סרטים, עם או בלי יומרות דוקומנטריות, יוצרים תודעה ומקבעים זיכרון קולקטיבי, הרבה יותר ממחקרים היסטוריים. יותר אנשים ראו את "החיים יפים" של רוברטו בניני, שקיבע להם את תודעת השואה, מאנשים שקראו ספר על השואה. ויותר אנשים ראו את "ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי, ומאמינים שישראל ביצעה טבח, מאנשים שקראו את הדוח של האו"ם, שקובע שלא היה טבח.
חופש הביטוי משחרר את היוצרים מהצורך בחיפוש האמת, ובעידן שבו גם כללי המחקר מתרופפים, יצירות קולנועיות רשאיות ליצור עלילות שאין להן כל קשר למציאות. אחת מהיצירות הללו היא הסרט "נולד בדיר יאסין". נדמה שאין כמו דיר יאסין כדי לספק שמן למדורת התעמולה שהופכת את לידתה של ישראל לפשע נגד האנושות. מדובר בשקר כפול. ראשית, פרופ' אליעזר טאובר, מחבר הספר המקיף והדקדקני ביותר בנושא, "דיר יאסין, סוף המיתוס", בדק כל בית וכל הרוג, וסקר כל מקור אפשרי. המסקנה החד־משמעית היא שטבח לא היה שם. ושנית, באותן שנים היה גל אדיר של עקירות וחילופי אוכלוסיות. זו הייתה הנורמה. בין אוקראינה לפולין, למשל, נעקרו באותן שנים 1.4 מיליון בני אדם. מאה אלף מתוכם נטבחו. אחוז הנטבחים במסגרת גירוש הנוצרים מטורקיה היה הרבה יותר גדול. זוועות היו הנורמה. הקמת מדינת ישראל, שגרמה לבריחה ולעקירה של כ־700 אלף בני אדם, הנכבה, גרמה למותם של 13,000 מערביי פלשתינה (לפי הגרסה המחמירה ביותר, של ההיסטוריון עארף אל־עארף). רק בין 800 ל־900 מתוכם נקטלו במעשי טבח. גם טבח של אדם אחד הוא פשע. אבל מבין כל התקדימים הרבים של עקירה וגירוש, ישראל נמצאת במקום האחרון במדד מעשי הטבח. והנה, אלף קבין של יצירות, סרטים והצגות, על חילופי אוכלוסייה באו לעולם. 999 מוקדשים ל"פשעי ישראל". הפלסטינים לא זקוקים למחלקת תעמולה. יוצרים ישראלים מנפקים את רוב השקרים. וכצפוי, עמותה ישראלית, שתומכת בחיסול ישראל, כבר עושה יחסי ציבור לסרט. זה הרי משרת את המטרה.
כולנו מחויבים כמובן להצדיע לחופש היצירה. עדיפה דמוקרטיה עם יצירות תעמולה שקריות מאוטוקרטיה עם מיניסטריון האמת. צנזורה? לא ולא. אבל צריך לשאול וחובה לשאול: למה, לעזאזל, גוף ציבורי, כמו מפעל הפיס, צריך לממן סרט שמשרת את תעמולת השקרים? ואיך קורה שהסרט מועמד לפרס אופיר? השתגענו? לפעמים, צריך להודות, שרת התרבות מירי רגב צודקת. שיעשו את זה על חשבונם. לא על חשבון משלמי המיסים.
פרקליט המדינה
אלן דרשוביץ הוא גדול הסנגורים של מדינת ישראל. לא של ממשלת ישראל ולא של כנסת ישראל. הפרסומים הכתובים שלו וההופעות שלו הם נכס למדינת ישראל במאבק נגד הקטגורים שקמו עליה. והם רבים. השבוע אמר דרשוביץ, בראיון לערוץ i24, ש"קשה יותר להגן על ישראל בעקבות חוק הלאום". יורשה לי להודות שבמובנים רבים דרשוביץ הוא מורי ורבי. אנחנו באותה מפלגה, שלא קיימת.
בשנים האחרונות ובשבועות האחרונים כתבתי שוב ושוב נגד חוק הלאום. זה לא חוק גזעני. הטענות בעניין הזה שגויות. אבל, כתבתי, החוק הזה יעניק נשק לאויבי ישראל. זה בדיוק מה שאמר דרשוביץ בראיון. חבל רק שהוא לא אמר את הדברים לפני שהחוק עבר. הקול שלו היה חסר.
יהדות ארה"ב, צריך להזכיר, משום שאצלנו יש מי שאוהב לשכוח, היא אחד ממוקדי הכוח האסטרטגיים של מדינת ישראל. רוב יהודי ארה"ב הם רפורמים וקונסרבטיבים, ובדרך כלל גם ליברלים. זה לא הופך אותם לאויבי ישראל. רובם הגדול תומכי ישראל. אבל זה היה ברור שהחוק הזה הוא סוג של "פרובוקציה בלתי נחוצה", כפי שהגדיר אותו דרשוביץ. וזה היה ברור שגופים תומכי ישראל יביטו בכנסת ישראל בעיניים משתאות. גופים פרו־ישראליים כמו הליגה נגד השמצה וה־AJC (הוועד היהודי־אמריקאי) כבר הביעו הסתייגות. והרושם הוא שהקואליציה עושה כל מאמץ להפוך את יהודי ארה"ב לאויבים. כך בעניין מתווה הכותל. כך בעניין הסדרי הגיור. כך עכשיו בעניין חוק הלאום.
גם נפתלי בנט התעורר, והודה שהחוק גורם נזק ליחסים עם הדרוזים. משה כחלון הלך צעד קדימה והודיע שיש לתקנו. אם נותר בחברי הקואליציה שמץ של העדפת האינטרס הלאומי על האינטרס הפוליטי - התיקון הזה חייב לבוא.
עמדות משתנות
על רקע גל החקיקה של השבוע שעבר, שוב חזר הפזמון על המדינה הציונית והגזענית. נדמה שהתשובה לטענות ההבל הללו הגיעה, בין השאר, בסקרים שהתפרסמו השבוע. הסקר שפורסם בערוץ 2, למשל, מגלה שרוב הציבור, 56%, תומך בדרישה שלא תהיה אפליה בין זוגות הטרוסקסואליים לזוגות חד־מיניים. זה כולל את רוב מצביעי הליכוד (51%) ואת רוב מצביעי הבית היהודי (58%).
אלה תוצאות מעניינות, משום שבוויכוח על הפונדקאות אין רק שחור ולבן. זה לא עוד מאבק בין חשוכים לנאורים. מדינות רבות מתחבטות באותה סוגיה. ברוב המדינות המתוקנות אין עדיין חקיקה גורפת שמאפשרת פונדקאות, ובוודאי שאין הסכמה גורפת כאשר מדובר בזוגות חד־מיניים. ובנוסף, כדאי לזכור שחלק מהנפשות הפועלות החליפו צדדים, ולא על בסיס של נאורים מול חשוכים, וגם לא שמאל מול ימין.
כבר ב־2002 הוגשה עתירה נגד הגלגול הקודם של החוק, שאיפשר פונדקאות רק לנשים נשואות שלא הצליחו להיכנס להיריון. בג"ץ קיבל את הטענה שמדובר באפליה, ולמרות זאת, דחה את העתירה. "תופעת הפונדקאות תופעה חדשה היא בעולמנו... אין פלא בדבר שנמצאו מדינות אשר אסרו על פונדקאות מכל וכל... פתחנו בזוגות חשוכי הילדים - אלה ראשונים שמצוקתם עלתה לפני המחוקק - ואמרנו ננסה, נבחן ונלמד... בחלוף זמן, ולאחר צבירת ידע וניסיון, יהיה מקום לבחון מחדש את הנושא", קבעו אז השופטים.
בשנת 2014 עלתה לדיון הצעת חוק חדשה, שכללה גם זוגות חד־מיניים. ועדת השרים אישרה. בנימין נתניהו היה בעד. חלק מחברי הכנסת של מרצ יצאו מהמליאה או נמנעו. ח"כ מיכל רוזין נימקה: "למכור את הרחם זה סוג של סחר באיברים. הנשים שיעשו זאת אלה הנשים המוחלשות שיעשו את זה כדי להתפרנס. נשים תמיד יהיו אלה שמשלמות את המחיר". ח"כ ניצן הורוביץ, שתמך בחוק, הביע דאגה ממה שצפוי בהמשך. "מה יהיה", הוא שאל, "אם ליצמן יהיה שר הבריאות?" זה בדיוק מה שקרה.
ב־2015 הוגשה עתירה נוספת, הפעם של זוג חד־מיני. ב־2017 דחה בג"ץ את ההכרעה, משום שתהליכי החקיקה על גרסה חדשה של החוק עדיין לא הסתיימו. אלא שבג"ץ 2017 אינו בג"ץ 2002. החלטת הביניים, מפי השופט סלים ג'ובראן, הבהירה שאי־הכללת זוגות חד־מיניים היא אפליה. בג"ץ שינה את עמדתו למרות שברוב המדינות הדמוקרטיות ההתלבטות עדיין נמשכת. על הרקע הזה, אפשר להעריך בזהירות שבג"ץ, שאמור עכשיו לחדש את הדיון בעתירה, יפסול את החוק.
