yed300250
הכי מטוקבקות
    סימה
    המוסף לשבת • 26.07.2018
    דין ועלבון
    הדרוזים נעלבו בגלל חוק הלאום (ובנט תובע את עלבונם) | הקהילה הלהט"בית נעלבה בעקבות האפליה בפונדקאות (וציפי לבני קוראת לצאת לרחובות בגלל עוד סיבות טובות) | זאב אלקין נעלב כי נתניהו לא מיהר לתמוך בו במרוץ לראשות עיריית ירושלים (ובכל זאת, הוא נמנע מלהשמיץ את ראש הממשלה) | ורק למשה כחלון אין סיבה להיפגע השבוע: לפי הקמפיין החדש שהעלה, הביטחון שלו חזק מתמיד
    סימה קדמון | איור: איתמר דאובה

    אחים לדם

     

    אלף כבאים לא יצליחו לכבות את אש העלבון שניצתה השבוע אצל "אחינו לדם", כפי שכינה השר נפתלי בנט את הדרוזים. "אלה אחינו לדם העומדים עימנו כתף לכתף בשדה הקרב וכרתו עימנו ברית חיים", כדברי שר החינוך. בנט הטיל את האחריות לתקן את העוול שנעשה לדרוזים עם החקיקה של חוק הלאום, על ממשלת ישראל ועל העומד בראשה, זה שרק לפני שבוע יצא מגדרו כדי להעביר את החוק האומלל הזה עוד לפני יציאת הכנסת לפגרה.

     

    היה ברור שברגע שבנט ישים את זה על השולחן, או יותר נכון בטוויטר, נתניהו "יובנט" מיד. זה קרה לא בגלל תחושת הפגיעה והכאב שעלתה מצד אחינו לדם, ביניהם גם קצינים גבוהים בצה"ל, פוליטיקאים ואבות שכולים שאיבדו את בניהם בשדה הקרב. גם לא בעקבות דבריו של פרופ' מרדכי קרמניצר, שפרץ בבכי בראיון לענת דוידוב ולינון מגל ודיבר על חוק "משפיל, מזעזע, מטומטם, שכל אדם עם מצפון צריך לצאת נגדו". דבריו של קרמניצר, על כך שאנחנו המדינה היחידה בעולם הנאור שלא רוצה לכתוב בחוקת היסוד שלה שאנחנו מחויבים לשוויון – צריכים להדהד אצל כל אחד מאזרחי ישראל, כמו גם קולו הרועד, כשאמר: "אני מתבייש שכך מגדירים את זהותה של המדינה שלי".

     

    אבל שוב, שלא נתבלבל. לא זה מה שגרם לנתניהו לכנס התייעצות מיוחדת בהשתתפות השרים אביגדור ליברמן, איוב קרא ומשה כחלון, שאתמול אמר בראיון לגל"צ כי הוא תומך במחאת הדרוזים וכי חוק הלאום "נחקק בפזיזות", וזה אחרי שבשבוע שעבר הוא תמך בחוק ולא הביע שום הסתייגות ממנו. מה שהקפיץ את נתניהו זה שבנט ייזכר כמי שהציג את הבעיה ועורר דיון ציבורי ותגובות רבות, והוא זה שגילה רגישות לציבור הדרוזים, בעוד שח"כ דוד ביטן, אהוב נפשו של נתניהו, גילה אטימות וזלזול כשאמר: אין שום סיבה שקבוצה או מיעוט של 120 אלף איש יקבלו זכויות מיוחדות בחוק הלאום.

     

    לבני וגבאי. היא נכס למחנה הציוני והוא יודע את זה
    לבני וגבאי. היא נכס למחנה הציוני והוא יודע את זה

     

     

    נתניהו לא מתכוון לאפשר לבנט לצאת הראשון שזיהה את העוולות שיצר חוק הלאום. הוא לא ייתן לבנט לקטוף את פרי התיקון שייעשה בחוק, כפי שהבטיח בנט: "נפל פגם ספציפי בעניין אחינו הדרוזים ואת זה יש לתקן".

     

    בנט נמצא בימים אלה בחופשה משפחתית בחו"ל. שאלתי את איילת שקד מה היא חושבת על החוק עכשיו, כשהתעוררה מחאת הדרוזים. אני שלמה עם החוק, אמרה, כי לא הייתה שום כוונה לפגוע במישהו, ובעיניי הוא גם לא פוגע. אבל דיברו איתנו אנשים רציניים, ביניהם דרוזים שעובדים במשרדים שלנו, ואי־אפשר להתווכח עם תחושות קשות של אנשים שהם חלק בלתי נפרד מהמדינה, ותורמים לה.

     

    צריך לחשוב מה עושים עם זה, אומרת שקד. נפתלי החליט לשים את הבעיה על השולחן, ובעקבות זה כינס ראש הממשלה התייעצות. אבל צריך להבין, היא אומרת, שלא הייתה כוונה לפגוע באף אזרח. ישראל היא מדינת לאום של העם היהודי, ויש בה שוויון לכל האזרחים.

     

    שוויון? אמרתי, הרי זאת הבעיה, שהמילה שוויון לא מוזכרת בכלל בחוק הלאום.

     

    פרופ' קרמניצר
    פרופ' קרמניצר

     

     

    לימין יש טראומה מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אומרת שרת המשפטים. חוששים מפרשנות של בית המשפט למילה שוויון, ולכן נזהרו מלהכניס אותה לנוסח החוק.

     

    טראומה? שאלתי.

     

    כן, אומרת שקד. כשחוקקו את חוק היסוד הזה, אף אחד לא חשב שזה יביא למהפכה חוקתית. אפילו אוריאל לין (חבר כנסת לשעבר מטעם הליכוד שהיה יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט) עמד על הדוכן במליאה ואמר שלא ייתנו לבית המשפט אפשרות לפסול חוקים. והנה, אומרת שקד, אנחנו רואים את הפרשנות הרחבה שנתנו לזה. לכן יש חשש מהמילה הזאת.

     

    צריך לשבת עם הנהגת הדרוזים ולחשוב מה עושים, אומרת שקד.

     

    השרה שקד | צילום: אלכס קולומויסקי
    השרה שקד | צילום: אלכס קולומויסקי

     

     

    כשאני אומרת לה שסוף מעשה במחשבה תחילה, ושאולי היה צריך לחשוב לפני שמחוקקים חוק ולא איך מתקנים אותו אחרי שכבר עבר, היא אומרת שאין בחוק מילה אחת שפוגעת באף אחד, אבל צריך להתמודד עם התחושות.

     

    ברור לך, אמרתי, שברגע שיתקנו את החוק רק בשביל הדרוזים, קבוצות אחרות, כמו ערביי ישראל, ייפגעו עוד יותר. הערתי את תשומת ליבה לבג"צים שהוגשו, ועוד יוגשו, בעניין חוק הלאום.

     

    בג"ץ זה הסדין האדום של שרת המשפטים, וברור שהפנייה לבית המשפט בנוגע לחוק יסוד משגעת אותה. הכנסת, היא אומרת, היא האסיפה המכוננת. היא זו שקובעת את חוקי היסוד, ובג"ץ מפרש חוקים קיימים לאור חוקי היסוד האלה, שאותם הוא לא יכול לשנות. לכן הוויכוח צריך להתקיים בכנסת ולא בבית המשפט.

     

    אבל ברור לגמרי שהסמטוחה שאליה נכנסה הכנסת בעקבות חוק הלאום, לא גורמת לשקד נחת. נדמה לי שהיא לא אומרת משהו שהייתה אולי רוצה להגיד – שחוק הלאום הוא הבייבי של נתניהו. שהוא זה שדחף את החוק בכנסת הזאת. אז מה אתם רוצים מבנט. או ממנה. תלכו לנתניהו.

     

    אהוד ברק | צילום: יריב כץ
    אהוד ברק | צילום: יריב כץ

     

     

    הכל חיבורים

     

    בהסכם בין אבי גבאי לציפי לבני אין הרבה שורות קטנות. לבני קיבלה את תפקיד יו"ר האופוזיציה, ושניהם ביחד קיבלו שותפות, תנועה, שממשיכה לעבוד ביחד.

     

    התגובות היו נלהבות. לא צריך את לבני שתספר על זה כדי לדעת שהמפלגה קיבלה רוח גבית. המחנה הציוני זקוק לשותפויות, לחיבורים, לרוח טובה, לא לפיצולים והיפרדויות. לבני היא נכס למחנה הציוני, וגבאי יודע את זה.

     

    קשה להגיד שהוא הלך להמשך השותפות הזאת בלב קל. הוא התלבט. גם לבני. הוא ויתר על עצמאותו המוחלטת עבור שותפה לדרך שהוא מחויב לה. היא ויתרה על רוטציה שהובטחה לה בשותפות עם הרצוג ועל אפשרות למצוא אולי שותפים עם פוטנציאל גדול יותר להחליף את נתניהו, שנמצאים עכשיו על הנייר בלבד. אבל שניהם אנשים מעשיים: מרגע שהוחלט על המשך השותפות, הם הגיעו למסיבת העיתונאים בנפש חפצה, בשמחה של התרת הספקות.

     

    הקמפיין של כחלון. הוא חושב שהבחירות קרובות
    הקמפיין של כחלון. הוא חושב שהבחירות קרובות

     

     

    אם הכנסת תודיע על בחירות מיד עם התכנסותה למושב החורף, הרי שללבני תהיה תקופה קצרה ביותר כיו"ר אופוזיציה. אבל היא לא מתכוונת לבזבז אותה, כפי שהוכיחה כבר השבוע, כשמינפה את הפגנת הענק של הקהילה הלהט"בית.

     

    אי־אפשר לחשוד בלבני שהיא נגד הדרישה של הלהט"בים לאשר פונדקאות גם לגברים הומואים. ובכל זאת, כמו רבים אחרים, גם היא חושבת שההתייצבות המרשימה לצד הלהט"בים, כולל של עסקים גדולים, אינה מספיקה, בלשון המעטה. לבני פונה עכשיו אל אותם ארגונים ומקומות עבודה שאיפשרו למחאה הזאת להתקיים גם על חשבון שעות העבודה של המפגינים ואומרת להם – אם כבר יצאתם מהארון, אם כבר הבעתם עמדה נגד גרימת עוול, תמשיכו את המחאה. לא יכול להיות שאנשים שרגישים לעוול שנעשה ללהט"בים, לא מזדהים עם עוולות שנגרמות לקבוצות אחרות. אין מצב שמה שקורה במדינה – הלאומנות, הגזענות, חוסר השוויון כלפי מיעוטים – לא מזיז להם.

     

    או במילים אחרות: יש סיבות טובות לא פחות מחוק הפונדקאות כדי לצאת לרחובות. כמו למשל, חוק הלאום.

     

    לבני חוששת שזו הייתה יציאה חד־פעמית סביב נושא אחד, סביב מגזר אחד. היא נזכרת במחאה החברתית של 2011, כשמאות אלפים יצאו לרחובות כי הרגישו שמשהו רע קורה. אבל אז מנהיגי המחאה לא רצו שהמחאה תהיה פוליטית, והתנגדו אפילו שהשלטים שלהם יישאו את המילה "שלום".

     

    אני מאוד אצטער, אומרת לבני, אם הקהילה הלהט"בית ותומכיה יגידו שהם מטפלים בנושא אחד בלבד. הרי יש פה עניין הרבה יותר גדול מחוק הפונדקאות. השותפים של נתניהו בממשלה הם שנותנים לחוקים האלה לעבור, והם שעוצרים חוקים ליברליים כמו ברית הזוגיות. ומוטל על כולנו לבחור: אם אתה משתייך למי שמתנגדים לחוסר השוויון בחוק הפונדקאות, אתה לא יכול להשלים עם חוסר שוויון ביחס לציבורים אחרים. אתה לא יכול לתמוך בשוויון לקהילה הלהט"בית ובה בעת לתמוך בחוק הלאום, שהמילה שוויון נעקרה ממנו.

     

    עוד לפני שהכנסת תחזור למושב החורף, היא מקווה לאגד סביבה גם ארגונים חוץ־מפלגתיים ובעצם לחפש מתחת לכל אבן צירופים חדשים למחנה הציוני, אנשים שמסכימים באופן הכי בסיסי לדרך של מפלגתה. זה יכול להיות כל אדם או ארגון, כל עוד מדובר באנשים שהם בעד מדינה יהודית דמוקרטית מול האלטרנטיבה של מדינה יהודית דתית. כל מי שההשקפה שלו היא במגרש הזה, אומרת לבני, מוזמן לחבור אלינו. פשוט צריך לבחור באיזו דרך אתם: דמוקרטיה או סיפוח. זה יקבע איזו מדינה תהיה פה. בואו נתחייב לזה ונמנף את הרעיון למשהו יותר גדול.

     

    לבני נפגשת עם כולם, כולל הגנרלים שיושבים בינתיים על הגדר עד שיחליטו אם, למי ומתי הם מצטרפים. אני בעד גנרלים, אומרת לבני, אבל יש לזה גם סאבטקסט שאני פחות אוהבת. אני, אישה, הייתי מ"מ ראש הממשלה. קיבלתי החלטות מבצעיות קשות. התפיסה שרק גברים וגנרלים יכולים לטפל בביטחון, שגויה לחלוטין בעיניי. חוויתי את הסיפור של "מי היית רוצה שיענה לטלפון האדום בשלוש בלילה". ההמתנה לגבר־גנרל, היא אומרת, היא מסר אנטי־פמיניסטי ומופרך, וצריך לצאת מהשבלונות האלה. אם לא יבוא למחנה הציוני גנרל, זה לא אומר שאנחנו במינוס.

     

    המחנה שלנו מחפש חיבורים, אומר גבאי, ואני את שלי עשיתי. אני מאמין שעצם החיבור יחזיר חלק מהקהל של ציפי שכנראה עזב אותנו. יש כל כך הרבה גופים ואנשים שמחכים להזדמנות להקים מפלגה חדשה משמאל לנו. אסור לתת שזה יקרה.

     

    שאלתי את גבאי לאיזה אנשים הוא מתכוון.

     

    "אנשים מאהוד ברק ועד..." הוא אמר, ואז השיחה התנתקה. גבאי נמצא עם משפחתו בחו"ל. הוא חזר אליי בווטסאפ. "אתקשר שוב כשאוכל", כתב. הוא לא חזר.

     

    שמו של ברק הוא הפיל הלבן שבחדר. כולם מתייחסים אליו, מצטטים אותו, מתווכחים אם ומתי הוא ישוב. אלה שהולכים לשמוע את נאומיו, נופלים שוב בקסמו. השפה, הלוגיקה, האנליטיות – אין פרשן טוב ממנו, בעיקר בשעות שבהן מחנה כל כך גדול מחכה למשיח.

     

    זה לא סוד שברק רוצה לחזור לפוליטיקה ומחפש דרכים לעשות את זה. מי שמכיר את ברק הפוליטיקאי יודע ששום דבר לא יעצור אותו אם יראה שהמטרה ניתנת להשגה. בינתיים, כולם מתעסקים איתו והוא מתעסק עם כולם. אבל נדמה לי שהעיסוק בו חסר פרופורציה כל עוד מדובר באזרח שרק מצייץ.

     

    הביטחון שלו

     

    אם ראיתם בימים האחרונים שלטי חוצות גדולים שעליהם כתוב "כחלון הביטחון שלך", בוודאי תהיתם אם כחלון רואה עצמו מועמד לתפקיד שר הביטחון הבא. אז זהו, שלא. אבל זה בהחלט משחק מילים שהובא בחשבון במטה של כחלון כשהסיסמה הזאת נבחרה.

     

    שתי סיסמאות הגיעו לשלב הגמר: "כחלון חזק, כלכלה חזקה" ו"כחלון הביטחון שלך". השנייה נבחרה. השימוש במילה "ביטחון" נועד לייצר עניין. משהו טריקי, כפי שמודה כחלון, כי לכתוב שכחלון הוא שר אוצר חברתי – את מי זה מעניין.

     

    כחלון לא מכחיש שהשלט הזה הוא חלק מקמפיין הבחירות שלו. כן, הוא חושב שהבחירות קרובות, בפברואר, מארס. אולי אפילו לפני. אני עובד בחירות, הוא אומר בגילוי לב, בלי שום הצטדקות. במטה שלי חושבים שמספר המנדטים שנותנים לי הסקרים לא תואמים את הישגיי. שאני ראוי ליותר. וכדי ליצור הלימה בין הסקרים לבין תוצאות העבודה בשטח, צריך לעשות קמפיין.

     

    המשחק במילה ביטחון, הוא אומר, נועד לומר שביטחון זה לא רק רובים, נשק, צבא. ביטחון זה גם ביטחון כלכלי, חברתי ואזרחי. זה קשישים, נכים, עובדי קבלן. זה שכר מינימום. זה שלטון החוק.

     

    אני לא משדר ביטחון צבאי, הוא אומר. הכוונה היא לא שכחלון יעיף את איראן מסוריה. אבל בסוף מישהו צריך לשמור עלינו מפני כל היריב־לוינים והבנטים, הוא אומר. אז אני מתכונן. אני לא שרפתי את הכסף שיש למפלגה שלי. אין לנו חובות. לא השקענו במכוניות ולא בסניפים. ואני אומר את זה ביושר: יש לי יתרון שאני יכול להתחיל לעבוד לבחירות היום ולא בעוד שלושה חודשים.

     

    כחלון, אגב, מדבר איתי מיד אחרי שסיים כנס פעילים בירושלים, בדרך לכנס בעין ראפה. השלטים שקיבלו אותו בכניסה חיממו את ליבו: "כחלון, תודה שבאת". בין הסיסמאות שנבחרו לקראת קמפיין הבחירות שלו יש גם "5,300 – לא פחות. כחלון הביטחון שלך", המתייחסת לשכר המינימום, "דירה מ־ש־ל־כם – כחלון הביטחון האישי שלך", "צהרונים מוזלים – כחלון הביטחון שלך" ו"כבר לא עובד קבלן, עובד קבוע – כחלון הביטחון שלך".

     

    רצינו לגרות את המוח, אומר כחלון בסיפוק, לעורר עניין. להפתיע. לכן בחרנו במשהו שיעורר תשומת לב – ביטחון.

     

    וזה לא מסתכם רק בשלטים. לקראת הבחירות שכרה כולנו מבנה של מאות מ"ר ברחוב יגאל אלון בתל־אביב, הפתיחה התקיימה אתמול, יום חמישי, אבל הח"כים והשרים של מפלגתו כבר יושבים במשרדים לא מעט זמן.

     

    זה לא הדבר היחידי שלכד את העין השבוע. ביום שלישי פורסמה ב"ידיעות אחרונות" ידיעה של גד ליאור, שלפיה שר האוצר מגבש תקציב של 30 מיליארד שקל להגדלת מערך ההגנה האווירית, כך שבתוך עשור יהיה העורף מוגן מפני ירי טילים. הידיעה הזאת עוררה מיד את השאלה, מה חושב שר הביטחון על היוזמה של שר האוצר.

     

    כחלון לא מתרגש מהידיעות שלפיהן ליברמן לא אהב את הפרסום. אולי לרגע הוא לא היה מרוצה כשחשב שאני זולג לו לענייני הביטחון, אומר כחלון, אבל מהר מאוד, כשהבין שמדובר בביטחון חברתי וכלכלי, הוא ירד מהעניין.

     

    ביום רביעי הם כבר ישבו זה לצד זה בקבינט, ביחד עם ראש הממשלה, ובין היתר דיברו על התוכנית. הרי לא אני המצאתי את התוכנית, אומר כחלון. המל"ל בנה אותה. ראש הממשלה דיבר עליה בדיון. כולם יודעים ועובדים עליה כבר חצי שנה. וליברמן מבין שכל מה שאני עושה עכשיו בקמפיין שלי זה לבדל את עצמי מהקבוצה הקיצונית בממשלה. אני מציג את הימין השפוי, הלא רדיקלי. מראה לציבור שיש שר אוצר שדואג לשלטון החוק ודואג אמנם לצבא – אבל רק בתקציבים. לא זולג לענייני הביטחון, אלא מעביר מסר שיש בממשלה גם ימין שפוי שבולם את הימין הקיצוני.

     

    אולי ליברמן מבין את זה, אבל בסביבת נתניהו מתקשים לעכל את הקמפיין המתפרץ הזה של כחלון, שמונה אחד לאחד את הישגיו בארבע השנים האחרונות. ממתי ההישגים הם של השר ולא של ראש הממשלה? ממתי לוקחים ככה לנתניהו את הקרדיט לפני שהוא הספיק לגנוב אותו מהם? נתניהו היה רוצה לנכס לעצמו את ההישגים האלה, כפי שהוא עושה תמיד. איך יוכל לעשות את זה עכשיו, אחרי שכחלון הציג אותם לראווה כשלו?

     

    אבל כחלון לא מוותר: למה שאעבוד כמו חמור, לילות כימים, אגייס כספים ואצמיח את הכלכלה ולא אקח את זה על עצמי? זה לא מגיע לי?

     

    לך תגיד את זה לנתניהו.

     

    כן, אני יכול

     

    כמו תמיד, באיחור לא אלגנטי, הודיע ראש הממשלה על תמיכתו בשר זאב אלקין בהתמודדות על ראשות עיריית ירושלים. למה באיחור? כי מעשה שהיה טבעי – תמיכה של יו"ר הליכוד במועמד של הליכוד – נמתח זמן רב ואילץ את אלקין, בסופו של דבר, להודיע על ריצה ברשימה עצמאית. וכל זה בגלל חוסר המסוגלות של נתניהו לחתוך, להחליט ולעמוד מאחורי ההחלטות שלו, בפרט אם המשמעות היא עימות עם פיגורות חזקות – במקרה זה, ליברמן ודרעי, שתומכים במשה ליאון.

     

    אף אחד בליכוד לא הבין למה זה לא נעשה מיד. איך הליכוד יכול להרשות לעצמו שתהיה התמודדות על עיר כל כך חשובה, ולא יהיה מועמד של הליכוד שנתמך על ידי המפלגה.

     

    ההסבר היחידי לתמיכה המאוחרת הזאת הוא שבזמן הפגרה נתניהו פחות נתון ללחצים. אולי האפשרות שהולכים לבחירות הפכה את התמיכה באלקין קלה יותר. אולי הלחץ של דודי אמסלם, שישב לנתניהו על העורק הראשי בדרישה שלא יתמוך באלקין – פחות מאיים כשהכנסת בפגרה. אמסלם לא תומך בחברו למפלגה, אלא במועמד החרדי, סגן ראש עיריית ירושלים יוסי דייטש, שהשבוע הודיעה אגודת ישראל על תמיכתה בו.

     

    ואולי נתניהו מבין שתהיה בעיה אם יהיה לירושלים ראש עיר חרדי. מי יודע. דייטש הוא לא החרדי־לייט שהיה אורי לופוליאנסקי. האדמו"ר שדייטש כפוף אליו נחשב לאחד הקיצוניים. ובכל זאת, יש הבדל בין קואליציה שיושבות בה גם מפלגות חרדיות, לבין ראש עיר חרדי, שאחרי שייבחר הפעם, קשה לראות איך יהיה לירושלים אי פעם ראש עיר חילוני או אפילו דתי. במילים אחרות: בחירתו של דייטש תהיה המסמר האחרון בהפיכתה של ירושלים לעיר חרדית, עם כל המשמעויות של זה.

     

    ביום חמישי שעבר התקיימה פגישה בין נתניהו לאלקין. בסוף השבוע הארוך, שכלל גם את תשעה באב, התחילו לצאת בתקשורת ידיעות על כך שנתניהו מתכוון להודיע על תמיכה באלקין. ביום שני התנחל אמסלם במשרד ראש הממשלה לאורך כל היום. גם ליברמן בא לשם במיוחד. היו לחצים מכל הכיוונים. אבל נתניהו כנראה הבין שזה עשוי להיות או דייטש מאגודת ישראל, או אלקין מהליכוד. אפילו לנתניהו יש כנראה גבולות. בשבועות האחרונים התנהלה מלחמת עולם בסניף הליכוד בירושלים. בהנהגת הסניף יש שתי קבוצות: קבוצה של ישראל יהושע, שעובדת בשביל המועמד של ליברמן, משה ליאון, וקבוצה של איציק קויפמן, קבלן קולות ועסקן חרדי שערך מפקד גדול בליכוד והוא בסיס הכוח של אמסלם. קויפמן מחובר לסגן ראש העיר החרדי, יוסי דייטש, ומכאן תמיכתו בו של אמסלם.

     

    הודעת התמיכה של נתניהו באלקין פורסמה בטוויטר. "כח"כ, כשר ובמיוחד כשר ירושלים ומורשת", כתב נתניהו, "פעל אלקין רבות למען בירתנו והוכיח שהיא קרובה לליבו ויקרה לו מאוד. אני מאחל לו הצלחה רבה".

     

    אלקין כמובן הודה לו על האמון והתמיכה והבטיח שכראש העיר ירושלים, ימשיך לעבוד יד ביד עם נתניהו כדי לעשות את ירושלים חזקה יותר.

     

    אבל אלקין צריך לשבח רק את עצמו. מאז שהודיע על כוונתו להתמודד על ראשות העיר, ניסו בתקשורת למשוך אותו לתקוף את נתניהו. כי לך תסביר למה ראש הממשלה לא תומך בך אחרי כל מה שעשית עבורו כשר וכמקורב. אבל גם בימים הקשים ביותר, כמו ביום שבו הבין שאם הוא רוצה להתמודד, הוא לא יכול לסמוך על נתניהו והחליט על ריצה עצמאית – הוא לא התפתה לפתוח פה נגד ראש הממשלה. בראיונות הוא תמיד נזהר בכבודו של נתניהו, וכמו שחקן השחמט המצטיין שהוא, המתין בסבלנות.

     

    זה השתלם. עכשיו הוא גם קיבל את תמיכתו של נתניהו וגם מתכוון להקים רשימה כראות עיניו. למשל, הוא לא מוכן היה להתמודד ברשימה שהוצעה לו בליכוד, שבה כל העשירייה הראשונה הם גברים, בעוד שאפילו הבית היהודי הציב אישה בראש הרשימה – סגנית ראש העיר, חגית משה.

     

    לאלקין יש תמיכה של הציבור הדתי־לאומי ושל המסורתיים. יש לו תמיכה מקשת רחבה של רבנים, מהחרד"לים, דרך רפי פוירשטיין, מראשי רבני צהר, ועד דב ליאור. אלקין מתכוון לאחד סביבו את הציבור הלא־חרדי תחת הכותרת שרק הוא יוכל לנצח את המועמד החרדי. הוא מתכוון לקרוא לציבור הירושלמי להצביע הצבעה אסטרטגית: זה או אלקין או דייטש. הקריאה הזאת, הוא מקווה, תאלץ את המועמד החילוני החזק, עופר ברקוביץ', יו"ר סיעת התעוררות בירושלים וחבר מועצת העיר, להסיר את מועמדותו בלחץ הציבור שלו.

     

    אלקין ינסה גם לפצל את הקול החרדי. הוא מאמין שאם יש מישהו שיכול לעשות את זה, זה הוא. יכול להיות. כמי שמצליח במשך שנים להתמודד עם נתניהו בלי להיזרק בשולי הדרך, מה זה בשבילו הקול החרדי.

     

     

    sima-k@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 26.07.18 , 18:14
    yed660100