְּכָל דּוֹר יֵשׁ אָחוּז קָבוּעַ שֶׁל

    הוֹמוֹאִים בְּלִי מִצְעָד לְהֻלֶּדֶת

    הוֹמוֹאִים. תַּגִּידִי, הִיסְטוֹרְיָה עוֹלָמִית,

    אֵין כָּאן שׁוּם חִידָה? הוֹמוֹאִים

    חָיוּ בְּיָוָן וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ

    הוֹמוֹאִים נוֹצְרִים שֶׁרָצְחוּ אֶת אֵלֶּה

    שֶׁאִתָּם שָׁכְבוּ בְּטַּעֲנָה שֶׁזֶּה חֵטְא.

    הוֹמוֹ שֶׁרוֹצֶה לְהִתְרַבּוֹת

    צָרִיךְ לְשַׁלֵּם אֶת כָּל הוֹנוֹ

    כִּי הוּא רוֹצֶה יֶלֶד

    אֲבָל יֶלֶד לֹא צָרִיךְ לַעֲלוֹת כְּלוּם.

    חַכֵּה, אוֹמֶרֶת לִי הַהִיסְטוֹרְיָה הָעוֹלָמִית

    חַכֵּה שֶׁזֶּה יִתְהַפֵּךְ.

    אָז אִמְרִי זֹאת כְּבָר בְּקוֹל רָם וּבָרוּר:

    אַל תִּתְנוּ לָהֶם יְלָדִים.

     

    yed660100