"הפונדקאית האחרונה שיילדתי גרמה לי לבכות. לא הצלחתי להחזיק את עצמי"
ביום ראשון הוא היה בתורנות, נותן חומר זירוז ליולדת אחת, מעודד אחרת, מחייך למראה תינוק שהגיח לאוויר העולם | אבל הלב של ד"ר איתמר זילברמן היה בכיכר רבין, שם הפגין בעלו אור לווינשטיין נגד החוק שמפלה זוגות כמוהם | כמי שעובר עם בן זוגו תהליך מטלטל של פונדקאות בחו"ל, הוא יודע היטב על מה נאבקת הקהילה הגאה | כגינקולוג מתמחה בשיבא הוא מכיר את הצביטה בלב כשמטופלת שואלת: "יש לך ילדים, דוקטור?" | וכישראלי הוא בעיקר כועס: "כמעט כולם פה במדינה אזרחים סוג ב', לא רק אנחנו"
המוניטורים בחדר הלידה לא מפסיקים לצפצף. ד"ר איתמר זילברמן, מתמחה בגינקולוגיה ומיילדות, התחיל את המשמרת בשלוש אחר הצהריים, ומאז אין לו זמן לנשום. כל החדרים מלאים, בכל רגע מישהי אחרת כורעת ללדת. כמתמחה הבכיר, שאחראי באותן שעות על כל בית החולים לנשים בשיבא, הוא נדרש לקבל החלטות – ומהר. מפעם לפעם נשמעות צרחות של אישה שנאנקת מכאבים אחרי מתקפת צירים מחודשת. אחת לכמה דקות בוקע בכי של תינוק מאחורי וילון אחר.
"אל תוותרי. כל הכבוד. את נהדרת. קדימה, תלחצי ארוך", מעודד ד"ר איתמר את הנשים בחדר הלידה. "תוסיפו עוד פיטוצין", הוא מורה למיילדות. "היא כבר ילדה?" שואלת אותו אחת האחיות כשהוא יוצא מחדר לידה. "אני אלד לפני שהיא תלד", הוא צוחק.
כמה שעות לפני שהתחיל את המשמרת עוד הספיק ד"ר איתמר לצעוד עם בעלו, אור לווינשטיין, בצעדת המחאה שהתקיימה בשדרות רוטשילד בתל־אביב. יחד הם הפגינו נגד התיקון בחוק הפונדקאות בישראל, שמפלה לרעה זוגות חד־מיניים כמוהם. יחד השתתפו בחסימת נתיבי איילון, אוחזים ידיים בשמש הקופחת של יולי. משם המשיך איתמר לבית החולים.
במקומות עבודה רבים ברחבי הארץ התקיימה שביתה של העובדים חברי קהילת הלהט"ב, אבל איתמר שבת רק חצי יום. "לא הלכתי בבוקר לעבודה, אבל כן באתי לתורנות. אני אחראי על כל מה שקורה בבית החולים לנשים, כולל ניתוחים קשים. זה עניין של חיים ומוות. אין לי אפשרות להגיד: 'סורי, אני שובת'", הוא מסביר.
איתמר, 36, במקור מקריית־אתא, הצעיר מבין שלושה אחים. "כבר כנער הבנתי שמשהו לא מסתדר", הוא מספר. "בצבא הייתי סטרייט והייתה לי חברה, אבל אחרי שהיינו ביחד הבנתי שזו לא הדרך. אי־אפשר להגיד שלא ניסיתי".
אחרי השחרור נסע איתמר להונגריה ללמוד רפואה, ורק שנה לפני סיום הלימודים, בגיל 26, סיפר להוריו שהוא הומו. "אבא שלי היה מתוק ומקסים ואמר שמה שיעשה אותי שמח יהפוך אותו למאושר. אמא שלי כורדית עקשנית שלא האמינה שאני גיי וניסתה כל הזמן להוכיח לי שאני טועה. היא הסבירה לי כמה מורכבים יהיו חיי וכמה קשה יהיה לי להביא ילדים לעולם".
כשחזר לארץ אחרי שש שנות לימודי רפואה הוא עשה את שנת הסטאז' בבית החולים בילינסון ועבר לגור בתל־אביב. היום, כמתמחה בגינקולוגיה ומיילדות בבית החולים שיבא, הוא מיילד עשרות נשים בכל שבוע, מטפל בהריונות בסיכון ומנתח את תוצאות האולטרסאונד של זוגות נרגשים לקראת הרחבת המשפחה.
אור לווינשטיין, 31, במקור מקריית־אונו, הבכור מתוך ארבעה אחים ואחיות. שירת בדובר צה"ל וכיום הוא עורך משנה בתוכנית "הצינור" עם טל ברמן בערוץ עשר. "יצאתי מהארון בגיל 17", הוא מספר. "זה התחיל בכל מיני תחושות שלא הצלחתי להסביר לעצמי בתחילת גיל ההתבגרות. כשהכרתי גבר והתחלתי לצאת איתו, זה היה מאוד אינטנסיבי. אזרתי אומץ ואחרי שלושה חודשים סיפרתי לאמא שלי. זה לא היה קל בכלל להורים, מה עוד שגדלתי בבית שהייתה בו קצת הומופוביה. אני זוכר שכשהייתי קטן וראינו סרט בערוץ 8 על גייז, אמא שלי הסתכלה ואמרה: 'איכס'. זה נחקק אצלי".
אנחנו מתלווים אליהם בצעדה בשדרות רוטשילד. "חופש ושוויון", הם צועקים ואוחזים בכרזות ובדגלי הגאווה. מדי כמה מטרים מישהו עוצר אותם ואומר שלום, מחבק, מתעניין בשלומם. "אנחנו יחסית מוכרים כאן בתל־אביב", אומר איתמר. "אני מכיר הרבה רופאים, אור מכיר הרבה אנשי תקשורת. תוסיף לזה דייטים, אקסים, סטוצים, ויוצא שאנחנו מכירים את כולם".
הוצאה של חצי מיליון שקל
הם עצמם הכירו לפני שבע שנים באפליקציית ההיכרויות "גריינדר". "כן, זו אפליקציה לסטוצים", צוחק אור, "אבל שנינו חיפשנו קשר וזה עבד. איתמר, שהיה בסטאז', ואני מילצרנו באותה תקופה ועבדנו במשמרות ולא הצלחנו לקבוע דייט. כשנמאס לנו מלהתכתב, קבענו להיפגש אחרי משמרת. הדייט הראשון שלנו היה ב־12 בלילה על תה ועוגת גבינה בלחמים".
כעבור חצי שנה עברו לגור יחד. "התקופה הראשונה הייתה מורכבת", מספר איתמר. "אני אדם ממש קשה, גרתי לבד המון שנים, רחוק מהמשפחה, תחרותי, גיי בארון, זאב בודד ומריר. כשחזרתי לארץ הרגשתי שאני לא מכיר כאן אף אחד ושאני צריך לשים את עצמי על מזבח הגייז כדי להיות חלק מהקהילה. כשנכנסתי למערכת יחסים לא ידעתי מה עושים. בניגוד אליי, אור הגיע מוכן. הוא הפך אותי לאדם אחר. יותר נינוח, אחד שמקבל סיטואציות בחיים".
למרות שאיתמר היה מהוסס בתחילה, דווקא הוא זה שהחליט לכרוע ברך. "עברו שנתיים, והבנתי שאם אני מחכה לאור זה לא יקרה בחיים", הוא מספר. "ידעתי שהוא לא ירים את הכפפה. אמרתי, אין לי מה להפסיד".
"אם זה היה תלוי בי, לא היינו מתחתנים אף פעם", מודה אור.
ביום הולדתו של אור נסעו השניים לחגוג בירושלים, ושם, על רקע השקיעה, מחוץ למוזיאון ישראל, שלף איתמר כרטיס ברכה ובתוכו שתי טבעות. "אמרתי כן רק מתוך פחד", צוחק אור. "חשבתי, איזה מטומטם הוא ומאיפה הוא מביא את הדבר הזה עכשיו. אבל גם ידעתי שאני רוצה להיות איתו להמון זמן ושהוא עושה לי טוב".
אור התנגד לחתונה עם אולם ומוזמנים, והשניים החליטו להינשא בניו־יורק. "התחתנו בסנטרל פארק", מספר איתמר. "קנינו בגדים הורסים, הלכנו לאכול במסעדת מישלן. היה מושלם. יצאנו עם טעם של עוד. בסופו של דבר, מתוך ההתרגשות שזה עשה לשנינו, החלטנו לעשות מסיבת חתונה נוספת לאנשים הקרובים אלינו ביותר, וכמה חודשים אחר כך חגגנו ב'קומה הרביעית' בתל־אביב עם 200 מוזמנים כשעל תקן הרב היה רפי רשף – הבוס הקודם של אור".
"אני לא רציתי להתחתן, ויצא שבסוף נישאתי פעמיים", צוחק אור.
איתמר ואור רצו לעבור לניו־יורק אחרי החתונה, לפחות לכמה שנים. "תיכננתי להמשיך את ההתמחות בארצות־הברית והייתי בכמה ראיונות עבודה", מספר ד"ר איתמר. "התחשק לי לחוות עולם אחר, לנסוע למקום שבו יהיה לנו עתיד כלכלי טוב יותר, מקום שיקבלו אותנו חברתית, שיהיה לנו קל להביא ילדים. לצערי, קיבלתי תשובה שלילית. יום אחרי זה נכנסנו לאתר של 'בייבי בלום', סוכנות לפונדקאות — וקבענו פגישה. החלטנו שאם אנחנו נשארים בארץ, אנחנו רוצים להביא ילדים באמצעות פונדקאות".
אור: "מתחילת הקשר שלנו דיברנו על הרחבת המשפחה. שנינו רצינו ילדים. איתמר חשב שזה ייקח יותר זמן, ואני דחפתי את זה יותר. הוא לא אהב את הרעיון שצריך לעשות הכל בחו"ל".
איתמר: "לקח לי זמן לעכל את הרעיון, אבל אמרתי לעצמי שאני כבר לא צעיר ואני חייב לעשות את זה".
בשורה קשה באמצע הלילה
לפני כארבע שנים החלו בתהליך. "יש שני צמתים מאוד חשובים — בחירת תורמת הביצית ובחירת הפונדקאית", מסביר ד"ר איתמר בארשת רצינית של רופא. "כשבחרנו תורמת ביצית רצינו לוודא שהנתונים הפיזיים דומים לשנינו, שיש לה אופי טוב ושאין לה מחלות רקע. פונדקאית היה יותר קשה לבחור כי התעקשתי על גובה ומשקל מסוימים, שאין לה סוכרת, כל דבר שעלול לסכן את ההיריון. הייתי מאוד קפדן".
השניים בחרו בהת'ר, צעירה מאורגון שבארצות־הברית, ללדת עבורם את הילדים. היא נשאה ברחמה שתי ביציות מופרות – אחת מהזרע של אור ואחת מהזרע של איתמר.
"אני זוכר את הרגע שבו קיבלנו את ההודעה שההיריון נקלט", ממשיך איתמר. "לא חיכינו לקבל תשובות במייל. הייתי בקשר עם הפונדקאית בלייב. היא עשתה את בדיקת הבטא (בדיקת הדם שמאשרת בוודאות כי האישה בהיריון – ר"א), התקשרה אליי מהמרפאה ושמה אותי על הקו עם הרופא. כששמעתי קפצתי מאושר. זה מרגש ממש. את האולטרסאונד הראשון ראיתי בשידור ישיר".
אבל מהר מאוד התחילו הבעיות. "כרופא אני מכיר את התהליך מקרוב, אז עקבתי מתחילת ההיריון אחרי תוצאות הבדיקות וראיתי שיש הורמון מסוים שהיה ברמה נמוכה", מספר איתמר. "לא צריך להגיד לי מה קורה, אני יודע לפענח את הבדיקות בעצמי. הבנתי שרמת ההורמון הייתה נמוכה מדי אפילו בשביל עובר אחד, והייתה ברורה לי המשמעות. בשבוע השישי הפסיק הדופק לאחד העוברים וזו הייתה בשבילנו אכזבה. אחרי שבוע 12 ראיתי את תוצאות השקיפות העורפית, והבנתי שהמצב לא טוב. שבועיים אחרי, בביקורת אצל הרופא, הוא הודיע להת'ר שגם לעובר שנותר אין דופק".
"זה אמצע הלילה ואנחנו ישנים, ופתאום אני מקבל סמס מהפונדקאית שיש לה בשורות רעות", מספר אור.
"אני מסתכל על אור ורק מלראות את הפנים שלו, אני מבין שמשהו רע קרה", משחזר איתמר.
אור: "היינו בקשר יום־יומי מאוד אישי עם הפונדקאית. היא שלחה לנו המון תמונות וסרטונים. עשינו המון שיחות וידיאו עם שני הילדים שלה ופתאום, ברגע אחד — הייתה הפלה. זה היה זעזוע מבחינתנו".
איתמר: "נכנסנו לדיכאון וזה היה סיוט נורא. לפני רגע היינו בהיריון עם תאומים, ועכשיו אנחנו בלי כלום".
כרופא זה יותר קשה לעבור חוויה כזו?
"זה יותר קשה כי אתה יודע הכל. כשזה קרה הייתי מאוד ממוקד ואסוף, ורק אחרי כמה ימים התפרקתי. פתאום הבנתי מה המשמעות של הפלה. לא משנה כמה אתה עוזר לנשים שעוברות הפלות ואתה מנסה להיות איתן ברגעים הקשים שלהן, עד שאתה לא עובר את זה בעצמך אתה לא מבין מה זה. כשזה קורה עכשיו לנשים אני בוכה איתן. זה קשה לי. אני יודע מה הן עוברות. זה הפך אותי לרופא הרבה יותר טוב למטופלים, הרבה יותר רגיש".
אבל גם הרגעים המשמחים בחדר הלידה גרמו לו לצביטה בלב. "אחרי ההפלה היה סיוט להגיע לעבודה. כל לידת תאומים בבית החולים הזכירה לי את האירוע שלי. זה צורב לך כשיש לידה מתחת לידיים שלך וזה לא שלך. אני לא יכול לברוח מזה. לפעמים מגיעות אלינו לשיבא פונדקאיות ללדת, ואני רואה את הזוגות הסטרייטיים שמלווים אותן ואת הקשר המדהים ביניהם. זה יושב מתחת לאף שלך וזה כל כך חורה לי. הפונדקאית האחרונה שיילדתי גרמה לי לבכות. לא הצלחתי להחזיק את עצמי. זה טילטל אותי, ואמרתי לה שזה מאוד מרגש אותי מה שהיא עושה ממקום אישי".
אתה מספר למטופלים על החוויה שלכם?
"אני מספר לנשים שהפילו שגם אני ובעלי עברנו הפלה. זה גורם להן להרגיש שאני יודע מה הן עוברות ושיהיה בסדר. זו סוג של תרפיה לנשים שמקבלות את הבשורות הרעות, ואז הן יודעות שזה לא סוף הדרך.
"היה לי זוג שליוויתי בהיריון והיינו בקשר טוב. הכרתי את השמות של הילדים שלהם והם שיתפו אותי בהתלבטות על בחירת השם לבת שתיוולד להם. לפני שבועיים קוראים לי לחדר ואומרים לי שהם הגיעו לביקורת ולעוברית אין דופק. הם כבר היו בשבוע 41. הייתי צריך לספר להם שהילדה שלהם מתה, וזה היה קשה. הייתי תורן באותו היום וביצעתי את הלידה השקטה.
"לפני כמה ימים, כשחוק הפונדקאות עבר בכנסת, קיבלתי מהם תמונה של כל המשפחה והם כתבו לי: 'שמענו בחדשות שאתה אזרח סוג ב', אבל מבחינתנו אתה סוג א', ואנחנו מאחלים לך שבקרוב יהיו לך ילדים משלך'. זה מדהים. דווקא במקום הכי קשה שלהם הם שולחים לי הודעות עידוד ותמיכה. הראיתי את זה לאור והוא היה ממש נרגש".
יש טענה שפונדקאות היא בעצם ניצול לא מוסרי של נשים.
"אני לא חושב שזה לא מוסרי. דיברנו עם נשים פונדקאיות בארצות־הברית. זה נכון שרובן עושות את זה בשביל הכסף, אבל לא רק. וחוץ מזה, אנחנו עוברים את התהליך במדינה מערבית. לא הלכנו לנשים במדינות עולם שלישי שחייבות את הכסף הזה כדי לחיות".
השניים תמהים מדוע הסוגיה המוסרית עלתה דווקא עכשיו. "הנושא הזה מוסדר במדינת ישראל עבור זוגות סטרייטים, ואף אחד לא תהה אם זה מוסרי או לא. עכשיו, כשמדובר בגברים שרוצים להביא יחד ילדים, מתחילים פתאום לדון בסוגיה הזו".
אתם חושבים לעשות ניסיון נוסף?
"אנחנו בהיריון חוזר", הם אומרים יחד ומחייכים זה לזה. "אנחנו בשבוע 12", מספר אור. "בינתיים כל הבדיקות בסדר. זו אותה הפונדקאית. אנחנו מחזיקים אצבעות שההפלה הקודמת הייתה 'מזל רע' ושומרים על אופטימיות זהירה. בעוד 28 שבועות אנחנו מקווים שיהיה פה ילד קטנטן".
"אחרי כל לידה אני מסתכל על התינוק ומחייך לעצמי", מוסיף איתמר. "אני יודע שעוד כמה שבועות זה יקרה גם לנו. אני רואה בדמיוני איך אור עומד בחדר לידה בצד, מבועת, ואני מרים את הרגליים של הפונדקאית למעלה ועוזר לרופא ליילד. זה יהיה חלום שיתגשם".
אלא שהחלום הזה עולה הרבה מאוד כסף. "החיים המקצועיים שלי הם מלאי ברכה ועשייה מצד אחד, ומצד שני מאוד מתסכלים, כי הכל נמצא תחת הידיים שלך אבל אתה לא יכול לעשות את זה. אני עושה IVF ושאיבת ביציות שעולה גרושים למבוטחים סטרייטים, ואנחנו צריכים לקחת בשביל זה הלוואה".
מאיפה מביאים את הכסף?
"השקענו את כל ההון שהיה לנו", מספר אור. "לא נשאר לנו שקל. החשבון ריק. אם קורה לנו מחר משהו, אין לנו חסכונות. על בית אין בכלל מה לדבר. זה לא שם. החשבון ריק".
איתמר: "אתה יודע מה זה להיות בן 36 ולדעת שאין לך שקל בעובר ושב?! יש לי הלוואה של 300 אלף שקל שאני מחזיר בכל חודש. אני עובד בשלוש עבודות — אני רופא במשרה מלאה, אני עושה חמש תורנויות בחודש של 26 שעות, ובנוסף אני עובד עוד יום במרפאה בכפר־סבא ויום נוסף במוקד של מכבי עד 23:00 בלילה.
"בימים הקרובים אנחנו צריכים להעביר עוד 120 אלף שקל לפונדקאית. על ההפלה שהייתה הוצאנו 100 אלף שקל. כשמתחילים את התהליך יש נייר שכתוב עליו 107 אלף דולר עד לילד, אבל אז מגלים שזה שטויות. עוד לא ילדנו ועברנו כבר את ה־550 אלף שקל. זה לא כולל כמובן את הטיסות והשהות, חודשיים בלי לעבוד, תשלום לעורכי דין וכדומה. לקחנו הלוואות מכל מקום. ההורים נתנו 100 אלף, סבתא נתנה 40 אלף. אבא נתן עכשיו עוד 50 אלף ועדיין, אנחנו בפער של 70 אלף שקל ואין לי מושג מאיפה אני מביא אותם. אני עובד כמו מטורף כי אין לנו מאיפה להביא את הכסף".
חלוק לבן, חולצה שחורה
איתמר בכלל רצה להיות רופא ילדים, אבל שינה את דעתו במהלך הלימודים. "גיליתי את זה בשנה החמישית, בסבב גינקולוגיה. ברגע שנכנסתי למיילדות הבנתי שזה העולם שלי. כשהגעתי שנה אחר כך לבית החולים לנשים בשיבא, נפעמתי מהמקום. האינטראקציה מול נשים קוסמת לי. יש לי טאץ' אחר איתן. זו עבודה סופר־אינטנסיבית, וכמתמחה אתה נחשף לכל עולם המיילדות והגינקולוגיה: כיצד להתנהל בחדר לידה, איך לבצע ניתוח קיסרי, איך לטפל בנשים שלא מצליחות להיכנס להיריון או עם היריון מחוץ לרחם. למדתי לבצע מעקב אחרי נשים בהיריון בסיכון ואיך לעשות אולטרסאונד". בסופו של דבר בחר להתמקד בהיריון בסיכון ובאולטרסאונד.
"יש הרבה גייז שעוסקים במיילדות וגינקולוגיה", הוא אומר. "רק בתל־השומר יש חמישה מתמחים להט"בים מתוך 30. אני לא יודע למה זה ככה. יש תיאוריה שאומרת שהעובדה שאתה גיי גורמת לך ללכת לטפל בנשים בצורה מקצועית כדי להיות מקובל חברתית. נשים הן לא חלק מחייך כגיי, והטיפול בהן הופך אותך למקובל בחברה. אבל אני לא יודע עד כמה התיאוריה הזו נכונה. לפעמים המטופלות מרגישות מאוימות מאיך שאני נראה. הן אומרות לי: 'אתה צעיר וחתיך, אז קצת קשה לי שתבדוק אותי'. אני שובר את הקרח ואומר שבעלי ישמח לשמוע את זה. כשהן מבינות שאני גיי הן פחות נרתעות".
ההחלטה לא לאפשר לגברים הומואים לעבור את ההליך בישראל, הרתיחה אותם. "יש לי כבר שנים תחושה של טינה נוראית כלפי המדינה שאני גר בה", אומר איתמר. "אני כל היום בבית חולים, עוזר לנשים להביא ילדים לעולם, וכל פעם שואלים אותי: 'יש לך ילדים, דוקטור?' ואני עונה: "לא. אין לי ילדים. אצלי זה יותר מורכב ומסובך', וכל פעם זה מעציב אותי מחדש.
"אני עובד במרפאה בבני־ברק, מטפל בנשים חרדיות. אני רואה את המועקות ואת הזוועות שעוברות עליהן. אני מבין את אורח החיים שלהם, מקבל את האמונה שלהן ואת תפיסת העולם שלהן. אני עושה הכל כדי שיהיה להן נוח, דואג שיהיה להן אוכל עם כשרות של בד"ץ ואפילו את מכתב השחרור אני לא מדפיס בשבת. אז למה הן לא מכבדות אותי? למה הן לא רוצות שיהיו לי ילדים? לכי לרב שלך ותגידי לי שזה בסדר. לכו למנהיגים שלכן ותגידו להם שאנחנו לא מפלצות. תנו לאנשים להרגיש שווים. לצערי, זה לא יקרה".
אתה מרגיש אזרח סוג ב'?
"כולם פה במדינה אזרחים סוג ב'. אנחנו חיים במקום כל כך לא מתוקן, שאין אף אחד פה שהוא אדם סוג א'. כל אחד מופלה במשהו — אם זה החבר שלי שמתחתן עם מישהי שהיא לא יהודייה, או חברה שהיא אתיופית ומתייחסים אליה כאילו היא מנקה. כולנו חיים באיזשהו חרא".
להפגנת ה־80 אלף שנערכה ביום ראשון בערב בכיכר רבין הגיע אור ללא איתמר, שנשאר למשמרת בבית החולים, אבל הביא את הוריו ואת אחיותיו. "לצערי, אני לא בטוח שזה יוביל לשינוי", הוא אומר. "כשאני מסתכל מסביב אני מבין שיש כוחות הרבה יותר גדולים מאיתנו ששולטים בהנהגה. אבל זה שהמצב לא טוב זה לא אומר שנכנעים ומרימים דגל לבן".
איתמר מנסה להיות אופטימי. "הפייסבוק שלי היה מלא פרגונים אחרי ששיניתי את תמונת הפרופיל. כולם כתבו 'בהצלחה' וקיוו שהמאבק יישא פרי. כיף היה לקבל הודעות ממטופלות. אני מאוד מעריך את זה שמנהל בית החולים, פרופ' יצחק קרייס, והסגן שלו, פרופ' ארנון אפק (משנה למנהל המרכז הרפואי ומנהל בית החולים הכללי בפועל — ר"א), הודיעו שהם מאפשרים למי שרוצה לשבות לא להגיע לעבודה ושהם בעד שוויון בין כולם. מנהל אגף הנשים והיולדות, פרופ' איל סיון, אמר לכל מי שרוצה להזדהות להגיע לעבודה עם חולצה שחורה. אף אחד לא חייב, אבל כולם הגיעו לעבודה בבגדים שחורים. זה ממש מחמם את הלב. הבית שלי עומד מאחוריי ונותן לי גב. אני מרגיש שאנחנו לא לבד".
לפנייה לכתב/ת 
