עד לפני שבוע, למעט המשפחה, החברים וכמה עכברי כדורסל, אף אחד לא ידע איך גיל בני נראה. מאז הספיק הצעיר בן ה־19 מרעננה להפוך למיני־סלב – בכל זאת, הוא רק 1.80 מ' – אחרי שזכה כקפטן נבחרת העתודה להניף את הגביע באליפות אירופה, ולהסתחבק עם נשיא המדינה, ראש הממשלה ושרת הספורט. "המצב עכשיו פשוט פסיכי", הוא מתאר, "מרגע הזכייה כל החיים שלי השתנו. ירדתי לקנות אתמול גלידה וכל הילדים הקטנים באו להצטלם איתי. לפני זה אף אחד לא הכיר אותי. באותו יום נסעתי להרצליה וכולם ברחוב אמרו לי שלום, זה לא הגיוני. ילדים שולחים לי הודעות עם בקשות שאצלם להם ברכות ליום ההולדת".
במסגרת הריטואל הקבוע הוזמנו המנצחים למפגש עם בנימין נתניהו. "הגענו למשרד שלו ובתור הקפטן הודיתי לו שהוא הזמין אותנו. היה לי קשה לדבר, התרגשתי ממש, הקול שלי רעד. אחרי זה הצטלמנו איתו והוא הכניס אותנו ללשכה שלו. ישבנו כל השחקנים והצוות בשולחן הממשלה וכל אחד שיחק אותה ביבי לכמה דקות".
אבל עם כל הכבוד למחווה של נתניהו, הדבר שהכי ריגש את בני הוא דווקא הודעה שקיבל באינסטגרם: "פירסמתי בסטורי שלי צילום מסך מילד שכתב לי שהוא ואבא שלו מתרגשים ממני, ושתמיד הוא חשב שהמודל שלו צריך להיות לברון ג'יימס, אבל עכשיו הוא מבין שהמודל צריך להיות שחקן כמוני שמביא לב ונשמה. יש לי ים הודעות כאלה בימים האחרונים".
בכניסה לבית הדירות שבו מתגוררת משפחת בני יש עדיין סימנים לקבלת הפנים שערכו לו השכנים עם שלטי "ברוך הבא, הבאת לנו כבוד גדול". גם לא מעט בלונים היו שם, חלקם אפילו הצליחו להסתנן למעלית המובילה לדירה.
אין ספק שמדובר במשפחה ספורטיבית. האב, ארז (49), שיחק בקבוצת הבוגרים של מכבי יפו בכדורגל. "פרשתי בגיל 24 אחרי שנפצעתי בקרסול, פציעה שהיום מטפלים בה בקלות. אבי חלה ונאלצתי להיכנס לעסק המשפחתי. העתיד הוכתב לי". האם, אביבית (48), עובדת במחלקת הספורט של עיריית תל־אביב. לראיון היא הגיעה באיחור מכיוון שבדיוק סיימה אימון בחדר הכושר. גם האחים התאומים של גיל, גולן וגיא (17.5), קשורים לתחום. גולן משחק בהפועל רעננה ומשתייך לסגל נבחרת הנוער של ישראל, גיא שיחק כדורסל אבל פרש לפני שנה ועכשיו משתתף בפעילויות של כושר קרבי בתקווה להתגייס ל־669.
גיל בני, אלוף אירופה הטרי, התחיל להקפיץ את הכדור הכתום בגיל שבע כשהצטרף לבית הספר לכדורסל של עירוני רעננה. החלטתו לבחור בגופייה עם המספר 6 מעידה אולי יותר מכל על איזה סוג שחקן הוא התפתח להיות: "הערצתי בילדות את דריק שארפ, שלבש את אותו מספר. תמיד הייתי מסתכל עליו, הוא היה המנהיג של מכבי ת"א. לא משנה אם הוא היה נכנס לשתי דקות, דריק תמיד היה חיובי, שמר חזק, קלע שלשות ושינה את המשחק. רציתי להיות כמוהו, עד היום אני רוצה".
ילדים מסתכלים בדרך כלל על שחקנים גדולים ב־NBA, לא על ישראלים או זרים שמשחקים בליגת העל.
"סטף קרי וראסל ווסטברוק הם לא דמויות ריאליות עבור ילדים קטנים. שארפ כן, בטח עבורי, בגלל הנתונים הגופניים".
בני לא סתם מזכיר את נתוניו הפיזיים. ברמות הגבוהות לא תמצאו יותר מדי שחקנים שנמוכים מ־1.90 מ'. קפטן העתודה ושחקנה של עירוני רעננה מהליגה הלאומית נעצר בעשרה ס"מ פחות, אבל מחפה על כך בהמון דברים אחרים, ובראשם אופי חזק. "כל מי ששיחק נגדו יגיד את אותם הדברים", מספר אביו. "אנשים אומרים שזה בא מהבית. זו כמובן מחמאה, אבל לדעתי זה בא ממנו". גם האח גולן מתייחס לתופעה: "גיל הוא בשבילי מודל לחיקוי. השאיפה שלי היא להיות כמוהו, לא לרצות להפסיד אף פעם".
גיל, אתה מבין למה הם מתכוונים?
"אין לי הסבר לאופי שלי, אני גם לא מרגיש שאני עושה משהו מיוחד. אני משחק חזק בהגנה כי אני רוצה להיות גאה בעצמי, זו גאווה בשבילי שלא יעשו עליי סל".
האב טוען שמדובר בתכונה שמלווה את בנו גם מחוץ לפרקט: "יש בו שאיפה לשלמות. עם כל העומס שהיה עליו הוא עשה בגרות חמש יחידות במתמטיקה, אנגלית וחינוך גופני. מי שלומד ומשלב ספורט ברמה גבוהה יודע שזה לא דבר של מה בכך. יש לו תעודת בגרות מפוארת. הוא יכול היה בקלות לרדת לארבע יחידות במתמטיקה ולהקל עליו את החיים, אבל לא עשה את זה".
תמיד האנדרדוג
למרות שעכשיו הוא נמצא על גג העולם, בני סבל מכמה משברים בחייו הספורטיביים. הראשון היה בגיל 15 כשהוקפץ מקבוצת הנערים של רעננה לנוער ושיתף פעולה עם שחקנים שמבוגרים ממנו בשנתיים. "לא קיבלתי בהתחלה הרבה דקות והאתגר לא היה פשוט. לאט־לאט התקדמתי, שנה אחרי זה הובלתי את הקבוצה וזכינו בליגת התיכונים. גם בשנה הראשונה בבוגרים באתי בלי מעמד והתחלתי מאפס. היה קשה, אבל ככה זה. כל הקלישאות תופסות פה. לפעמים כשלא סופרים אותך, זה עושה לך יותר טוב כי בכל רגע אתה עושה את המקסימום כדי להגדיל את כמות הדקות".
גם בנבחרות הצעירות של ישראל הוא לא ליקק דבש. "בהתחלה לא ממש ספרו אותו ולטורניר הראשון של נבחרת הקדטים (עד גיל 16) הוא כמעט לא טס", מספר אביו, "בסוף הוא סיים את אליפות אירופה כשחקן חמישייה והנבחרת עלתה לדרג א'. למרות ההצלחה בקדטים, בשנה הראשונה בנבחרת הנוער הוא נופה 20 שעות לפני הטיסה לאליפות".
"אתה מרגיש מאוד מאוכזב", משחזר גיל בעצמו, "ועושה עם עצמך שיחות פנימיות איפה לא היית בסדר. בנבחרת משחקים 12 השחקנים הכי טובים בארץ לגילם, ופתאום אתה לא שם. דווקא לקחתי את זה למקום טוב שבו עבדתי יותר חזק. הגלגל בסוף מסתובב. שרון אברהמי, שאימן את נבחרת הנוער, היה זה שניפה אותי ובנבחרת העתודה הנוכחית הוא אימן אותי בתור העוזר של אריאל בית הלחמי".
לבני ואברהמי יש היסטוריה עוד לפני הנבחרות הצעירות. השניים התמודדו אחד מול השני בפלייאוף הליגה לנוער לפני שלוש שנים כאשר אברהמי אימן את הפועל עמק יזרעאל ובני שיחק ברעננה. במשחק הראשון החליט אברהמי להמר והורה לשחקניו לאפשר לבני לזרוק כמה שהוא רוצה מחוץ לקשת השלוש. האקט הפסיכולוגי הזה נכנס לבני לראש ואת המשחק הוא סיים עם שלשה אחת בלבד ולא פחות מ־13 החטאות. "אני שונא שאומרים שהייתי גרוע בזריקות לשלוש, הייתי בסדר. אז נכון שמדי פעם לא קלעתי טוב, אבל הנה ההוכחה הגיעה באליפות הזאת, כששרון לקח אותי לשיחה לפני כל משחק ואמר לי להמשיך לזרוק בביטחון". מבין כל השחקנים באליפות אירופה, סיים בני במקום הראשון בקטגוריה של אחוזים לשלוש, עם לא פחות מ־52 אחוזים.
ההישג ההיסטורי באליפות שנערכה השנה בגרמניה היה עליית מדרגה אחת עבור הנער מרעננה. בקיץ הקודם היה בני חלק מהנבחרת הישראלית שסיימה במקום השני בטורניר. זו אולי הסיבה שהפעם הוא הגיע עם המון ביטחון. "כשגיל יצא לאליפות הוא אמר לי שהוא הולך להביא מדליה", מספר האח גולן, "אחרי ספרד הוא כתב בקבוצת הווטסאפ המשפחתית שהוא הולך להביא גביע".
ארז וגיא טסו לגרמניה ונכחו בכל המשחקים של הנבחרת. גם גולן ואביבית רצו לטוס, אבל לבן הצעיר היו אימונים ברעננה והאם נשארה לשמור עליו. את האב היה קשה לפספס בשידורי הטלוויזיה, הוא היה ללא ספק האוהד מספר אחת של החבורה הכחולה־לבנה. בכל פעם שהמצלמה התמקדה בקהל, ראו את ארז קופץ וצועק כשהוא עטוף בדגל ישראל. "כל יום שיפשפנו את העיניים מחדש, זה לא נתפס. אנחנו יודעים איזה ענקיות אלה ספרד, צרפת ויוון, ובכל מחצית הסתכלנו על לוח התוצאות וראינו 20 ו־30 הפרש. אמרנו שמשהו לא הגיוני פה. הסתכלתי על האבות של יובל זוסמן ועידו פליישר, ואמרנו שנדבר עוד 20 דקות עם שריקת הסיום. יצאנו מהאולם בסוף והיינו המומים. מה שמיוחד בילדים האלה זה שאחרי כל משחק קיבלנו אותם לחמש דקות ולא ראית עליהם התלהבות, אלא רוגע וסימון המטרה הבאה. שם הבנתי שאנחנו הולכים למשהו מיוחד".
הקשר בין ארז לגיל מיוחד. האב ממעט להפסיד משחק של הבן הגדול. הוא למעשה עשה זאת פעם אחת, כשהיה צריך להכריע בין משחק כדורסל של גיל למשחק כדורגל של גולן, שנערכו באותו זמן. גיל צוחק: "אני יודע שהוא מעדיף את גולן עליי, השלמתי עם זה".
האב נותן שתי דוגמאות עד כמה חשוב לו ללוות את גיל: "היה משחק תיכונים ברעננה ולא נתנו לקהל להיכנס בגלל ההתנהגות של האוהדים במשחק הקודם, אז עמדתי בחוץ והצצתי מאיזה חריץ בחלון. היה גם משחק רדיוס בהדר יוסף ונתנו רק לקהל של היריבה להיכנס. הצלחתי להסתנן פנימה בתור הצלם של הקבוצה, אבל ברור שבכלל לא הדלקתי את המצלמה. אני לא יכול שלא לראות את הבנים שלי. הם לא באמת צריכים אותי, אבל כיף לראות אותם".
כשגיל וחבריו לנבחרת זכו במדליית הזהב לאחר הניצחון 66:80 על קרואטיה, המצלמה, איך לא, תפסה את ארז כשדמעות זולגות מעיניו. עכשיו, כמה ימים אחרי הגמר, האב מנסה לצאת איכשהו מהסיטואציה הלא־גברית כביכול: "תשמע, לא היה מזגן באולם, פשוט הזעתי וחשבו שזה דמעות".
גיל, היה לך קשר עם אבא וגיא במהלך המשחקים?
"בטח. אחרי כל שלשה שקלעתי הסתכלתי ליציע ועשיתי פרצופים לגיא. הבנתי שגם קלטו את זה בטלוויזיה. רציתי שיהיה להם כיף, זה לא מובן מאליו שהם הגיעו עד גרמניה כדי להיות איתי".
מחטים ומוטיבציה
נבחרת העתודה זכתה באליפות בסטייל. היא הביסה מעצמות כדורסל כמו יוון ב־22 הפרש, ספרד ב־23 הפרש וצרפת ב־26 הפרש. "זה לא באמת קל כמו שזה נראה", מספר בני. "עבדנו מאוד קשה תוך כדי המשחק. מההתחלה האמנתי שאפשר לעשות משהו גדול, אבל לא חשבתי על זכייה. אחרי שפתחנו את הטורניר בהפסד מאוד כואב לגרמניה, עשינו שיחה ארוכה ומשם הכל הלך חלק. הובלנו על יוון, אלופת אירופה הקודמת, 30 הפרש במחצית וזה הביא לנו המון ביטחון. הרבעים הראשונים אצלנו בכל משחק היו מטורפים, פתחנו פער דו־ספרתי בשלב מוקדם".
בני מספר על האדם שהחדיר בו הכי הרבה אמונה במהלך הטורניר: "היו לי המון שיחות עם גד ריבובסקי, הפיזיותרפיסט של הנבחרת. הייתה לי פציעה רצינית במפשעה שסבלתי ממנה עוד מההכנה לאליפות. בכל ערב בגרמניה גד היה משקיע בי שעה, דוחף לי מחטים ותוך כדי עושה לי שיחות מוטיבציה. אני יודע שהוא עשה את זה גם לשאר השחקנים. אין לי ספק שיש לו חלק גדול באמונה שלנו".
באיזה שלב בגמר הבנתם שאתם מנצחים?
"חמש דקות לסוף הובלנו ב־13 הפרש. לקהל זה אולי נראה שהסיפור גמור, אבל לשחקנים ברור שהכל עוד יכול היה להשתנות. ואז יובל זוסמן דפק שלשה. באותו רגע אמרתי לעצמי שהם לא יחזרו".
מה הדבר הראשון שעשית בסיום המשחק?
"עברתי שחקן־שחקן ונתתי להם חיבוק, גם לפיני גרשון, המנהל המקצועי. אחרי זה פשוט רצתי לאמצע המגרש והתפרקתי".
איך הייתה התחושה להניף את הגביע?
"לפני ההנפה עבר לי בראש שאני הולך להיות הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל שמניף גביע של נבחרת כדורסל ישראלית. אחרי זה כבר הייתי בהיי, צרחתי לשמיים. לא הרגשתי את הכובד של הגביע. ביום שאחרי, אני הייתי זה שהסתובב איתו והוא באמת מאוד כבד".
גם בירידה מהמטוס בנתב"ג נשא איתו בני את הפרס היקר. "זה היה הזוי מבחינתי. הרגשתי כמו נשיא ארצות־הברית. ירדתי ראשון עם הגביע והיו המון עיתונאים ומצלמות. מעל המטוס התיזו עלינו מים, זו תמונה שלא אשכח לעולם".
הרגע שאולי ממחיש הכי טוב עד כמה מיוחד בני התרחש כמה דקות אחרי סיום משחק הגמר. כשכל חבריו שופכים אחד על השני מים וקופצים משמחה בחדר ההלבשה, הוא ביקש בראיון בטלוויזיה לכבד את זכרו של סמ"ר אביב לוי בן ה־20, שנהרג יומיים קודם מירי צלף על גבול רצועת עזה. "יש לי הרבה חברים לוחמים בצבא ואנחנו בקשר טוב. ראיתי את הפרסום על המוות שלו והיה לי מאוד עצוב. ידעתי שאם נזכה, אני אזכיר אותו. לפני המשחק עשיתי צילום מסך עם השם שלו וכל הפרטים. היה לי חשוב להתייחס אליו ולכבד את המשפחה שלו. הבאנו המון גאווה למדינה עם הזכייה באליפות, אבל אנחנו לא הגיבורים האמיתיים, אלא החיילים ששומרים עלינו, שחלקם מקפחים את חייהם".
ארז יושב לצידו על הספה ודמעות כמעט זולגות מעיניו, הפעם בלי קשר למזגן: "הילד הזה הוא באמת משהו. זה הדבר האחרון שאמור לעבור בראש של מישהו שזכה עכשיו בדבר הכי גדול בחיים שלו, אבל זה גיל".
ילד שלי מוצלח
אם כבר צבא, מבחינת נתונים פיזיים ואופי, בני יכול היה בקלות להחליף את מדי נבחרת ישראל באלה של אחת מסיירות צה"ל. הוא אפילו מתחרט לפעמים שלא בחר בדרך הזאת: "לא מעט פעמים אני חושב על זה שפיספסתי משהו כי לא הלכתי לקרבי. זה הפסד של חוויה מאוד גדולה. אולי זה היה יכול להפוך אותי לבנאדם אחר, לא שאני רוצה להשתנות". וארז מוסיף עוד סופרלטיב: "יש מאמן כושר ברעננה שהיה שנים בשייטת. הוא מאמן את גיל ותמיד היה אומר לי, 'הכדורסל קטן עליו, הוא היה יכול להיות לוחם ברמות הכי גבוהות'".
במהלך האליפות שחקנים מנבחרות אחרות דיברו איתכם והתייחסו להצגות שנתתם?
"אחרי שזכינו בגמר יצאנו למסיבה בעיר וכל הנבחרות במועדון צעקו: 'ישראל, ישראל, ישראל'. נבחרות ענקיות כמו צרפת, איטליה וליטא. היה עוד מקרה אחרי הניצחון על ספרד, שהשחקנים שלהם באו אליי ואמרו לי שהייתי מצוין ושאני צריך להמשיך ככה עם האנרגיות שלי. זה כיף לשמוע".
מי שתרם אנרגיות משלו על הקווים הוא המאמן אריאל בית הלחמי, שזכה לקרדיט גדול על עבודתו עם הנבחרת. בני מצטרף לשבחים: "אתה רואה את האהבה שהוא מקבל בקבוצה שלו (גלבוע/גליל), וגם פה בנבחרת. אנחנו בתכלס יחד רק שלושה חודשים, אבל זה מרגיש שנים. ירדתי מהמגרש והוא נתן לי חיבוק כאילו הוא גידל אותי בתור מאמן. באימונים, דרך אגב, הוא מאוד קשוח".
איך הוא הודיע לך שאתה קפטן הנבחרת?
"באחד האימונים לקראת האליפות כל הצוות לקח אותי לחדר לשיחה ואריאל אמר לי שנבחרתי לקפטן. שאלו אם זה מקובל עליי, אמרתי שברור. בלי קשר, היו לנו המון שיחות ואריאל הסביר לי איך קפטן צריך להתנהג. הוא דרש שאדבר כל הזמן. עד האליפות לא הרביתי בדיבורים, אבל בגרמניה כן חיברתי בין כולם. היה לי חשוב הקטע החברתי בין השחקנים".
בני אמנם סיים את האליפות עם ממוצע מרשים של 13 נקודות, 3.1 ריבאונדים ו־1.9 אסיסטים, אבל לא היה השם הכי לוהט בנבחרת. מי שכיכבו יותר מכולם וגם נבחרו לחמישיית הטורניר הם יובל זוסמן ודני אבדיה. אבדיה הוא סיפור מיוחד וכנראה הכישרון הגדול ביותר שצמח בכדורסל הישראלי, לפחות בשנים האחרונות. בגיל 17, כשהוא צעיר מכולם בשנתיים־שלוש, נתן שחקן מכבי ת"א אליפות מדהימה עם 12.7 נקודות (40 אחוזים לשלוש), 6.4 ריבאונדים ו־1.1 אסיסטים. על פי התחזיות הוא אמור להיבחר בסיבוב הראשון בדראפט 2020 של ה־NBA וצפויה לו קריירה מרשימה.
"דני ילד, ממש ילד", מספר בני. "על המגרש ובאימונים הוא היה מפוקס מאוד, אבל בחדר במלון הוא היה שטותניק רציני. לא ישנו ביחד, אבל היינו הרבה אחד עם השני. הוא יזם את זה. הייתי קפטן שלו, רציתי שירגיש בנוח כי הוא כמעט היחיד שלא באמת היה חלק מאיתנו מהקדטים והנוער".
מתי הבנת שמדובר בכוכב?
"אני זוכר שהוא הגיע באיחור להכנה אחרי שכבר התחלנו את האימונים לאליפות. הספיקו לי כמה כדרורים ומהלכים שלו על המגרש כדי לדעת שאנחנו חייבים אותו ושצריך להכניס אותו מהר לעניינים".
נראה שאתה ויובֵל זוסמן ביחסים מאוד קרובים.
"יובֵל הוא הבנאדם הכי רציני שאני מכיר, הוא קצת פחות משוחרר משאר השחקנים. דאגתי שישמח יותר. אחרי סל גדול שלו בגמר ראיתי אותו שמח בשקט עם עצמו, אז צעקתי עליו שיצרח מאושר כי אנחנו מביאים גביע . הוא כל כך צנוע. זה חבר שיהיה לי לכל החיים. אנחנו מכירים מגיל 11 כששיחקנו אחד נגד השני בקט־סל".
זוסמן נבחר לשחקן המצטיין של הטורניר בגרמניה, עם ממוצע של 14.4 נקודות, 4.7 ריבאונדים, 3.6 אסיסטים ו־2.3 חטיפות, אבל את העונה החולפת במכבי ת"א הוא לא ממש ירצה לזכור אחרי שיובש על הספסל. "יובל סיפר שלא הלך לו במכבי והייתה לו שנה קשה מאוד. מכבי זה מועדון סגור, ואף אחד לא יודע מה קורה שם באמת. יובל עובד קשה, יש לו את זה ואין לי ספק שיגיע רחוק. לדעתי הוא חייב לקבל דקות משחק. הוא שווה בליגת העל לפחות 25 דקות. אם יהיו קבוצות שייתנו לו את זה הוא יהיה חייב לעבור".
וכמה דקות אתה שווה? מדברים הרבה על זה ששחקני העתודה עלולים להיעלם בגלל מבול הזרים והמתאזרחים בליגה.
"כבר היום אני שווה לפחות חמש־עשר דקות בליגת העל".
עוד חבר טוב של בני הוא תמיר בלאט, בנו של דייויד, שכיכב באליפות הקודמת. "תמיר ואני התחברנו מאוד בנבחרת של השנה שעברה. שנינו יחסית דומים בנתונים ויש לנו משפט שהוא רק שלנו שאומר, 'לב לפני גובה', באנגלית זה נשמע יותר טוב. לקחתי את האליפות של תמיר בשנה שעברה כדוגמה, אמרתי לעצמי שכזו אליפות אני רוצה לתת".
מי מבין זוסמן, אבדיה ובלאט יכול להגיע ל־NBA?
"אני חושב שהמטרות של תמיר שונות. לגבי זוסמן ואבדיה, שניהם פוטנציאל ברור ל־NBA".
