ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 30.07.2018
    מלחמת השחרור
    היא נפרדה מהחלום על משפחה מאוחדת, הפסיקה לפחד מהמילה ביסקסואלית ונבעטה מחוג בית של נשים עשירות בהרצליה פיתוח. תמר מרין מסתגלת לחיים שאחרי הגירושים עם קובץ סיפורים חדש
    יוני ליבנה

    את המעטפה עם התשלום היא לקחה. בסיפור, כמו בחיים. אבל את פרוסת הפשטידה - "אטריות וגבינה. לא משהו מיוחד" - רק גיבורת הסיפור של תמר מרין זכתה לכרסם. מרין עצמה חזרה הביתה עם בטן ריקה ועם רעיון טרי לסיפור.

     

    הסיפור הזה, 'הסופרת מתארחת', הוא נקודת שיא קרקסית בעלילה הרחבה יותר שנבנית לאורך עשרת הסיפורים בספרה החדש של מרין, 'מה אתה מסתכל על' (הוצאת ידיעות ספרים). על פניו, הוא מתאר מפגש שיצא משליטה בין סופרת צעירה לקוראות אמידות בגיל הוריה, בחוג בית ספרותי שהיא מוזמנת אליו. אבל המארב שלתוכו נכנסת בת דמותה של מרין מתגלה כעימות עקרוני יותר. "כל הזמן הם רק בוכים ומתלוננים, בוכים ומתלוננים", מתארת מארגנת המפגש, בעלת בית מהרצליה פיתוח, את גיבורי ספרה הראשון של מרין. "על ההורים שלהם, ועל הבוסים שלהם ועל כל העולם. (...) אני חושבת שאנשים כאלה, כמו אלה שכתבת עליהם בספר שלך, אנשים שמחליטים לעסוק בספרות, צריכים לדעת שאין בזה עתיד. (...) מה לעשות שלא כולם גרוסמן".

     

    כעבור כמה פסקאות, אחרי שנשאלה אם עשתה "מחקר על לסביות" לפני שכתבה את הספר, ולפני שהיא מגורשת מהבית, הגיבורה כבר מואשמת בהפקרות מוחלטת: "גברים, נשים, כלבים, חתולים - הכל מותר, הכל אפשר, מה זה משנה מי ייפגע, מה ייפגע, העיקר לבכות, להתלונן, שתו לי, אכלו לי, מגיע לי, הכל מגיע לך, מה? הכל בשם הספרות, הספרות הנעלה שלך!"

     

    "זה היה הרגע", אומרת מרין בדיעבד, "שבו הבנתי את האפלה הזאת של הפרברים, את השכונות הרדופות בסרטים של דיוויד לינץ'. הנשים האלה היו כאילו שיא הנורמטיביות, אבל בשקט ובנימוס שלהן הסתתר איזה ניצוץ של טירוף, התפרצות געשית שנשפכה עליי בצורה מפעימה כמעט".

     

    שקלת לא לקחת את הכסף?

     

    "מה פתאום, אני תמיד אקח את הכסף. אני כועסת רק שלא דרשתי מהן יותר".

     

     

    'מה אתה מסתכל על' הוא ספר על ציפיות בלתי אפשריות ועל הפרידה העצובה והמצחיקה מהן. כל הסיפורים בו מתחברים לבחינה מתמשכת של הקשר בין חיי משפחה לחיי ספרות. למעשה, מרין עצמה לא ממש רואה בו קובץ סיפורים, אלא "רצף שיוצר סיפור אחד של התבגרות".

     

    הסיפור הפותח, 'פרידה', הוא הסיפור המאוחר ביותר מבחינת זמן כתיבתו. הוא נכתב, אומרת מרין, לקראת ההחלטה שלה ושל בן זוגה, הסופר מתן חרמוני, להתגרש אחרי 16 שנים ביחד. "כן, תל־אביב כבר ראתה הכל", כתבה אז מרין בעמוד הפייסבוק שלה, "ואפשר לחשוב, מה זה כבר עוד שני אנשים שנפרדים, ויש אפילו את הנשואים שפוגשים אותך ברחוב ואומרים לך דברים כמו, 'וואו, סחתיין, איך אני מקנא/ת'. אבל כל מי שאי פעם עבר את זה יודע שאין כאן שום סיבה לקנאה (שהיא אולי תמונת המראה של הזעזוע הצדקני מימים עברו), כי ממש לא קל לעבור את זה, גם כשזה קורה באופן הכי נכון והכי יפה בעולם".

     

    אולי מפני שהגיבורות של מרין לאורך הספר - ילדות, נערות, נשים צעירות, אמהות שעדיין לא התבססו כלכלית ומקצועית - מתארות שוב ושוב רגעים של ספק עמוק ביחס ליציבות התא המשפחתי; אולי מפני שהסיפורים ממחישים מהלך ארוך של התפכחות במבט לאחור - אני מופתע לגלות שהגירושים הממשיים של מרין יצאו לפועל לפני חצי שנה בסך הכל.

     

    "תתפלא שאתה לא מוצא אותי מרוסקת על הרצפה וצריך לגרד אותי בשפכטל", היא אומרת. "כן, זה יכול היה לקרות ההתרסקות הזאת, אבל החיים שלי נראים אחרת עכשיו. עברתי וואחד שינוי בשנים האחרונות, בכל המישורים. אף פעם לא הייתי רואת חשבון, אבל המון שנים הלכתי במסלול נורא מסודר - מבחינה אקדמית, מבחינה משפחתית.

     

    "אני מאוד גאה על האופן שבו עשינו את הפרידה הזאת. במין סולידריות, בעזרה הדדית, בחברות. נפרדנו ביחד. ברור שיש גם ויכוחים ובעיות, אבל אנחנו מצליחים לנהל משפחה מאוד תפקודית בשני בתים, ובתיאום. יש לי חברה שאומרת שפרידה טובה חותרת תחת אושיות החברה. הרי כולם רוצים קצת להיפרד. פרידה של זוג אחר קצת מגשימה להם איזו פנטזיה, אבל גם מוציאה לאור דבר מאוים ולא פתור".

     

    בסיפור 'פרידה' את מתארת את האפשרות של התנתקות משפחתית כצעד מסובך וכמעט אלים. בעלה של הגיבורה מחליט למחוק את אמא שלו מחייו, להרחיק אותה מהנכדים.

     

    "במקרה שלי ושל מתן, אי־אפשר לבצע מחיקה כזאת. הרי יש לנו ילדים - הם היום בני חמש ו־11. וגם אם לא היו לנו ילדים, הוא המשפחה שלי. אני מרגישה אחריות כלפיו. בשנים האחרונות אני מאוד עסוקה בשאלות של סימביוזה ונפרדות. אולי בגלל שאני עצמי גודלתי באופן מאוד סימביוטי בידי אמא טוטאלית, ואני מכירה את הרווחים הרגעיים ואת המחיר שכל המעורבים משלמים על יחסים כל כך קרובים. בסיפור הזה, הגבר לא יכול לעמוד מול 'האישה הזאת', כמו שהוא קורא לאמא שלו. הוא צריך לבחור בין כניעה מוחלטת והיבלעות - לבין ניתוק וחיתוך מהחיים. כל הספרות הרי עוסקת ברצח אב סמלי, וזה לא מקרי. הגיבורה שלי רואה בדרמה הזאת הקבלות לחיים שלה, לרצון שלה כאמא להיפטר לפעמים מהורים, מילדים, מכל מי שחודר אליך באופן עמוק ומטריד".

     

    נראה שהספרות היום מתמקדת ברצח אם, בדמויות אם חונקות ואהובות שעולות לדוכן הנאשמים.

     

    "כן, אליס מונרו למשל כותבת על זה המון. על העניין שכדי להיות האדם שאת רוצה להיות, את מוכרחה כביכול להרוג את האמא. להשאיר אותה מאחור בצורה הכי אכזרית. אנחנו חיים בעידן החסימות. פייסבוק והרשתות מאפשרים לך למחוק את מי שקשה לך איתו, ובמובן מסוים להרוג אותו, להעלים את קיומו. בחסות הטכנולוגיה, יש כביכול מענה למשאלה קדמונית לחתוך אנשים מהחיים. הפנטזיה הפייסבוקית הזאת להפוך לטוני סופרנו; לחסום, לחסל, להתנקש, לשים מין שמיכה על הראש ולהעמיד פנים שאתה לא קיים. והעניין הזה גולש גם ליחסים משפחתיים. אותי הצעד הזה של ניתוק נורא מפחיד, ואני מחפשת דרכים איך להחזיק את עצמך גם מול האדם הפולשני. איך להיות אינדיבידואל בלי להרוג, בלי להעלים את האחר".

     

     

    בעוד אנחנו מדברים על הרצון של מרין לגעת בתכנים הפחות מדוברים בחיי משפחה, בדיוק כשהיא מדברת על "שלמות המשפחה ההטרונורמטיבית, סליחה על המילה הגסה", אני קולט את בית הבובות המרשים בדירה שלה, בצפון הישן של תל־אביב. בתוכו, ברביות מאושרות, ללא בגדים. קפואות באמצע שיחה.

     

    "אבא שלי קנה את זה לבת שלי. כל פעם שהיא חוזרת מהגן, היא פשוט פוצחת בסיפורים ודיאלוגים של שעות ביניהן. גם אני ניהלתי מועדון ברביות. בהמשך, אני וחברה כתבנו מין אופרת סבון על האינטריגות של הברביות והבובות של הבנים. הם לא היו רק מזדיינים. הם היו גם מדברים על זה. לפני הסקס, אחרי, תוך כדי".

     

    בספרה הקודם, 'ילדים', מרין איפשרה לגיבורה שלה להתמזמז עם אישה מבוגרת ממנה, דמות אם נערצת ועריצה. בקובץ הנוכחי, היחס המתוח כלפי נשים ואמהות, כדמויות חונכות, מושכות או מאיימות, מתפתח ומקבל צורות שונות. נדמה לי שמרין היא אחד הכותבים היחידים היום בישראל שמתארים היבט ביסקסואלי בעיצוב הגיבורות שלה, בלי לנפח ובלי להסתיר. בלי להעמיס משמעויות יתר ובלי לנסות לטאטא. באחד הסיפורים בקובץ היא מתארת אישה עם בן זוג שמנהלת רומן עם אישה אחרת. גם העלילה הזאת היא פיסה מסיפור מורכב יותר, כאילו יומיומי, שמפגיש בין כמה סוגי בגידה והתפוררות של אהבה.

     

    "אני יודעת לא מעט שנים שאני נמשכת גם לנשים. אבל הגירושים, בהקשר הזה, לא מבטאים יציאה מהחושך לאור. אני לא רואה את חיי עם מתן כחיים בארון, בדיכוי כלשהו. נורא אהבתי אותו. לא נפרדנו בגלל נטייה מינית. הרבה שנים היה לי קשה עם המושג הזה, ביסקסואליות. הוא הזכיר לי מודעות סקס בעיתונים מילדותי. מין שם קוד להדוניזם של מי שרוצה לזיין את כל העולם ואשתו. זה לא אני, הדימוי הזה. לוקח לי שנים עד שאני יכולה להתאהב באיזשהו יצור, שלא לדבר על להימשך".

     

    בסיפור אחר בקובץ את מתארת סופרת כביכול זניחה ששוכבת עם סופר אמריקאי בשעה שבעלה הישראלי מחכה לראות אם יוכרז כזוכה בפרס ספיר. היה נדמה לי שזאת תשובה לתיאור דומה ברומן האחרון של מתן, שבו הוא מתאר גיבור שבוגד באשתו בזמן כנס אקדמי.

     

    "לא חשבתי על זה בכלל. חיינו היו הרבה יותר מונוגמיים מהסיפורים שלנו. הפרידה לא קשורה לסערות הארוטיות האלה דווקא. הסיפור המסוים הזה הוא מבחינתי פרודיה על השאלה של קנאת סופרים שתמיד הופנתה אליי. סופרים גברים יכולים כביכול לנקום אחד בשני, לגנוב זה מזה. לסופרות אין בכלל אופציה לקנא, בטח לא בסופרים. הן לא נמצאות על אותה במה. הדרך היחידה שלהן לבצע נקמה ספרותית כביכול היא באמצעות המיניות שלהן. הסיפור מתאר רגע קומי שבו הגיבורה תקועה בבית בלי פרסים, בלי הכרה, כשבעלה זוכה בכל אלה. מה היא יכולה לעשות? לשכב עם סופר נעלב, שבעלה כתב ביקורת רעה על ספר שלו.

     

    "מביך אותי כמעט להיכנס לנהי הזה של נשים בעולם הספרות. כל מה שתגיד נכון. בהקשר אקדמי, שנים כתבתי על סופרות שאהבתי כמו רחל איתן או עמליה כהנא כרמון, על היחס השוביניסטי והמגמד כלפיהן. וכשפירסמתי את הספר הראשון פתאום חוויתי את זה על בשרי. בצורה הכי מביכה, עלובה, סטריאוטיפית. בתור דוגמה קומית, אני יכולה לספר על פרס ספרותי שקיבלתי עם אלחנן ניר וסמי ברדוגו. עמדנו בטקס שלושתנו, ומראיינת שסיקרה את האירוע שאלה אותי, 'תמר, איפה הילדים שלך? מי שומר עליהם עכשיו?' לאלחנן ניר היו אז ארבעה ילדים".

     

    זה היה עניין גלוי ביחסים עם מתן?

     

    "לא היו משחקי כוח בתוך הקשר לגבי הספרות. אבל זה כן בא מבחוץ. החוץ מאוד אהב לפלג ולסדר היררכיות. כן, ברור שהמאבק שלי היה יותר קשה. היו דברים שפשוט הוגשו לו, ואני הייתי צריכה להתאמץ יותר או למצוא דרך עוקפת כדי להגיע אליהם. זה עניין רחב יותר, גם בעולם האקדמי, גם הספרותי, בכל תחום שמעורבת בו סמכות אינטלקטואלית. בשלב מסוים, החלטתי פשוט לעקוף את זה, ודאי לא לכתוב בשביל שנותני הפרסים ובעלי הכוח ילטפו אותי. אין שום חידוש שעולם הספרות הוא עולם קטן ואכזר, מלא שנאות ואגרסיות וכעסים. אני משתדלת להוציא את עצמי מזה, להתרחק מהטלות הרפש והמלחמות, ופשוט לעשות את העבודה שלי".

     

    זה משפיע גם על סגנון הכתיבה שלך?

     

    "בהקדמה לספר של אליס מונרו, ג'ונתן פרנזן מנתח את התמונות שלה לעיתונות, ומזהה שיש לה תמיד חיוך נחמד כזה, ארשת פנים בלי המבט של המטיף בשער שגברים בדרך כלל עוטים. הוא זיהה אצלה את המבט שאומר: אני רוצה להיות חברה שלך, אני רוצה לספר לך סיפור, להיות איתך בדיאלוג. אני מאוד מזדהה עם המוטיבציה הזאת. אני לא מעוניינת לחנך בכתיבה שלי, אבל גם לא להיות האידיוטית המתחנחנת שתרצה את כולם. זה לא אומר שאני מוותרת על הידע שלי ועל מה שיש שלי לתת, אבל הייתי רוצה להיות מספרת סיפורים אמיתית, דבר שכמעט לא קיים כאן. סופרים שמעוניינים לספר לקוראים סיפור. כלומר, לא סיפור על האופן שבו גיליתי את מיניותי ועזבתי את בעלי, אלא סיפור אינטליגנטי ומורכב, שבכל זאת נוגע לחיי הקוראים".

     

     

    אמא מורה למשחק, אבא תסריטאי, ילדות צפון־תל־אביבית, בית ספר לאמנויות, תיכון תלמה ילין. "לכאורה זאת הייתה שכבה חברתית הומוגנית; בפועל היא הסתירה את משחקי הכוח, את העובדה שלא כולם למדו להסתדר מבחינה כלכלית ולא כולם ידעו איפה מרוחה החמאה. בתי הספר האלה לאמנויות הולידו בחלק מהמקרים דור אבוד שנשלח כביכול לעשות מה שהוא רוצה, לממש את הכישרון שלו, והיום, כאנשים בוגרים, החברה לא כל כך יודעת מה לעשות איתם.

     

    "אני מעבירה סדנת כתיבה עם המשוררת סיון בסקין, שעלתה מליטא וקיבלה חינוך סובייטי. היא בשוק מהאופן שבו אני גדלתי. במקום שהיא באה ממנו, קודם כל אומרים לילד למצוא מקצוע, ובשעות הפנאי אפשר לכתוב שירה. מה זאת אומרת תעשי מה שאת רוצה והכסף לא חשוב?! הכסף לא חשוב עד שמתגלה שאין כסף ושאף אחד לא מתכוון לממן אותך".

     

    היום, בגיל 43, היא מרצה באוניברסיטת בן־גוריון ובמרכז שלם, לומדת להשתחרר מ"הפנטזיה על קביעות אקדמית", ובצד זה גם "מהרעיון הזה של אבא, אמא וילדים שגרים בבית אחד. אנחנו אמורים כביכול להיות מעבר לתפיסה כזאת, אבל הרעיון של משפחה נורמטיבית נורא חזק. אי־אפשר שלא להרגיש אשמה במצבים של פירוק משפחה. ויש רגעים קשים, יש בדידות, יש אבל. וכן, יש רגעים של חופש פתאומי ומשונה. לא שזאת באמת רווקות, אבל פתאום יש לי זמן לבד. כל סוף שבוע שני. אני יכולה פתאום לשבת ולראות סרט, למשל, בלי שילד רוצה ממני משהו. לשבת ולקרוא".

     

    בסיפור האחרון בקובץ את משלחת לחופשי גם את לאה גולדברג. מתארת אותה מנפנפת בכעס את אהובה המיתולוגי, הבלתי מושג, המשורר אברהם בן־יצחק.

     

    "גולדברג מבחינתי היא האמנית הטוטאלית שוויתרה על משפחה ועל ילדים, על ליבידו, על אהבה. היא הגשימה את האפשרות של חיים שאני לא חיה. היא חיה רק את הכתיבה. את האהבה היא חוותה בעיקר מצד דיכאונותיה, עד כמה שידוע לנו. והסיפור הזה הוא האפשרות שלי לדמיין אותה בהתקף זעם. אני לא בחרתי בדרך שלה, אבל מכיוון שאני כל כך אוהבת אותה, רציתי לתת אפשרות להתקף זעם כזה. לגרום לה להגיד, יאללה, מספיק כבר. אני לא משחקת בעוד 'פגישה עם משורר', לקבל את עול שירתו המשמימה ואת שתיקותיו. במקום לדבר עליו, לומר 'אני'. אני יותר טובה ממך, וגם יותר סקסית, ויש לי ארוס וגם את הספרות, ואל תסתום לי את הפה".

     

    אפשר לשמוע בדברים האלה ביקורת עצמית?

     

    "הדמות המסתגרת הזאת יכלה להיות אני. אני מזדהה עם הכמיהה הזאת. החיים כל כך קשים ומכאיבים, ודורשים כל כך הרבה פרידות ובדידות וכאבים ואכזבות. אז אם יש מקום מנחם כמו הכתיבה, ויש אפשרות לכתוב, כמעט מתבקש לבסס את החיים עליה. למה אני לא יכולה לחיות חיים כאלה? אולי בגלל שיש לי שני ילדים. ואולי זה רק תירוץ. יש לי ליבידו, ויש לי רצון לחיות ורצון שיאהבו אותי. אני לא רוצה להיות לאה גולדברג, אבל הייתי רוצה שגם היא לא תהיה לאה גולדברג".

     

    תיאורים ריאליסטיים של חיי נישואים וגירושים, אומרת מרין, הם עדיין דבר שהספרות הישראלית חוששת מפניו. "יש תפיסה כזאת שזה לא מוכר. שהקהל לא רוצה לשמוע על המאבק הכלכלי של נשים ואנשים בהקשר זוגי. אבל זאת שטות גמורה בעיניי. אין פרנטה ישראלית, וזה לא בגלל רמת הכישרון. תסתכל על הרומנים הנפוליטניים שלה - זה רב־המכר העקרוני של השנים האחרונות, והם עוסקים כולם בהתרסקויות כלכליות, באנשים שמאבדים את הבית ובונים אותו מחדש, בקשיי פרנסה, בצד הכי חומרי של החיים.

     

    "נשים וגברים עוברים שואה כלכלית בזמן הגירושים. קטסטרופה. אז תכתבו על המזונות שאתם לא מצליחים להעביר בסוף החודש. על זה שאת צריכה להתחנן לבעלך שיאסוף את הילדים בזמן ולא ישכח את הבגדים של הבת. על גברים שחוזרים לגור אצל ההורים. אנשים רוצים לקרוא על הדברים האלה, אבל הספרות הישראלית מדמיינת מיליה מומצא של קוראים, כמו הנשים שסקלו אותי באבנים בהרצליה פיתוח".

     

    המחיר הכלכלי הוא לא פעם מעצור בפני גירושים.

     

    "שמעתי דברים כאלה גם מהטיפוסים הרדיקליים ביותר. אני פוגשת אנשים מהבורגניון העליון, מה שנקרא, אנשים מבוססים שמדברים על הפחד הזה ברצינות מוחלטת. מספרים לי על זוגות שנשארים יחד רק בגלל שאין להם כביכול אפשרות כלכלית להיפרד. אם אנשים עם כסף מדברים ככה, מה יגידו אנשים כמוני, אזובי הקיר? כן, זה פחד עצום לדרוש מעצמך לחיות אחרת. פחד שברגע שתנטוש את המערכת המשפחתית תיבלע בלב ים ותיעלם. פחד מכאוס, וברור שגם פחד להיות לבד, להתמודד עם כל השאלות שנשארות אחרי הפרידה. אבל כשאתה יודע בגוף שלך שרע לך באמת - זה אף פעם לא שקר. כשאתה יודע שמשהו לא טוב, ואתה נשאר בו, אתה נעשה אדם חולה. במקרה שלי? זה לא שחיי עם מתן היו אומללות צרופה. רחוק מזה. לא עברתי מחושך לאור, אבל אני חושבת שאני היום יותר קרובה לעצמי. יותר נאמנה לעצמי. לטוב וגם לרע".

     

    משהו בסיפורים שלך מאותת גם על היכולת להמשיך הלאה. למרות רגעי הקריסה.

     

    "אני מנסה לכתוב על מעבר לנקודה של הדיכאון. תראה, דיכאון לא זר לי. איי הד מיי שר. אבל אין לי עניין אמנותי בו. המשמעות של דיכאון היא חוסר יצירתיות. לשכב במיטה ולהתכסות, וזה בסדר גמור. אבל מבחינתי, לכתוב זה בכל זאת לקרוא תיגר על הדיכאון שתמיד רובץ בפתח. לראות את הרגעים שבהם אנשים כן מצליחים להרים את הראש. להילחם מלחמות קטנות כאלה. זה מה שמעניין אותי באמנות". •

     

     


    פרסום ראשון: 30.07.18 , 21:28