yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: צילום: רמי זרנגר
    7 לילות • 31.07.2018
    מדעי החיים
    חלק מהנוכלים שחשף איימו על חייו ושלחו אליו אנשים מהעולם התחתון, אחרים הכריזו שיתאבדו, ובשאר הזמן נשבר לו הלב כשגרם לאנשים לאבד את הפרנסה. 15 שנה של 'יצאת צדיק' הספיקו לחיים הכט והוא החליט לתלות את המדליות. עכשיו הוא יוצא למסע בתוכנית 'בין אריזונה לנס־ציונה' וחולם שבנו שעזב את הארץ יחזור לכאן עם הנכדים, ומתרגל ללכת עם מקל כשצריך אחרי שני התקפי לב ושתי תאונות דרכים, אחת מהן בזמן לוויה
    נבו זיו | צילום: רמי זרנגר

    "כשעבדנו על התוכנית הראשונה לא הכירו אותנו", נזכר חיים הכט בתקופה שבה עוד לא הופיע בחלומות בלהות של נוכלים. "צילמנו בבית באור־יהודה, ובאותם ימים היה קשה למצוא צדיקים. חיכינו הרבה ולא היה לנו צדיק. ואז, בשעות אחר הצהריים המאוחרות מגיע בנאדם בערך בן 60, מכנסיים קצרים, לא מחזיק תיבת כלים של טכנאים, הוא בא עם שק יוטה.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    "הוא נוגע בטלוויזיה, מתקן אותה ואומר, 'תנו לי 50 שקל'. אנחנו קופצים עליו ויוצאים בתרועות - 'אתה צדיק!' אני מחזיק את המדליה, והבנאדם כמעט מת. הוא בא עם שק כי אסור לו לעבוד, הוא במחלה והוא חשב שאנחנו איזה צוות של הביטוח הלאומי. הוא מספר לי שחטף אירוע מוחי וזאת פעם ראשונה אחרי חצי שנה שהוא יצא לעבודה. 'אני מבקש, אל תצלמו אותי, אסור לי לעבוד'. בסדר, אמרנו שנטשטש. בערך שעה וחצי אחרי זה אני מקבל טלפון מחדר המיון של תל השומר".

     

    חטף עוד שבץ בגללך?

     

    "מה שקרה זה שהוא הגיע הביתה ואמר לאשתו, 'בואנה, את לא מאמינה מה קרה לי. נכנסתי לבית, תיקנתי טלוויזיה, ופתאום קפץ עליי חיים הכט עם מצלמות ורצה לתת לי מדליות'. היא הייתה בטוחה שהוא מדבר שטויות, אז היא הזמינה אמבולנס, כי מתברר שכשהיה לו את השבץ הראשון הוא התחיל גם לדבר שטויות. האמבולנס לקח אותו לתל השומר, ואז התקשר אליי הרופא ושאל אם אני מכיר אותו, אני אומר, 'כן, נפגשתי איתו, זה באמת קרה'. שיחררו אותו הביתה".

     

     

    × × ×

     

    אחרי 15 שנים, עם שש עונות, אינספור ספיישלים, רייטינג גבוה והרבה כפיים מעם ישראל - חיים הכט הודיע שהוא עוזב את 'יצאת צדיק'. זו לא עוד עזיבה של מנחה, 'יצאת צדיק' היא חיים הכט - עם הדיבור ההכטי, תנועות הידיים וכל הסאנשיין הזה. תוכנית תחקירים צרכנית שיצאה לחפש בעלי מקצוע צדיקים ומצאה לא מעט נוכלים שדופקים אותנו על בסיס יומיומי.

     

    למרות שעלתה ב־2004, 'יצאת צדיק' היא מסוג הכלבוטקים שיכולה לרוץ עוד 50 שנה בלי הרבה שינויים. אז מה קרה שהכט החליט לעזוב? הוא שולף ארנק ומציג לי תעודה. "קיבלתי אותה עכשיו מהמדינה. קראת בעיון? כתוב בה 'אזרח ותיק'. אני בן 67, אני רוצה שינוי, זו עבודה מטורפת. 15 שנה של התעסקות, אין לי כוח יותר, הגיע הזמן. גם ככה רציתי שזה יקרה - לבוא לאבי ניר (מנכ"ל קשת) כשהמספרים גדולים ולהגיד לו, 'תודה רבה, זהו'. וככה בדיוק היה. הפצירו בי להמשיך, ב'קשת' ימשיכו בתוכנית".

     

    מי יחליף אותך?

     

    "מחפשים. יש כמה שמות שהם בוחנים אבל אני לא יכול להגיד. אני חושב שזאת צריכה להיות אישה, עיתונאית. כי זה צריך טלטלה, שינוי. די עם הדמות הזאת שלי".

     

    לכל הקופצות והקופצים, רגע לפני שנרשמים לאודישן לתפקיד, כדאי לשמוע קצת סיפורים מהאיש. האמת, אחרי ששומעים אותם קצת קשה להבין איך הכט שרד עד עכשיו. "בראשית ימיה של התוכנית, מי שנתפס בקלקלתו והתקשר אלינו אחרי, זה היה השרברב או הטכנאי עצמו. היה אומר לי, 'חיים, תעשה טובה, אל תשדר את זה, אתה הורס לנו את החיים'. והייתי עונה, 'זה לא בידינו', 'אנחנו חייבים'. יש לנו סט תשובות למצב הזה".

     

    מורח אותו.

     

    "כן. אחר כך הייתה תקופה שהתקשרו עורכי דינם, 'מרשי ומרשי ומרשי'. מי שהתעסק עם זה, מסכן, זה לירן המפיק. הייתי יושב בחלק מהפגישות, ואלו פגישות נוראיות. שבועיים־שלושה לפני השידור אתה יושב עם האנשים ומראה להם את הסרטים והכל, ואנחנו כבר בשלב די סופי של תוכניות סגורות, אבל אתה תמיד מקשיב, אין קונצים. ואז הגיעה תקופה שמי שהתקשר היה 'נותן החסות' של בעל המקצוע. יום אחד התקשר אליי מישהו שבמקרה אני מכיר מאחד השווקים בצפון, לא חבר שלי. ואני יודע שהוא חלק מהמאפיה, עולם תחתון. נקרא לו ניסים, והוא לא מאיים, רק אומר לי בשקט, 'חיים... אני מבקש שלא תשדר את הקטע'. אני אומר לו, 'תשמע ניסים, זה לא עובד ככה'. אבל הוא, בשקט, 'חיים, אני מבקש שלא תשדר'".

     

    מה אתה עונה?

     

    "'תראה, זה לא עובד ככה', ושידרנו. הכל עבר בשלום".

     

    אף אחד לא תפס אותך ברחוב.

     

    "לא. בסוף יש איזו יראת כבוד, הם מבינים שזה חלק מהמשחק. חבר'ה שניסו לאיים שיהרגו אותי זה חבר'ה מסוממים, זה לא השרברב המצוי. ב'קשת' כמה פעמים רצו להביא לי מאבטחים, לא רציתי. היו גם אירועים של יריות, לא עליי. באחת העונות האחרונות ששידרנו מישהו מאלה שתפסנו - הבנים שלו חשבו שהם זיהו מי שהלשין שהם נוכלים, והם באו לבית שלו וירו על הבית".

     

    עבודה מפחידה.

     

    "תראה, האיש הרגיל שהולך לעבוד ותפסת אותו בקלקלתו - הוא מתפרק, וזה הרבה יותר קשה כשמישהו מתפרק מולך. אתה מקבל טלפון מאמא שאומרת, 'אני יודעת שתפסתם את הילד שלי והוא לא היה בסדר והייתה לו תקופה שהוא לא היה בסדר, אבל עכשיו הוא פגש בחורה, הם מתחתנים, הוא בסדר, ואני מתחננת' - והקול שלה רועד - 'אני מתחננת חיים, אל תשדר, תן לו להתחיל את החיים'".

     

    ומה אתה אומר לה?

     

    "אני נחנק ואומר, 'תני לי לבדוק'. ומשדר. בנאדם באחת התוכניות האחרות אמר, 'חיים, אני אפרק אותך, חכה, תיזהר', ואז זה מתחיל, 'אני אתאבד… אני אתאבד לכם מול הבית'".

     

    ומה עושים?

     

    "הולכים למשטרה. אתה חייב".

     

    ומשדרים.

     

    "אם כל אחד שיגיד שהוא מתאבד לא נשדר, אז אין עיתונות. עד כמה שאני יודע, אף אחד מאלו שאיימו לא פגע בעצמו. תשמע, יש לנו כנופיה שצדה קשישים. עכשיו הם יושבים בבית סוהר. אבל יש הרבה אנשים פשוטים, אנשים שצריכים לקנות לחם לביתם".

     

    מי שנהיה צדיק מפרסם את זה בכל מקום ועושה מכה יפה אחרי זה.

     

    "כן, אבל אנחנו ישראלים. מה אתה חושב - מי שלא יצא צדיק לא רושם 'יצאת צדיק'? הוא לא ירשום 'הנוכל מיצאת צדיק'. עשינו פרק שלם על משאית שמסתובבת בחולון עם צילום שלו יחד איתי עליה, שאני נותן לו תעודה. זה בנאדם שלא ראיתי מימיי".

     

    בעצם, אתה היית עושה שיימינג עוד לפני שהיה שיימינג.

     

    "והבאנו את זה בחרדת קודש. ומה הסיבה? שבארץ אין לך פתרון אחר זולת הדבר הזה. ישבנו פעם אחת עם טכנאי דוודים, הוא בא עם עורכי דין והראינו להם את הקטע והם ביקשו שלא נשדר. ואז הטכנאי אמר, 'חבר'ה, עליתם עליי. עשיתי את זה, הכל נכון'. והוא אומר לי, 'חיים, לא הייתה לי ברירה. התחלתי ביושר וראיתי שעוקפים אותי בסיבוב'. הוא הסביר לי את זה בפשטות, 'אני עושה אלף שקל ביום, ואלה שעושים בצורה כזו עושים ארבעת אלפים, ואז הם מפרסמים ולי אין כסף לפרסם, אז הם מגדילים את הפער עוד יותר. הם קונים דוד ב־460 שקלים כי הם קונים שישים דוודים, ואני קונה דוד ב־600 שקל. לא יכולתי לנצח, אז הצטרפתי אליהם. תפסתם אותי'. אני שואל אותו, 'מה תעשה עכשיו?' אז הוא אומר, 'אני פורש מהמקצוע'. איש בן 50".

     

    נוכל, ואתה מחרב לו את החיים.

     

    "וזאת אחת הסיבות שאני פורש. זה קשה. בתוכנית השנייה או השלישית הילדה שלי דפנה, כשהייתה בת 12, שמה לי פתק על המיטה - 'אבא, אתה אכזר'. אין הצדקה לנוכלות ולרמאות, אבל ההוא יושב בתשע בערב מול הטלוויזיה, ויש לו ילד בן 13, והוא עשה את כל הדברים האלה כי הוא רצה לעשות לו בר־מצווה יותר יפה. הרבה פעמים זה מפרק אותך. אז די ודי ודי".

     

     

    × × ×

     

    "להיות סבא בסקייפ זה סיוט". הכט והנכדים בארה"ב ב'בין אריזונה לנס־ציונה'
    "להיות סבא בסקייפ זה סיוט". הכט והנכדים בארה"ב ב'בין אריזונה לנס־ציונה'
     

    הכט פורש מהסדרה שמזוהה איתו יותר מכל אבל כבר חוזר עם שלושה פרקים מהדברים האחרים שהוא יודע לעשות מצוין. ב־2004 הביא למסך של ערוץ 2 את 'בין כרכור לסינגפור' והשווה בין העיר־מדינה הקטנה, הממושטרת והמצטיינת לבין ישראל. הפעם הוא עושה את זה 'בין אריזונה לנס־ציונה'. התוכנית שתעלה ביום ראשון בקשת 12 ב־21:00 תעסוק בנדל"ן וכלכלה, חינוך, חוק וסדר. אבל נקודת המוצא של הכט אישית הרבה יותר - להוכיח לבנו שמתגורר באמריקה שבישראל טוב, או כמו שהוא מגדיר את זה: "שבאמריקה רע".

     

    הוא מראה לי תמונה של בנו, טובי, עם אשתו מיטשי ושלושת ילדיהם שגרים באוהיו. "רואים דמיון?" הוא שואל. "הבת שלי התחתנה לפני שישה שבועות, והם באו לארץ לשבוע. היא גרה בנאות גולן, בעלה חקלאי משם, הבן הקטן מוזיקאי בתל־אביב, וטובי באמריקה", הוא אומר בחיוך דוקר. "להיות סבא בסקייפ זה סיוט. זה נורא".

     

    מתי הוא עזב את הארץ?

     

    "לפני שמונה שנים. אני אשם. אשמה כבדה מאוד, אישית והכל. זה כישלון. כי אני מת על אמריקה, אני הכרתי לו את אמריקה. הייתי נוסע לשם להרצאות, לצילומים, הבאתי לו את הגיטרה הראשונה מארצות־הברית, הכרתי לו את המוזיקה, לקחתי אותו איתי והוא חלם אמריקה. אחרי הצבא נסע לטייל שם, לקח קרוואן וקרע לבד את אמריקה. חזר, עבד איתי קצת ברדיו, ויום אחד אמר: I'm on my way.

     

    "אתה מצפה שבנך יהיה קרוב אליך, אבל היום העולם פרוס בפניהם. הוא התפתה לאחת המודעות, קנה איזה בית ב־40 אלף דולר וכך הוא הגיע לקליבלנד. הקומה העליונה של הבית, שיש שם אמבטיה והכל, פשוט ירדה לסלון למטה, וככה זה עומד עד עכשיו. הוא נסע לקליבלנד בעקבות ההשקעה שלו, התחיל לעבוד שם, והיום הוא קונה נכסים, משפץ ומשכיר אותם. עושה הכל לבד, אני מאוד גאה בו. ואז הוא פגש את מיטשי. פגשנו אותה בסקייפ, הראה לנו אותה, חברה שלו וזה. יום אחד קיבלנו טלפון: התחתנו בעירייה".

     

    חשבת סתם חברה.

     

    "ואתה יוצא מההלם ואתה מתאהב באשתו, וכבר יש להם שלושה ילדים - בני שש, שלוש ושנה. והם חיים שם. ואתה משתגע".

     

    אתה מבין את הבן שלך?

     

    "אני מאוד גאה בו".

     

    געגועים בצד, מה רע שהוא שם?

     

    "יש ערך שקוראים לו משפחה, אני מעמיד את זה במקרה הזה לפני המדינה. כשאני שואל אותו, 'טובי, למה אתה שם?' הוא אומר מילה אחת: ספייס. 'אני צריך את המרחב, לא נכנסים לי לחיים. בין היתר גם אתה. אני צריך ספייס גם ממך'".

     

    הוא לא היחיד שעזב.

     

    "אני לא חושב שאנחנו מבינים נכון את היקף הבעיה. לך לבן־גוריון עכשיו, המטוסים מלאים בהורים בגיל שלי, סבים וסבתות, שנוסעים לבקר את הילדים והנכדים באמריקה. המונים עוזבים. המונים. אני נוסע במטוס ואנשים מכירים אותי ומדברים איתי, ולכולם יש אליבי: למה זה נפלא שהבן באמריקה, כולם מצליחים וכולם טוב להם, מטוסים שלמים לארה"ב של אנשים מאושרים שטסים לראות את הילדים. ואני לא מאמין לאף אחד".

     

    למה הצעירים עוברים לשם?

     

    "אמריקה היא חלום. בהתחלה אמריקה פתיינית, והיא נותנת את התחושה: וואו, תראה, אני יכול לקנות פה בית בסכום שאני צריך לשים מקדמה בארץ! ואין מקום יותר טוב מאמריקה לטייל בו, ללמוד בו, לעשות רילוקיישן קצר, אבל לא לחיות בו. כי היא מסוכנת. היא פסיכית. המנגנון מטורף. אני באמת חושב שזה חשוב להגיד לאנשים צעירים שאמריקה זה חלום לא מי יודע מה. זה חלום מסוכן. בסוף יהרגו אותך באמריקה", הוא אומר בסגנונו שלא משאיר מקום לספק.

     

    כשאתה עורך את ההשוואה - לקחת בחשבון טילים, מצב ביטחוני וכו'?

     

    "איזו שאלה. על זה עבדנו הכי קשה - על מדדי ההשוואה, הביטחון האישי. אצלנו המדד משקר, בגלל שעל כל פיגוע עם סכין כל המדינה מדברת. שם זה עניינים שבשגרה, אפילו לא משדרים את זה. כמויות כלי הנשק שיש שם. אצלנו אתה מתעצב, אומר לאשתך, 'תראי איזה גועל נפש, דוחפים וזה'. אבל אמריקה היא געגועים ל'יא מניאק' על הכביש. פה אתה אומר, 'יא מניאק, אני אזיין אותך' - באמריקה הוא יורה".

     

    גם פה אנשים חולמים שיהיה להם מאשין־גאן בתוך האוטו.

     

    "ולאמריקאים יש! כלתי מיטש, יום אחד כשהייתי שם, היא חזרה חיוורת כולה - והיא שחורה! אני שואל, 'מה קרה מיטשי?' היא נכנסה לחניה של רופא והיה מקום לרכב אחד. פתאום יצא אחד מהצד השני והיא סימנה לו, "תזוז, תן לי". ההוא יצא וכיוון אליה אקדח. היא הכניסה לרוורס ועפה אחורנית, כי הוא היה יורה. וזה לא עניין של אזורים, זה בכל מקום".

     

    ולטענתך גם הכסף לא תמיד עוזר.

     

    "עיר שלוקחת פחות ארנונה, יש לה פחות שירותים. בפרק השני אנחנו מצטרפים לעיר שנקראת ביצ'ווד, נוסעים עם הצ'יף של המשטרה, פתאום מתחיל מרדף - ארבע ניידות אחרי אחד שגנב סלולרי בחנות. ארבע ניידות. שבעה־שמונה קילומטרים משם יש את איסט קליבלנד. היינו גם שם באירוע, בנאדם נרצח ולקח 40 דקות עד שהגיעה משטרה. אין שם הרבה תשלומי ארנונה, אז יש עשירית ממספר השוטרים. זו אמריקה".

     

    גם אם אתה הולך ביי דה בוק.

     

    "אין ביי דה בוק. בפרק השלישי של הסדרה אנחנו יוצאים עם 'יצאת צדיק' לארצות־הברית. אצלנו מי שמטפל בדברים האלה זה הטלוויזיה, באמריקה - זה החוק. אנחנו מביאים שם סיפור של מישהו שהוא חבר שלי. הם היו מובילים שעשו מה שבארץ מובילים עושים תוך כדי נשימה, הם קראו לזה over charge. היית נותן למישהו הצעת מחיר על 3,000 דולר, מגיע ואומר, 'אבל גבירתי, לא אמרת לי שיש גם את זה לסחוב'. ואז הם עשו את התרגיל לגברת, והיא אמרה, 'אני לא משלמת', אז הם אמרו, 'את לא משלמת? אנחנו לא מורידים מהאוטו'. היא אמרה, 'תנו לי לעשות טלפון, להתייעץ'. התקשרה לשריף, תוך דקה הגיעו שתי ניידות, אזיקים. השריף אמר להם מילה אחת: extortion. סחיטה. היה משפט, הם קיבלו 14 שנה. ישבו תשע שנים. השופט סגר איתם חשבון. הוא אמר להם, 'זה על כל הישראלים, נמאס לי מכם'".

     

    יש ישראלים שיעדיפו חוק וסדר על פני מה שיש לנו כאן.

     

    "אין פה חוק וסדר. אנחנו מדינה מושחתת היום".

     

    מסינגפור דווקא התלהבת, גם סינגפור ממשטרת הכל.

     

    "אבל בסינגפור הם אומרים, 'חבר'ה, אנחנו דמוקטטורה. אם יהיה לך 40 גרם סם - אתה מת, אנחנו תולים אותך. חברת התעופה שלהם נבחרה גם השנה למספר אחת בעולם, ועל הכרטיס כתוב: 'אם אתה נושא את הכמות של 40 גרם סם - אתה עלול לקבל עונש מוות'. וזה ככה. ואם אתה תזרוק לכלוך - עדיין ישימו עליך כותונת כתומה, גם אם אתה מנכ"ל IBM, ואתה תנקה את הרחוב שבוע. זה סינגפור. נקי שם - אין סמים, אין הכל, אבל הסינגפורים יודעים - חבר'ה, אתם חיים בכלוב של זהב, אבל זה כלוב. אתם לא רוצים? אין בעיה. וזה אמיתי. באמריקה, בני זונות, זה ציני. כי זה אותו דבר, רק שהם שרים the land of the free, אבל יש יותר אנשים בבתי סוהר מאשר בכל מקום אחר בעולם".

     

    אגב, אמרת שמיטשי היא שחורה, והנכדים שלך חצי שחורים. אתה חושב שאם הם יבואו לארץ, למדינה שרוצה לגרש באובססיה את הזרים השחורים, יהיה להם טוב כאן?

     

    "שיבואו, אנחנו כבר נסתדר עם הדבר הזה. אבל תשמע, היום כל ילדון שחור של אריתריאי שגר בביבים ורוצים לגרש אותו, אני מסתכל עליו ורואה את נכדיי. זו לא שאלה בכלל. כך גם חשבתי קודם. העובדה שהם פה זה מחדל שלנו. וזה היה במשמרת של ביבי, שלא יספר סיפורים. הלוואי שנמצא פתרון לגרש אותם, אבל בינתיים אתה לא יכול לתת להם לחיות בביבים. צריך לחלק אותם על פי מפתח מסוים ברחבי הארץ, לתת להם להתפרנס. לא לתת להם סל קליטה, אני לא רוצה שהוא יצביע פה, זאת לא מדינתו, אבל אתה לא יכול להשאיר אותם בביבים. זה לא אנושי".

     

    זה אירוני, אתה שחושף כל הזמן כמה נוכלים יש בארץ מנסה להוכיח לבנך שם כמה נפלא פה.

     

    "אנחנו בעייתיים, אבל אני אומר לך - לא רע פה, רע שם".

     

    × × ×

     

    כמעט שאין אנשים שנמצאים כל כך הרבה זמן בפריים־טיים כמו הכט. "זה מפתיע גם אותי. אתה יודע, אני לא נראה כמו מישהו של פריים־טיים. הברנז'ה שלנו מאוד אכזרית. אתה טוב כמו הרייטינג של הפרק האחרון. אין לך קרדיט מצטבר, אין שום דבר".

     

    בניגוד לכוכבי ערוץ 2 ז"ל, הכט באמת נראה ומתנהל כמו הישראלי הממוצע. עממיקו ונגיש. על המסך הוא על טורבו, בחיים על הילוך שני וחצי, חביב, חם, מדי פעם קורא לך כפרה וסאנשיין, אבל איכשהו זה יושב עליו בטבעיות. כשאנחנו נכנסים לקפה הוא מנשק את המזוזה. "זה עובד, אגב", הוא מודיע בבטחה.

     

    "כשגרתי באנגליה הם היו בטוחים שזה הקוד לדלת".

     

    הוא יודע מה ישראלים אוהבים. לצד 'יצאת צדיק', התוכניות שיצר לאורך השנים - בהן 'מה אתם הייתם עושים', 'התקף לב', 'רישיון להרוג' - הן נגיעות מדויקות בעצב ישראלי, יודעות מה מדליק אותנו ואיך. ב'יצאת צדיק' הכט תופס נוכלים אבל האווירה פמיליארית, מסמן לנו שגם הנוכלים הם בשר ודם, ילדים של מישהו שאולי קונה איתנו בסופר ואולי אוטוטו נסלח להם - מה לעשות, כולנו צריכים להתפרנס.

     

    הביקורות לא מתות על הכט, שחוטף פעם אחרי פעם האשמות על דמגוגיה ופופוליזם וכבר לא מתרגש. "גם קראו לי פשיסט. כשאתה רוצה לומר דברים אתה צריך להשתמש בטכניקות שהתקשורת נותנת. זה לא פעולה בצופים וזה לא דיון בקמפוס עם הסטודנטים. אין לך מה להגיד? תשב בבית".

     

    מה שלא עשו הנוכלים המאיימים עשתה המציאות - שתי תאונות דרכים ושני התקפי לב לאורך השנים. בשנה האחרונה יש ימים שהכט נעזר בקב. בחניה גבר שעובר מולו אומר, "רק בריאות, חיים". הכט מסביר לי: "אתה רואה? את זה אין באמריקה". המקל הוא תופעת לוואי של תאונת דרכים קשה שעבר ב־1972 וכאביה התעוררו לחיים בשנה האחרונה. "אז שמו לי כל מיני ברזלים. עם הגיל יש התרופפות איברים, ויש לי היום שם שברים פתוחים, שלפעמים אני הולך וזה בסדר ולפעמים עושה תנועה הכי קטנה ואני לא יכול לזוז. אני אמור לעשות בקרוב ניתוח פשוט, הם מכניסים שני מסמרים וסוגרים את הקרסול, מבטלים אותו, לא תהיה לי יותר תנועה בקרסול. זה גם סימפטום של הגיל. אם אתה היית בא עם הבעיה שלי, היו אומרים, 'בוא נראה איך אנחנו משתילים משהו, מסדרים לך קרסול בונבון'. לי אומרים, 'בוא כבר נסחוב את זה'".

     

    מה עושה הגיל?

     

    "הופך אותך ליותר חכם, והגיל גם כואב, הגוף מאכזב אותך הרבה. זה לא מה שהיה. הייתה לי תאונה גם לפני שבע שנים. הלכתי ביבנאל, בלוויה, אחרי אלונקה בשיירה, והתעוררתי למחרת בבוקר בפורייה, כשהבן שלי לידי. הוא אמר, 'אבא, הייתה לך תאונה'. איזה חקלאי החנה את האוטו בשדה, וקפץ לו. והוא דרס שניים, אותי ועוד אחד. נפגעתי באותה רגל מהתאונה ההיא, שברתי שם אצבע וזה שבר שאי־אפשר לעשות איתו כלום. זה כואב. להידרס בלוויה זה כישרון".

     

    והיו לך שני התקפי לב.

     

    "הראשון ב־2000. הייתי אז ב'משעל חם'", הוא נזכר בימים שהחל את דרכו הטלוויזיונית במסך של ערוץ 2. "צילמתי לתוכנית משהו בצפון השומרון ולא הרגשתי טוב. חזרתי הביתה, אמרתי לאשתי שאני לא מרגיש כל כך טוב. אכלנו ארוחת ערב והיא אמרה, 'חיים, בוא נלך לבית חולים', ואני: 'לא, לא, לא'. בלילה כבר אמרתי לה, 'עזבי, זה יעבור', אז היא הזמינה אמבולנס. הגיע אמבולנס רגיל והם לקחו אותי, ובאמצע הדרך הם אומרים בקשר - ואני שומע - 'אנחנו מאבדים אותו'. הם חברו לאמבולנס אחר ליד מגרש הכדורגל בטבריה, עשו לי שם החייאה".

     

    היית בהכרה כל הזמן?

     

    "כן. מרגישים כאילו שיושבת לך אבן ענקית על החזה. גם המוח עובד ברגעים האלה, ואתה מבין שזה לא טוב. מלחיץ. הכאב הזה הוא אדיר, אתה מרגיש שבית החזה מתפוצץ. צינתרו לי למחרת בבוקר, ואז עשיתי על זה סדרה. וכשעבדתי על הסדרה היה לי עוד אחד".

     

    שינית משהו בחייך?

     

    "בהצהרות כן. אם הייתי צריך לשנות באמת, הייתי מפסיק לעבוד במקצוע הזה. היום אני מודע ואני שומר יותר. למזלי, בעיקר אשתי שומרת עליי".

     

     

    × × ×

     

    הבית שלו נמצא במושבה מגדל שליד הכנרת, רחוק מהתקשורת שגרה ברובה בתל־אביב. "והיא מפספסת את כל מדינת ישראל. לתקשורת אין מושג מה זה מדינת ישראל של האיש הפשוט, העובד, לא כל המדינה זה פוליטיקה והדברים האלה". איש הצפון, ב־1996 זכה במכרז על הקמת תחנת רדיו מקומי בגליל ובעמקים, ומאז הוא מחזיק במניות ומשמש כמנהל התחנה. שם הוא נמצא כמעט כל יום, משדר אחת לשבוע את תוכנית האקטואליה המרכזית, מתעסק בחומרים מקומיים.

     

    הוא נולד ב־1950 בפתח־תקווה. "מהר מאוד עברנו לחולון, שיכון של עולים חדשים. כורדים, מרוקאים, עיראקים, פולנים, כמה רוסים. והרבה ניצולי שואה. אמא שלי הגיעה איתי ברחם שלה מפולין. גם אבא שלי בא משם. הייתי בתנועת נוער, הלכתי לנח"ל, צנחנו. רוב השירות בבקעת הירדן. אז הייתה התאונה שלי, ועוד הלכתי אחריה למלחמת יום כיפור".

     

    אחרי הצבא עבר לקיבוץ גלעד לנהל את הרפת, "והמאמר הראשון שכתבתי בחיים היה לביטאון 'משק הבקר והחלב' - כתבתי על סדר וניקיון ברפת. היה לי קשה עם הרגליים ברפת. ואז הייתה בעיתונות מודעת חיפוש לכתבי ספורט. הלכתי והתקבלתי לרשות השידור, זה היה חלום".

     

    בהמשך נסע לאנגליה ללמוד עיתונות, שם פגש חבר יוצא דופן. "היינו בקורס 24 סטודנטים. 20 אנגלים, ארבעה זרים. אחד הזרים שהתחברתי איתו קראו לו מוגבה. השם אומר לך משהו? הוא היה מרודזיה - היום זה זימבבווה. המורדים שלחו אותו כדי שילמד תקשורת וינהל את התקשורת במדינה החדשה. היינו חברים מאוד קרובים. הוא חזר לשם ויחד עם אחיו הם נהיו רודנים צמאי דם שעשו אלק דמוקרטיה. הם ספרו את הקולות ובכפר שלא הצביעו להם הם ירו והרגו. זה חבר שלי לספסל הלימודים".

     

    הכט חזר לישראל של אחרי המהפך של בגין והלך לעבוד כמנהל פרויקט שיקום שכונות בטבריה. ב־1980 הפך ל'כתבנו בצפון' של קול ישראל, במשך 12 שנים. "הכירו אז את שמי יותר ממה שאני מוכר היום. כל מהדורת חדשות אני פתחתי. בתחילת מלחמת לבנון הכוחות נכנסו, והיו אז גדרות עדיין. אחד החברים שלי היה צלם של CBS, היה לנו מפתח לשער חקלאי, פתחנו אותו, נכנסנו ללבנון עם רכב ונסענו. הגענו לביירות בסוף.

     

    "כל יום התפרסמו תמונות של חיילים הרוגים, אבי כבר לא היה בין החיים, ואני בן יחיד. אמא שלי הייתה שואלת אותי בבוקר, 'תגיד, חיים, איפה אתה היום?' – ואני עונה 'אהה… כמה סידורים בטבריה'. הייתי נוסע לביירות או לאזור הקרבות בגזרה המזרחית ואז היא הייתה שומעת בערב את הדיווחים ומצלצלת, 'אתה שקרן ואני לא מאמינה לך'. ולמחרת בבוקר - אותו הדבר".

     

    ב־1992 הכט הגיע להיות הכתב בכנסת, "אוסלו, השלום עם ירדן שקורה בתחילת ימיו של רבין, הרגשת שאתה משדר היסטוריה. היה ביקור של קלינטון. חודש מסתובבים השב"כ והחבר'ה של השירות החשאי שמדברים לחולצות, כל אחד ידע את מקומו, שלשנייה לא תהיה סכנה לנשיא. הדיון עם קלינטון בכנסת היה אמור להתחיל ב־16:00. ב־15:20 בערך הרגשתי שאני צריך להשתין. אני יורד להשתין, ופוגש בדרך חבר כנסת של ש"ס, פנחסי. שנינו הולכים לשירותים, ופתאום, לבד, סוליקו, הנשיא קלינטון - ואנחנו מולו, הוא נשען על איזה קיר".

     

    גם הלך להשתין?

     

    "לא, סתם עמד שם. ואז אנחנו קושרים שיחה. פנחסי, אנגלית זה לא בדיוק השפה שלו. ניגשים אליו, הלו מיסטר פרזידנט, ואני מציג לו את פנחסי, משוחחים איזה חמש־שש דקות, עד שפתאום מופיע מישהו, 'מה אתם עושים פה?' שידרתי את זה אחר כך, שיחה בלעדית עם קלינטון שקיבלתי כי הייתי חייב לרוץ לשירותים".

     

    והיה אחד שלא הגיע לשירותים אבל הגיע לשידור: קטע שבו ראש האופוזיציה נתניהו עומד במסדרון הכנסת, ורגע לפני הראיון עם הכט מבקש משהו מהמאבטח שלו. "ביבי אומר לשב"כניק שלידו, 'אני צריך לשירותים', והשב"כניק עושה לו, 'לא', ושידרנו את הקטע הזה".

     

    אתה וביבי חברים?

     

    "זה התחיל באמריקה. הוא היה שגריר באו"ם, כוכב־על, חרך את המסכים. אני הייתי שליח עני של הסוכנות בפילדלפיה. הייתי נותן הרצאות ומישהו ביקש ממני לחמם את ביבי. הוא היה מגיע כביג־סטאר ואני הייתי מחזיק את הקהל קודם. נותן 40 דקות וביבי נתן 20 דקות. באוניברסיטה באן־הרבור בהרצאה שלו היו יותר אנשים מחוץ לאולם מאשר בתוכו".

     

    והיה גם יום אחד בקריירה שבו הכט כיהן כדוברו של נתניהו ראש הממשלה. "ב־97' סגרתי עם איווט (ליברמן), שהיה מנכ"ל המשרד, שאני אהיה הדובר. אז לא היה שגור שכתב חוצה את הקווים, ועמנואל רוזן שידר את זה בערוץ 2 וכל הכתבים קרעו אותי. השתפנתי, אמרתי לביבי שלא נותנים לי לעבוד, ומאז אנחנו מדברים אבל אני גם לא חוסך ביקורת".

     

    אתה בוחן את המדינה מכמה כיוונים - מה הבעיות הכי גדולות שלנו שאנחנו יכולים גם לתקן?

     

    "בפוליטיקה מה שמטריף אותי לרמה של מוציא לי עשן מהאוזניים זה השחיתות. שחיתות זה לאו דווקא חיפוש של איפה ביבי קיבל את המתנה, זה גם כספים קואליציוניים שמחלקים - זה שחיתות פלילית. זה חבר'ה שצריך לשים להם אזיקים. שתיים - אנחנו פחדנים. אתה מסתכל היום על עזה, אני אומר: להציל את עזה! לפתוח שם נמל - באוויר או על העצים או לא יודע מה. לתת להם להעביר סחורות - זה רק יהפוך אותנו לעשירים יותר. אין לנו את האומץ להפריד מירושלים חלק מהשכונות. צריכה להיות מדינה פלסטינית, וזאת בכלל לא שאלה של ימין או שמאל - אנחנו חייבים להיפרד מהם, ואין אומץ לעשות את זה".

     

    אתה מדבר טוב, מוכר, פוליטי. קיבלת הצעות לכנסת?

     

    "כן, הרבה. מכל מיני. כשהשיחות מתחילות אני עוצר את זה. זה לא מעניין אותי, לא רוצה את זה".

     

    אז איך נשנה את המדינה?

     

    "יש לי פתרון - נחזיר את החבר'ה הביתה".

     

    את הבן שלך.

     

    "נחזיר הביתה 400 אלף קולות שפויים, ואתה תראה שיהיה אחרת. צריך להחזיר אותם הביתה ואז תהיה פה מדינה בונבון".

     

    nevo21@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 31.07.18 , 00:42
    yed660100