רביעי 26 בספטמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    יועז
    המוסף לשבת • 26.07.2018
    טעות בספירה
    יועז הנדל

    כולם ירוויחו מהוויכוח על חוק הלאום. השמאל שהכניסו רוח במפרשיו, הימין שהעביר חוק אחרי שנים של קשקשת ומדינת ישראל, כי מציון תצא חוקה. לפני ארבעה חודשים ביקרתי אצל השיח' זיידאן עטשה בעוספיה. הביקור היה חלק משנת ההכנה לבת־המצווה עם תבור בתי. היא ביקשה להכיר את העדה הדרוזית, הרמנו טלפון לחבר והגענו. תבור שאלה שאלות על המסורת, השיח' כיבד בקפה וסבלנות. ואז הגיע לחוק הלאום. קל היה לראות שזה מציק לו. זו הייתה טעות שלי לא להבין עד הסוף מה זה אומר.

     

    קוראי הטור הזה מתבקשים לא לחזור על הטעות מהצד השני, ולקרוא את החוק לפני שדנים בו. הוא קצר מאוד ונגיש. חפשו את האיום הנורא על הדמוקרטיה הישראלית. אין כזה.

     

    אני בעד חוק הלאום מכיוון שהוא שלב בדרך לחוקה. הוא לא נגד שוויון, אלא מקבע את הגדרת ישראל כמדינת לאום. הגדרה שגם אחינו הדרוזים מסכימים עליה.

     

    אחרי שאמרנו את זה, עם רגשות לא מתווכחים. זו הייתה טעות לא להידבר עם הדרוזים. ולא רק איתם. יש בדואים מהצפון שמשרתים במערכת הביטחון, נוצרים, צ'רקסים ועוד אזרחים טובים. הכעס נובע מקצר בתקשורת, מעודף ספינים, לא מעובדות משפטיות. החוק הזה עוסק באופייה הלאומי של ישראל. יש חוקים אחרים שעוסקים בשוויון. צריך לעשות הכל כדי להבהיר זאת, גם אם זה אומר לתקן ניסוחים. מי שטוען שזה נעשה בחופזה ממציא. עבדו עליו שבע שנים. העניין הוא שעבדו לבד, בלי חלקים נוספים בחברה.

     

    ואם כבר, הדיון מעיד על חוזק דמוקרטי לא על חולשה. אין לי מושג איך זה יסתיים, אבל יכול להיות שבפעם הראשונה אחרי 70 שנה דווקא מחוק הלאום ייגררו כולם לחוקה. אחרי הצד הלאומי ייאלצו להגדיר את הצד הדמוקרטי והשוויוני. מדינת אזרחיה, לא מדינת כל לאומיה. עשרות מליונים הושקעו במכונים שיקדמו חוקה לישראל, ללא הצלחה. ממשלות ישראל מאוהבות בלא להחליט על עניינים שקשים פוליטית. הנה הזדמנות בלית ברירה.

     

    מר מ' היקר

     

    "אני לא רואה בך שותף לערכים הדמוקרטיים של מדינת ישראל", ככה נפתח מכתב שקיבלתי השבוע. בהמשך לחלק הקודם, מאבק תרבותי מתנהל על האופי של הארץ הזאת. הפגנת הקהילה הגאה שיחררה כמה שדים מהבקבוק שכדאי שנתמודד איתם. אני בוחר לענות למ' כאן מכיוון שזה לא רק מכתב אליי, וזו לא רק תשובה אליו. הפער הכי גדול בינינו נמצא בהגדרה, אולי בהגזמה. בניגוד לאמירות חרון וזעם שנשמעו השבוע: מדינת ישראל לא נלחמת בארץ ישראל. המאבק הזה נכון ליועצים של ימי בחירות, לא לאדם ברחוב. וגם אין כזה דבר "מדינת יהודה" של מתנחלים קיצוניים. מה שיש הוא תמצית הפחדים כולם.

     

    מאבק הקהילה הגאה כמשל. כמוני, חלקים גדולים בימין תומכים בו. לפי סקר ערוץ 2 רוב מצביעי הליכוד והבית היהודי מזדהים עם דרישות הקהילה. רק מיעוט מתקשה להתמודד עם הומוסקסואליות ומעמד האישה. מיהו אותו מיעוט? רוב החרדים, הזרם החרד"לי ומרבית ערביי ישראל. "מדינת יהודה" בנושאים האלה היא מדינה דו־לאומית.

     

    אני גם בעד לימוד היסטוריה ומורשת, כמה שיותר. בעיניי גם כדי להיות אפיקורוס טוב צריך לדעת במה כופרים. באותה נשימה אפשר להתנגד למונופול של החרדים על הרבנות. הלוואי והיה פה מאבק אמיתי על דת ומדינה, שלציבור החילוני ולנציגיו היה אכפת. המונופול החרדי קיים כי הנושא מעולם לא עניין איש חוץ מדתיים ליברלים שהתווכחו עם דתיים שמרנים.

     

    ואגב, מר מ' היקר, קרא את החלק שעוסק בשוויון לערבים. אני בעדו. שוויון כזה שמבוסס על כך שישראל הציונית היא עובדה מוגמרת.

     

    אז באמת אני לא שותף שלך? רק מכיוון שכתבתי שהרגשתי לא נוח עם המחאה ביום ראשון? כי היה בה ערבוב בעיניי בין הצהרות על "הכיבוש" לבין המאבק המוצדק של הקהילה הגאה? אני לא שותף בגלל שהרגשתי לא נוח עם העובדה שההפגנה דווקא בתשעה באב? האם ויכוח בינינו על חוק יסוד שאמור להיות בסיס לחוקה הוא לא מעשה דמוקרטי? אז מה כן? יש לא מעט פופוליזם בממשלה הנוכחית. אין לי שום כוונה לסנגר על זה אבל איך זה הופך את הפופליזם שלך לרציני יותר? ולבסוף, מר מ' היקר, יש ימין ליברלי וממלכתי שאכפת לו מהדמוקרטיה לא פחות ממך. אפשר רק לקוות שלך אכפת מהציונות לא פחות ממנו.

     

    הנפשות הפועלות

     

    מנהטן שבת בבוקר: בבית הכנסת הרפורמי ישבו כ־40 יהודים מבוגרים באולם צדדי. השומר, היספאני גדול, הסביר לי שההיכל הגדול סגור כי לא מגיעים מספיק אנשים. כשנכנסתי קראו מנחי הטקס באנגלית. מיקרופון וקומץ מתפללים. אין לי מושג אם זה מדגם מייצג, אבל משם נראה היה שהתנועה הרפורמית גוססת, והיא היחידה שלא שמה לב.

     

    הגעתי לניו־יורק כדי להצטרף למשלחת עולים מטעם ארגון נפש בנפש. אחד העולים, דיוויד, הוא קרוב משפחה שלי - מהנדס ורב. המקצוע הראשון מבוקש, מהשני יש לנו מספיק. אחיו אהרן עלה לפני כמה שנים והתגייס לצנחנים. אחותו והוריו יעלו בשנה הבאה. כולם משכילים, ציונים, ובעיקר אורתודוקסים במידה כזאת או אחרת. עולה אחרת שהייתה שם היא בתו של הסנטור ג'וזף ליברמן, מי שכמעט היה סגן נשיא ארה"ב. ליברמן שממעט להסתובב עם כיפה, חבש אחת בטקס הפרידה מהעולים בנמל קנדי. הבת שלו כבר עם כיסוי ראש וארבעה ילדים. דיברנו בעבר. מעולם לא שמעתי ממנו ציונות כל כך נלהבת. חשבתי לעצמי שלו סגן ראש הממשלה בישראל היה מתלהב כך מהמסלול ההפוך - מירידה מהארץ - זה היה עושה כותרות. זה מסוג האירועים ששוברים את חומות הציניות. חיילים, מוזיקה ועיניים דומעות. כדאי להכניס את קבלת הפנים לפעילות חובה לנוער. לרגעים, ישראל שנמצאת בנתב"ג יודעת מה היא רוצה מעצמה - מדברת על עלייה והתיישבות בלי להתווכח ולגמגם.

     

    הבעיה נמצאת בשאר. אלה שלא עולים. הרפורמים שפעם מילאו את בית הכנסת שבו ביקרתי ואחרים. העלייה היא רק סימפטום. כמעט כל ויכוח פה הופך לביקורת שם: חוק הלאום, הפונדקאות, איו"ש וענייני דת ומדינה. ויכוח נטול השפעה. ישראל היא מדינה ייחודית ביכולת של המהגרים אליה להשפיע. אתה נוחת כעולה ולמחרת יכול להצביע. מיליון יהודים רפורמים היו משנים את מאזן הכוחות בין ליברלים לשמרנים. הם היו מבטלים את מונופול הרבנות ומייצרים קואליציה חלופית. אלא שאין יותר מכמה מאות עולים כאלה בשנה. ופה כידוע, אין פתק - אין השפעה.

     

    yoazhendel@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 26.07.18 , 16:47