חייל במדים שדופק שווארמה מטפטפת בתחנה המרכזית, הומו ישראלי שמתלהב מתייר בשדרות רוטשילד, בחור צעיר ששולף גזייה ומכין קפה שחור מול הכותל, היפסטרית שקוראת הארי פוטר מחוץ למקדונלד'ס ועוד שלל סיטואציות ישראליות מוקצנות. דף הפייסבוק "ישראסטוק" של גיא עמיאל הפך במהירות להיות אחד הדברים הכי ויראליים ברשתות החברתיות: אלפי לייקים, שיתופים ותגובות. הרעיון מאחורי העמוד פשוט, ובעיקר מצחיק — לצלם תמונות שממחישות סיטואציות שכל ישראלי מכיר ולקחת את כל העסק עד לקצה. וזה עובד.
בצילומים שלו עמיאל לא עושה הנחות ופילטרים למציאות שלנו. רואים אצלו את הרטיבות על התקרה בדירה השכורה המעופשת, את פירורי הבמבה המעוכה על המושב האחורי כאשר הילדים צורחים בדרך מהגן, את הגבינה הצהובה הקרושה שנשארה בטוסטר ואת אטבי הכביסה הצבעוניים זרוקים על הרצפה. "אלה הם הדימויים הכי מיידיים של המציאות הישראלית, שפכתי הכל בזרם תודעה. לקחתי למשל את האתוס של הגבר הישראלי שקל מאוד לאפיין אותו, פירקתי אותו למרכיבים ויצרתי צילומים של בחור שיושב להדליק גזייה בכותל, עושה אמבטיה כשמסביב נרות זיכרון או עומד מול המראה ומתגלח עם ממרח חומוס במקום עם קצף גילוח. כמעט אפשר היה להאמין שמשרד החוץ הישראלי ירצה להשתמש בצילום כזה של חתיך ישראלי מתגלח עם חומוס כפוסטר הסברה", הוא אומר, אבל מיד מסביר שזה היה בצחוק כי בעצם מחלקת ההסברה של משרד החוץ הגיבה על הפוסט הזה תגובה שממנה אפשר היה להבין שהם לא הכי אוהבים את הגישה.
אחד הפריימים שעמיאל הכי נהנה לייצר הוא של הערבי והמתנחלת. "הערבי" הוא חבר של עמיאל, חצי תימני חצי ארגנטינאי, "אבל ברגע ששמתי עליו כאפייה — בום — הוא הפך להיות ערבי, וזה לא משנה שהוא נראה הכי לא־ערבי סטריאוטיפי שיש. את המתנחלת גילמה חברה טובה שלי מהלימודים שהיא כמובן ממש לא מתנחלת, אבל השגנו לה את הלוק הזה בעזרת בגדים שקנינו בשלושים שקל בחנות יד שנייה בירושלים, והתמונה קיימת, כי אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור שהיא מביאה. הסיפור שיושב לנו בתוך המוח באוטומט — השילוב בין הערבי והמתנחלת שהוא חלק מהנוף הישראלי כאן".
הצילום שהרג אותי זו הבחורה עם האופניים והפרחים.
"כי בטח את גרה בתל־אביב ומי שגר בתל־אביב, עבורו זו כבר הקלישאה הכי גנרית. אז במקום תמונה של בחורה עם פרחים על האופניים ליד תעלה מצוירת באמסטרדם, יש כאן את הרחוב התל־אביבי המפויח עם מלא פרחים על האופניים — שילוב שמדגיש את הדיסוננס, בעיקר כאשר מציבים לידו את הצילום הכי כואב שיצרתי — פועל זר שנופל אל מותו מגובה הבניין בו הוא עובד. שני הצילומים האלה מראים את הניתוק שקיים בעיר בין הסטודנטים המפונקים שההורים שלהם משלמים להם את השכר דירה, לבין מיעוט שצריך לסכן את חייו לפרנסתו ולא ברור מי אחראי לביטחונו ולשלומו כי אף אחד לא שם על האנשים השקופים האלה. זו המציאות הישראלית שנעה בעיניי בין הקצוות האלה, ואת זה היה חשוב לי להראות".
"עברתי את מבחן הקהל"
הפרויקט של עמיאל, סטודנט בבצלאל, הוא בעצם פרודיה על מאגרי התמונות הבינלאומיים, ובעיקר על המאגר הגדול בעולם — שאטרסטוק. למי שלא מכיר, שאטרסטוק ודומיו מחזיקים מאגרים של מאות אלפי תמונות מבוימות שבהן משתמשים מעצבים, עיתונאים, פרסומאים, הוצאות ספרים, יחצנים וכו'. התמונות האלה מכסות כמעט כל נושא אפשרי שניתן להעלות על הדעת. אבל כל ישראלי שישב אי פעם מול מאגרי הצילומים מכיר את התחושה המייאשת הזו שאוף, כמה שכל הצילומים משדרים משהו אמריקאי, זר, מלוקק, בלונדיני מדי, וכמובן לא מייצג את המציאות המפויחת והקשוחה שלנו.
את עמיאל, בוגר טרי של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, עיצבן מאוד האופי השטוח והפוסטרי של הצילומים במאגרי התמונות, בעיקר לאחר שבמשך שנות לימודיו בבצלאל עבד בחברת סטארט־אפ מקומית וחלק מתפקידו היה בדיוק זה — לחפש את הצילומים שיעטרו את המצגת או הבריף שיישלחו ללקוח. ואז הגיע המועד שבו היה עליו לבחור במה יעסוק פרויקט הגמר שלו, ופתאום עף לו המוח — "ישראסטוק" — מאגר צילומי תדמית, אבל הכי ישראלי שיש. כזה עם שוליים מחוספסים ודימויים שלא עושים הנחות לאף אחד, וגם לא חוששים לשחוט כמה פרות קדושות על הדרך ולעזאזל מה יגידו. "השאטרסטוק הוא מאוד פוליטיקלי קורקט, הרגשתי שאני לא מסוגל לראות יותר עוד פריים אחד כזה של קבוצה מדויקת מאוד של שלושה לבנים, שני שחורים, מקסיקני אחד, אסיאתי אחד וחס וחלילה שהצילום לא יכלול שלושה מקסיקנים כי זה כבר יאיים על ההגמוניה הלבנה. הצילומים האלה נעשים באופן מאוד מחושב ומדויק כדי שכמה שיותר אנשים ישתמשו בתמונה לכמה שיותר צרכים. זאת בעיניי הכי גזענות סמויה".
אז עמיאל החליט לחבר בין הטכניקה של השאטרסטוק האמריקאי ובין המציאות שלנו. "בישראל, בניגוד לאמריקה, אף אחד לא מנסה אפילו להיות פוליטיקלי קורקט, כי אנחנו חברה שטבולה בגזענות כלפי מזרחים, אשכנזים, ערבים, אתיופים, הומואים — לא משנה כלפי מה", הוא צוחק. עמיאל עוד לא יודע איזה ציון הוא קיבל על הפרויקט הייחודי שלו (שאותו עשה בהנחייתו של ינון שכטר, מרצה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל), אבל הוא גם לא מוטרד. "המבחן בתקשורת חזותית זה לראות איך זה עובד בחוץ, במפגש עם הקהל. נראה לי שאת המבחן הזה עברתי". הפרויקט, אגב, הוא חלק מתערוכת סוף השנה של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שפתוחה לקהל עד 3.8.
