כשעמוס תמם טס לפני כשבועיים לצילומי סדרה בינלאומית חדשה בקזבלנקה, בלב שלו הוא הרגיש כמו בבית. הוריו אמנם נולדו בתוניסיה, שבה מעולם לא ביקר, אבל מרוקו — על הנופים, השפה והאנשים שבה — חיברו אותו מיד לשורשים. לאבא ולאמא. תמם, קזבלן בגרסת המילניום, השקיף על הים של קזבלנקה מחדרו במלון, שם באייפון את יהורם גאון שר "יש מקום רחוק אחרי הים" מתוך הסרט "קזבלן", והתרגש עד דמעות. הרגע ההוא אפילו הונצח בחשבון האינסטגרם שלו תחת הכותרת "קזבלן בקזבלנקה".

"פתאום יכולתי להבין עוד קצת את קאזה", הוא אומר. "ההפקה של 'קזבלן' בתיאטרון כבר ירדה, אבל פתאום הוא חי אצלי מחדש. זאת הפעם הראשונה שאני מבקר במדינה ערבית, ומצאתי שם אנשים פתוחים, אוהבים, חייכנים, שמקבלים אותך ברוחב לב. לא הרגשתי בשום שלב שאני לא יכול להגיד מאיפה אני. להפך, אמרתי שאני מישראל ואמרו 'מרחבא, אהלן וסהלן'".

באותם שמונה ימים במרוקו תמם לא הפסיק להתגעגע לבתו הקטנה אן, בת השנה וארבעה חודשים. "ביום־יומיים הראשונים הכל היה נורא כיף", הוא מספר ומציג בגאווה תמונות שלה בטלפון הסלולרי שלו. "דיברתי אליה בווידיאו דרך הווטסאפ, אבל ביום השלישי היא כבר לא הסכימה לדבר איתי. התחילה לעשות לי קונצים. היה לי קשה. התגעגעתי מאוד אליה ולטל אשתי. מאז שהיא נולדה לא טסתי ליותר משלושה־ארבעה ימים לחו"ל".

צילום: ענת מוסברג

אז גילית שכל הקלישאות על הורים וילדים נכונות?

"הרבה יותר מזה. בכל פעם שאני מתחיל לדבר על הילדה שלי אני מרגיש שאני גולש למחוזות הקלישאה, אבל זה פשוט ככה. אפילו יותר מזה. אני פשוט נמס. גם כשאני מדבר על אשתי. היצור הקטן והמתוק הזה אוהב אותך ללא תנאי וגם מוציא ממך אהבה ללא תנאי. כשאני עם הילדה שלי אני לא חושב על כלום, אני רק איתה. שנינו בעולם הפרטי שלנו. פתאום התקשורת בינינו מתפתחת, והיא כבר קוראת לי אבא, וכשהיא קולטת שאני לא בא היא נעלבת, וקשה לי לעמוד בזה. כשחזרתי ממרוקו לפנות בוקר אמרתי לה 'אן', היא קמה, הסתכלה עליי וחזרה לישון. וככה שוב ושוב. לקח קצת זמן, אבל אחרי כמה שעות כבר שיחקנו בלגו כאילו הייתי כאן כל הזמן".

לא רק הביקור בקזבלנקה החזיר את תמם לשורשים, גם התפקיד שלו כאותלו בהצגה עטורת השבחים שביים עירד רובינשטיין, והפכה לאחד הלהיטים הגדולים של הקאמרי העונה. תמם הוא כבר מזמן לא רק שחקן אופי מבוקש בסדרות טלוויזיה ופרזנטור נחשק לחברות כמו "הוט מובייל", אלא בעיקר אחד מכוכבי התיאטרון הגדולים בישראל. וזאת לא הגזמה, תמם הוא אחד העוגנים המרכזיים של הקאמרי עם רזומה של תפקידים מרכזיים בלהיטים כמו "קזבלן", "מצחיקונת" ו"חשמלית ושמה תשוקה". באותלו הוא מרגיש כל כך בנוח שאפילו שיבץ כמה משפטים בתוניסאית — משפטים שזרקו אותו באחת לבית של סבא וסבתא ולילדות שלו ברמלה. "כשקיבלתי את התפקיד הזה אמרתי שלא בא לי לשחק משהו שהוא לא אני", הוא מספר. "אותלו הוא הרי מורי, בחור שחור ממאוריטניה בצפון אפריקה. בחזרות הרגשתי שמשפטים בתוניסאית שלמדתי לפני שלושים שנה, פשוט יוצאים לי מהפה, כאילו הם רק חיכו לרגע הזה. כשהייתי קטן ההורים שלי עבדו קשה ואני די גדלתי אצל סבא וסבתא שלי, שלא דיברו עברית אלא תוניסאית וקצת צרפתית".

אז זאת בעצם סוג של מחווה.

"כן. סבא וסבתא סיפרו לי סיפורי עם כשאני שוכב ביניהם במיטה. אחד הסיפורים היה על אמא עם עשרה ילדים, יתומים מאב. אחד הבנים מגיע יום אחד הביתה עם ביצה. היא מבשלת אותה, חותכת ל־11 חתיכות, וכל אחד אוכל חלק ממנה. הילד רואה כי טוב, ולמחרת חוזר הביתה עם ארגז ביצים. לימים הוא נהיה שודד דרכים, נעצר ומובא למשפט. השופט גוזר את דינו למוות ושואל אותו מה המשאלה האחרונה שלו. 'לנשק את אמא', הוא משיב. האמא מתקרבת לסורגים של הכלוב שבו הוא נמצא, והוא מבקש שתנשק אותו בפה. כשהיא מנשקת, הוא עוקר לה את הלשון, יורק אותה ואומר, 'אם אמא שלי באמת הייתה אוהבת אותי, כשהבאתי את הביצה הראשונה, היא הייתה אומרת לי, 'תחזיר אותה, זה לא שלנו. גנבת אותה'. והמשפט הזה צף במהלך החזרות. תחשוב על ילד בן ארבע־חמש שככה מחנכים אותו לא לגנוב. אני יכול להבטיח שמימיי לא גנבתי אפילו מסטיק. כלום".

צילום: רדי רובינשטיין

"די לשפוט לפי תוויות"

אי־אפשר לדבר על אותלו בלי להעלות את סוגיית הגזענות שנמצאת בלב המחזה של שייקספיר, ומשם לגלוש גם לשד העדתי מודל 2018. "גזענות היא העוול הנורא ביותר של בני האדם", תמם אומר. "אני לא תמים ואחד שמאמין שיכול להיות עולם בלי גזענות. בישראל הכי קל לדבר על גזענות במונחים של אשכנזים ומזרחים, אבל אז אתה רואה את האתיופים ואומר — איזה אשכנזים ומזרחים, תסתכל על המסכנים האלה. בכלל, היום כל אחד יכול לקלל ולרצוח במילים ברשת החברתית. אנחנו לא מבינים שבשביל להרוג היום מישהו לא צריך רובה, מספיק לירות במקלדת. הקלות שבה אנחנו פוגעים באחר היא בלתי נסבלת. יש לגזענות תפקיד אחד — לפלג, ואני מאמין שהתפקיד שלי הוא לחבר".

גם אתה סבלת מגזענות?

"אין סלע שתרים בארץ הזאת ולא תגלה מתחתיו גזענות. כשהייתי צעיר מאוד, בשנות העשרה לחיי, נתקלתי בגזענות על רקע המקום שממנו אני בא — רמלה. הייתה תקופה שבה היית צריך להראות תעודת זהות בכניסה למועדון או דיסקוטק. רואים רמלה, וישר אומרים, 'אתה לא יכול להיכנס. זאת מסיבה סגורה'. למה? כי רמלאים הם מופרעים?! כי רמלאים הם עבריינים?!

"ואז אתה אומר לעצמך, 'על מה אתם מדברים?! אני גדלתי בעיר שבה הייתי בבימת נוער, בלהקת נוער, ובבית ספר שלי חינכו אותנו לתרבות ולמחזות. איך אני מכיר את שלום, אסי וציון — החברים שלי מ'מה קשור'? היינו יחד בלהקות בעיר. תחשוב כמה זה נוראי וטיפשי לשפוט אדם על פי תווית. אבל לא נתתי לזה למשוך אותי למטה, רק למעלה, כי תמיד פגשתי גם באנשים טובים שלא היו גזענים".

את האנשים הטובים תמם פגש בין השאר בבית הספר למשחק בסמינר הקיבוצים שבו למד. "הם ראו בי את מה שאני לא ראיתי", הוא אומר. "אני לא אשכח איך הגעתי לסמינר, קצת עם הגזענות העצמית שלי, עם חוסר ההערכה, כי מי אני בכלל? בכלל לא הערכתי את עצמי. הייתי סטנדאפיסט, קומיקאי שעושה מערכונים, שהיה לו חלום להיות שחקן. להיות שחקן נראה לי לגעת בקודש הקודשים. ואז אתה פוגש אנשים כמו טטיאנה קנליס־אולייר, שלימדה אותי, ומנהלים כמו איציק ויינגרטן וכמו ישל סקר, שבאים ממקום נקי ורואים את הכישרון שלך. אני תמיד אומר לעצמי, תודה לאל שניסן נתיב אמר לי לא והגעתי לסמינר, למקום שקודם כל לימד אותי לקבל את עצמי ולהעריך את עצמי".

מתי למדת להעריך את עצמך?

"אין פה נקודה שבה למדתי את זה, זאת עבודה. איך קוהלת אומר: 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'. אתה כל הזמן גדל ומשתנה, גדל ומתפתח. היום אני מבין שעצם הדרך אל המטרה, החיפוש, היא העניין, ולא ההגעה. קח למשל את רמי ברוך שגדלתי עליו כשחקן, עכשיו הוא איתי על הבמה באותלו, עושה אגב תפקיד מצוין, זה אחד הדברים שממחישים לי את הדרך הארוכה שעשיתי".

כשיעקב כהן נבחר לשחק את שיילוק ב"סוחר מוונציה" בתיאטרון הבימה, היו כאלה שאמרו בהתנשאות — מה לסטנדאפיסט הזה ולשייקספיר. גם אתה נתקלת בתגובות דומות?

"לא, אבל יעקב שחקן מוכשר והצבע הזה שהוא מביא לבמה נורא חשוב. יש לי הרגשה שהוא עשה מזה מטעמים גדולים. אבל כשלוהקתי לשחק את אותלו היה דיון שלם בעיתון 'הארץ' האם אני מספיק שחור כדי לגלם את אותלו. אמרתי, אוקיי, אם הגעתי לימים שאני לא מספיק שחור כדי לגלם דמות, אז מדינת ישראל במקום ממש טוב".

צילום: גבריאל בהרליה

"השמיים נפלו עליי"

תמם, 40, שנשוי לטלי נרובאי, פסיכותרפיסטית במקצועה, נולד ברמלה — אחד מששת ילדיהם של אלי, שעבד בין השאר כמנהל מחלקת בשר בשופרסל, וסוזי — עובדת בבית דפוס. "אני תמיד אומר שההורים שלי הם המתנה הכי גדולה שלי בחיים. הם אף פעם לא אמרו לי מה לעשות, רק רצו שאני אהיה בנאדם טוב. הם גם אלו שעזרו לי לממן את לימודי המשחק, וזה לא אנשים ששלפו סטיפה. הם עשו את זה בתשלומים. בגלל זה אני תמיד אומר, מה אני בלי שני האנשים האלה, שהלכו בעיניים עצומות עם החלום שלי כשאני עוד לא ידעתי שהוא החלום שלי".

אלמלא הגיע לסמינר הקיבוצים בהמלצה של חברה, ייתכן שעולם המשחק היה מפספס את תמם, במיוחד אחרי שלא התקבל לסטודיו למשחק של ניסן נתיב. "כשניסן לא קיבל אותי, חשכו עיניי. הרגשתי שהשמיים נפלו לי על הראש", הוא אומר. "חשבתי לוותר על הכל. אם לא הייתי הולך לאודישן בסמינר הקיבוצים, לא יודע מה הייתי עושה היום. אני באמת מאמין שאין לך הרבה ברירות. מה שאתה אמור לעשות, תעשה אותו בסוף — לא משנה באיזו דרך תגיע לזה".

קשה לפספס את האהבה הגדולה של תמם לאשתו טל. "דיברנו קודם על קלישאות, וגם במקרה שלה זה נכון. אני באמת חייב לה הרבה", הוא אומר. "עשיתי בחירה נהדרת. היא למדה משחק, והיא עוזרת לי בכל התפקידים. כשאני בתהליך חזרות, הדברים עולים בשיחות שלי עם טל. הדיאלוג בינינו מאוד מפרה אותי. היא אהבת חיי. המתנה הכי יפה שיכולתי לקבל".

מה עם אחים לאן הקטנה?

"בעזרת השם, אומרים אצלנו. ברור שנשמח מאוד שזה יקרה", הוא אומר, משתדל לא להכביר במילים, בין השאר גם משום ששנה לפני לידתה של אן חוו הוא ואשתו טלטלה נוראית כשאיבדו את בנם בלידה שקטה.

לבית הקפה התל־אביבי שבו אנחנו יושבים מגיע שלום מיכאלשווילי, חברו הטוב של תמם. הם גרים זה ליד זה, באותה שכונה שבה גר בעבר גם ציון ברוך. "שלום, אסי וציון הם לא רק חברים מאוד טובים שלי, אנחנו כמו משפחה הכי קרובה", הוא אומר. "גדלנו ביחד וההורים שלהם הם גם ההורים שלי. את אסי פגשתי במועדון נוער, שהוקם כדי שאנשים לא יסתובבו ברחוב ויהפכו לפושטקים. הוא היה אז בן שבע ואני בן תשע, וכבר שם היינו 'מופיעים'. היינו לוקחים בדיחות ומציגים אותן. את שלום הכרתי בסביבות גיל עשר על מגרש כדורגל בשכונה ברמלה.

"את ציון הכרתי דרך אמא שלו, חנה ז"ל, שהייתה אישה מקסימה. הייתי ילד שמוכר תבלינים בבסטה של אבא שלי בשוק. אבא שלי היה עושה אריסה מפורסמת, מתכון סודי, ואמא של ציון הייתה קונה אצלנו. בגיל 13 היא הזמינה אותי לקחת את הספרים של אח של ציון שלמד בבית ספר שאליו הלכתי, ושם הכל התחיל. הם באמת המשפחה שלי. בגלל זה הקשר בינינו מחזיק כל כך הרבה שנים".

שלושת חברי הילדות של תמם לא מחמיצים שום הצגה שלו. "אחרי שציון ראה את 'אותלו'", מספר תמם, "הוא כתב בחשבון האינסטגרם שלו: 'הייתי בהצגה של אחי עמוס תמם, ואני חייב לשתף — מכירים שהיינו קטנים והיינו רואים סרטים של ברוס לי ואז יוצאים החוצה ורוצים לריב מכות? אז כשיצאתי מאותלו, רציתי לדבר כמו שייקספיר. הצגה מטורפת'".

עוד חבר הוא הכדורגלן ערן זהבי. הם התיידדו באולפן המונדיאל הקודם, שאליו הוזמנו. "הזמנתי את ערן לראות את 'קזבלן', והוא מאוד נהנה, וביקש לבוא לראות עוד הצגות", מספר תמם. "הזמנתי אותו ל'חשמלית ושמה תשוקה', והוא אמר לי: 'זה מחזה הרבה יותר מורכב מ'קזבלן', תגובה שחיממה לי את הלב. מאז אנחנו שומרים על קשר. כיף לפגוש בנאדם שהוא לא סתם מצטיין במה שהוא עושה. ערן לא סתם כובש כל כך הרבה שערים. יש לו איזו אינטליגנציה שקונה אותי. הוא בחור מאוד חריף".

ספורט הוא עוד אהבה גדולה של תמם, בעיקר בית"ר ירושלים, שאותה אוהדים גם שלום מיכאלשווילי ואסי ישראלוף. המצב הקשה שלה הקיץ מדאיג אותו. "אני אוהד אותם מגיל אפס, בזכות אבא שלי", אומר תמם. "מה שקורה שם מאוד עצוב. היה לי ברור מראש שזה מה שיקרה. אלי טביב הורס קבוצות. התפרקה כפר־סבא, התפרקה הפועל תל־אביב, ועכשיו התור של בית"ר. טביב הוא מפרק הקבוצות האולטימטיבי. אני עוד מקווה שמשהו ישתנה. הלוואי".