שני 28 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 31.07.2018
    שחקן נשמה
    הרגע שבו העיפו את יואב לוי מהישיבה רק בגלל שהוא מזרחי מהדהד את ה'הבלתי רשמיים', הסרט על הקמת ש"ס שבו הוא מככב. הרגע הזה גם הוביל אותו לחיי רחוב ברמת עמידר, שיקום כצלף ביחידה מובחרת, הלם קרב, סימון כהבטחה בתיאטרון לצד איתי טיראן, עבודה כסלקטור ב'אלנבי 58' וגם לתפקיד ב'כוננות עם שחר' שהיה מועמד לאוסקר. עכשיו הוא מסביר למה צריכים להגביל זוגיות לחמש שנים ומדוע הוא מתעניין בכל מה שהוא לא סקסי
    אלון הדר

    "יום אחד הציע חבר טוב שלי, אשכנזי כמובן, שנסתפר קצוץ", נזכר השחקן יואב לוי בימיו כנער בישיבה תיכונית. "לא גלח, ולא מוהוק. בתגובה הזמינו את ההורים שלנו לשיחה. כל הפגישה אמא שלי ישבה מכווצת כולה מול הרב המנהל, רועדת מפחד מול טיפוסים שהיו כל חייה האורים ותומים. הוא אמר לה כמה אני לא שייך למקום, ואיזה השפעה רעה יש לי על התלמידים האחרים ושאני מקלקל אותם. פשוט ציער אותה.

     

    "אמרתי לו, 'בוא נעצור פה, אני יודע לאן אתה חותר, אבל אני לא מעוניין להמשיך ללמוד כאן'. אמא שלי כמעט התעלפה. במשך ימים היא הייתה שבורה לגמרי ובכתה".

     

    היית בן 16.

     

    "הבנתי שהאיש שאליו נשאתי עיניים, שבשבילי הוא הכל - הוא בעצם דרעק. החבר שלי היה פי 40 יותר מופרע ממני, והרב אומר לעצמו בטח הטמבל התימני הזה אשם. נעיף אותו, והכל יהיה בסדר. יותר משאני רציתי להיפלט מהמערכת, המערכת רצתה לפלוט אותי. אז הרב מנדלסון - אתה לא מעיף אותי, אני עוזב".

     

    לא נפגעת ממנו?

     

    "לא הייתי מוכן לקחת את זה למקום של אומללות ומסכנות. אחרי התקרית, אמא של החבר שלי אמרה לו, 'אני לא רוצה שתסתובב עם השחור הזה'. אז אמרה. מאותו יום כבר לא נתתי למישהו אחר להגדיר אותי או לקבוע את גורלי. אם לא נותנים - אני אקח!"

     

    סיטואציות מקוממות כאלה - בין אם התרחשו בחינוך החרדי, ובין אם הדתי־לאומי - היו הסיבות המיידיות להקמת סיעת "התאחדות הספרדים שומרי תורה" שרצה בבחירות המקומיות לעיריית ירושלים ב־1983 וחוללה רעידת אדמה במגזר הדתי והחרדי. את המפלגה הקים מנהל בית דפוס ירושלמי בשם יעקב כהן, וחבריו להנהגה היו ניסים זאב, שוחט, מוהל ואיש חינוך, והרב שלמה דיין. ההצלחה בבחירות המקומיות היוותה רוח גבית להקמת ש"ס ב־1984, שמאז ועד היום היא כוח משמעותי בפוליטיקה הארצית. השניים האחרונים נבחרו כחברי כנסת, כהן, מייסד התנועה ‑ כמו גיבור טרגי - נזרק הצידה. נעלם כלא היה מהתודעה הציבורית.

     

    הבמאי אלירן מלכה, האיש שמאחורי הלהיט 'שבאבניקים', יצא בעקבות הסיפור שלו, ומחזיר לכהן את הכבוד האבוד. סרטו 'הבלתי רשמיים', שעלה בשבוע שעבר לאקרנים, חוזר לגיבורי הסיפור ההוא. לוי, פנתר שחור בנשמה, מגלם בלהט שוחט חוזר בתשובה שהופך לעסקן ממולח, וחדור מוטיבציה אידיאולוגית לחולל עם אותו גיבור נשכח (שולי רנד) ורב מקומי (השחקן יעקב כהן) את המהפכה הספרדית.

     

    הטריגר למסע, בדיוק כמו בסיפור האישי של לוי, הוא היחס המפלה של המוסדות החרדיים האשכנזיים כלפי המזרחים. בתו של מנהל בית הדפוס נזרקת מסמינר חרדי רק בגלל מזרחיותה, ואביה מחליט לשנות את יחסי הכוחות בחברה החרדית.

     

    "הסרט עושה גלוריפיקציה לתהליך הקמת התנועה", אומר לוי, "הם עשו מהפכה אחושרמוטה. אבל הסרט בא בחשבון נוקב עם המפלגה. זה לא סיפור על בנאדם שדופקים אותו - אלא משל. מבוא למה שיהיה במפלגה הזו עוד דקה. איך דרך קדושה וצודקת הופכת למשהו מטונף".

     

    אבל הם הצליחו להרים את הראש המזרחי.

     

    "כנער מזרחי הדהים והגניב אותי הקטע המחתרתי והאנרכיסטי של ש"ס. כשהתבגרתי ירד לי מהם, אמרתי הם סתם עוד דוסים. כל ה'אשור אשירה לכבוד התורה'. על מה נלחמים? על ישיבות. ואיפה לומדים הבנים שלהם? בפונוביץ'. דרעי עם השקופים שלו השתמש בז'רגון השחוק בדיוק כמו כל הפוליטיקאים המזרחים החדשים: כחלון, רגב, גילה גמליאל ועכשיו הכוכבת החדשה, הרובין הוד, אורלי לוי־אבקסיס. זה אותו חרא, עאלק מזרחים חדשים. ברגע שאתה נכנס לבניין הזה בירושלים, כמה טהור שלא היית, אתה הופך לדרעק".

     

     

    × × ×

     

    לוי (44) נולד בבני־ברק, בן לבעל עסק לעיבוד עורות ולעקרת בית שגידלה ארבעה ילדים. סבא שלו עמד בראש קהילה קטנה בבני־ברק. "משפחה תימנית רמב"מיסטית, מאוד כבדת ראש. שכלתנים. לא מאמינים בקמעות, כוכבים ומזלות".

     

    הזהות המזרחית נבנתה בהדרגה. "עד כיתה ג' לא הייתי מודע להבדלים בין מזרחים ואשכנזים. שאלתי את אח שלי, תימנים זה מזרחים? הוא אמר, לא. נבהלתי, אמרתי מה אשכנזים?! אמר, 'אנחנו תימנים'. בגיל מאוחר יותר הייתי בבית של חברה שלי דאז ושמעתי את אבא שלה אומר במטבח, 'דווקא פרענק חמוד'. מעולם לא שמעתי את המילה הזו".

     

    במוסדות החינוך שבהם למד לא ניסו להסוות את המבט החשדני. "האליטה תמיד הייתה ותהיה אשכנזית. משדרים לך אתה פה על תנאי, אנחנו עושים לך טובה שאתה לומד אצלנו. תתיישר לפי הקו שלנו, או שלא תמצא את עצמך פה".

     

    עד כמה הם מנופפים בדגל העדתי?

     

    "הם יותר חכמים ועוטפים את זה באצטלה שאתה לא מספיק דתי, לא מספיק מוסרי. מעגל פינות. אומרים לך, אתה לא שייך. הייתי יושב בישיבה כמו בול עץ בשיעורי גמרא, לא היה לי כוח לזה. כל הגוף צעק לא".

     

    לפני שנטש את החינוך הדתי־לאומי והוריד את הכיפה לגמרי, נתן לוי עוד צ'אנס ונרשם לישיבה התיכונית 'בר אילן' בתל־אביב. "שיבצו אותי בכיתה עם חבר'ה מרמת עמידר, ג'סי כהן בחולון, דרום תל־אביב. גטו האומללים. פריק־שואו של פליטי ישיבות בני עקיבא. קראו לנו 'הג'ונגל', 'המסייעת'. הכיתה המקבילה הייתה מדעית, 90 אחוז אשכנזים. המורה לפיזיקה שלנו היה פחות טוב, המורה למתמטיקה פחות טוב. כל הסגל שלנו היה סוג ב'".

     

    הבנתם מה קורה שם?

     

    "כשאתה ילד אתה טיפש, לא מבין מה נחסך ממך. לא רוצה להבין שאתה דפוק או שדופקים אותך. אף אחד לא רוצה לדעת שהוא סוג ב', אז אתה ממציא סיפורים ומנסה לייפות את המצב. אומר אנחנו מגניבים, קולים. הם חננות, ילדי כאפות".

     

    הכעסים לא נותרו בבטן. "המערכת החינוכית היא מסריחה. אי־שוויונית. הכיתה הפכה לפעמים לשדה קרב, זורקים פירות אחד על השני. פעם אחת נכנס אחד הרבנים לכיתה וקיבל תפוז לפנים. היה בשוק וברח הביתה. פרצנו למקלט של הישיבה וגנבנו גיטרות ואורגנית מקולקלים. דווקא כשהחזרנו אותם, תפסו אותנו והעיפו אותנו מהישיבה".

     

    אז הרחוב קרא לו. "הייתי עם רגל אחת בתוך קריירה מפוקפקת. המיליה שלי היו חבר'ה חילונים מרמת עמידר. חלקם לא בחיים, חלקם בכלא. היו לי את כל הנתונים הנכונים ללכת איתם עמוק, הם אהבו את היוזמה והשכל שלי".

     

    אז מה קרה?

     

    "אבא שלי קלט שאני נעלם מהבית, ובחוכמה משך אותי בחזרה. שידר העין שלי עליך".

     

    האתוס הצבאי החזק במשפחה הקרובה היה ההשראה להתגייס ליחידה מובחרת, שם שירת צלף בלבנון ובגדה. "פרחתי שם, שירתתי ביחידה שמעודדת מחשבה מקורית. בצבא יש משהו פשוט ופרקטי: או שביצעת את המשימה או שלא. המבחן המעשי הוא המבחן היחיד. ואני עברתי אותו".

     

    את המחיר שילם בהמשך. לאחר כמה שנים התחילו הסיוטים. התקפי חרדה, השכמות ליליות. "אנחנו לא חיים בשווייץ, כולנו היינו בסרט הזה. מי פה לא בפוסט־טראומה? הצבא דפק אותי. צריך להיות פסיכופת לשרת ביחידה קרבית ולא לסבול מפוסט־טראומה. אחרי השחרור אתה נותר לבד, אף אחד לא מטפל בך. אבל אני לא מתכנן להשתמש בקלף כדי לתרץ משהו. זה לא נעלם אף פעם, יום הזיכרון הוא גיהינום עלי אדמות".

     

    אבל הוא גם הפך לפולחן לאומי ולא רק אישי.

     

    "אני לא חושב שצריך להראות הלוויות בטלוויזיות. זה פוגע בצבא. כשפלוגה שלמה של חיילים ממררת בבכי שחבר שלהם נפל, זה רגע פרטי שלהם. עזבו אותם בשקט. לא משרת בשום צורה את חוסנו של העם, רק מכרסם בהרתעה. ככל שהתמונות האלו צוברות פופולריות בחברה הישראלית, החיילים עוד יותר מתייפחים. זה צהוב, זה מגעיל, זה קיטש. כולם אומרים, 'אנחנו צריכים לחבק את החיילים האלו, הם אנושיים'. חיילים הם לא אנושיים, הם חיילים. הם לא החיילים של כולנו ולא הילדים של כולנו. אלא לוחמים מקצועיים בצבא ההגנה לישראל, ושכאלו הם צריכים להיות רחוקים מהעין הציבורית".

     

    התקופה שאחרי השירות הייתה משחררת, וגם מבלבלת: "באתי מהגטו של בני־ברק לעולם אחר. תל־אביב אהבה אותי. העולם החילוני, הדמוקרטי, חיבק אותי. ביליתי באלנבי 58. חבר של אורי שטרק ומיכל נדל. הם גרמו לי להבין שיש לי מה למכור באגף הסקסי. אמנם אקס דוס, אבל מביא איתו גרוב אחר. הראשונים לזהות שיש פה אישיות שאנחנו אוהבים, ורוצים לטפח אותה. זה לא קרה לי אף פעם. הרגשתי סטאר. עפתי על זה בכל הכוח. קניתי מעיל עור ירוק! הפכתי לסלקטור במועדון. סמים, זיונים. הרגשתי גיבור".

     

    בזמן שהיה בחופשה בארצות־הברית קיבל טלפון מאחותו שסיפרה לו כי לאביו אובחן גידול סרטני בריאות והרופאים מעריכים שנותרו לו שמונה חודשים לחיות. "הוא באמת נמוג תוך חודשים. זה הכניס אותנו להלם טוטאלי. הוא היה הסלע של המשפחה, גבר אלפא, גורם מאזן. המשפחה משתנה, אין מקבל החלטות. הייתי בן 24 ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. רק עישנתי וויד כל היום".

     

    וככה הוא מצא את עצמו בכניסה לבית צבי. וגם אחרי החוויות באלנבי 58, משהו הצליח להפתיע אותו. "באתי משכונ'ה ופתאום אני רואה גייז, לסביות. לא ראיתי אותם בחיים שלי. אולי רק מרחוק. ופתאום הם מדברים איתי על הזיונים שלהם, איך החבר בגד בו. הייתי בשוק טוטאלי. לא הבנתי איפה אני נמצא. הבנתי שאני לא יודע כלום על העולם ועל אנשים. במקביל, עולם תרבותי שלם נפתח בפניי. צ'כוב, איבסן, שייקספיר. התפוצצתי לתוך זה, בלעתי והסתערתי. אמרתי, זה מה שהיה חסר לי, זה אני. אוהב תרבות. הרגשתי שהגעתי הביתה. עליתי ארצה. חיבקו שם כל עיוות, סטייה, צלקת ושריטה שלי. טיפחו ועודדו אותי. ההכלה הצילה אותי".

     

    עם סיום הלימודים, לפני 16 שנים, בחר המנהל האמנותי של הקאמרי עמרי ניצן חמישה בוגרים מצטיינים, בהם לוי וחברו הטוב איתי טיראן וסימן אותם כעתודת התיאטרון. "בשנים הראשונות הייתי מתוסכל, הרגשתי שאין הלימה בין איך שתפסתי את עצמי לתפקידים שקיבלתי. אמרו לי חכה. אולי אתה לייט בלומר, את התפקידים הגדולים שלך תעשה בגיל 40. לי זה נשמע כקשקוש מוחלט. כאילו אומרים, שב בשקט ותסתום. הבנתי איפה אני בשרשרת המזון".

     

    אלו היו השנים הגדולות של טיראן, שהפך לנסיך התיאטרון.

     

    "בגלל שאני חבר שלו ואוהב אותו היה לי יותר קל להיות כינור שלישי ורביעי. ולפעמים חמישי. הוא בנאדם נקי. כל תפקיד שהוא נתן לי כבמאי - היה מדהים (עכשיו לוי משחק ב"אל נקמות", שטיראן מביים, א"ה). ההצלחה שלו לא קיפחה אחרים. זה שלא קיבלתי את המקום שלי לא קשור לזה שנתנו לו. עם השנים שודרגתי, אבל עם כל הצניעות לא אגזים לומר שמגיע לי להוביל הצגות. לא יודע למה זה לא קורה".

     

    כי אתה לא בצבע הנכון?

     

    "אני לא יודע למה, אבל אני רוצה להאמין שזה לא זה. אולי לא סומכים עליי".

     

    התיאטרון בישראל עדיין נתפס, ולא רק בעיני מירי רגב, כממסד אשכנזי.

     

    "התיאטרון הרפרטוארי הוא לא ממסד אשכנזי, אלא בדיוק כמו ערוץ 2 או משרדי הפרסום, גוף שמנסה לנחש מה הקהל הישראלי רוצה לראות. למשל, שיציגו בלונדינים בפרסומות. מה זה אומר על העם שלך, שרובו מזרחים ומעורבים?"

     

    והנה, הקאמרי הודיע שיעלה מחזה עם שירי אייל גולן, ואז חזר בו לאור הביקורת הציבורית.

     

    "מביאים את גולן, אז מי יפתח עלינו את הפה ויטען שזה תיאטרון מנותק? אבל אולי המהלך יצליח וכולנו נאכל את הכובע. התיאטרון צריך כסף וזו בכלל לא שאלה. אבל אנחנו מדברים מה מניע אותך, האם אתה נאמן לעצמך".

     

    ומה עמדתך בנושא?

     

    "אני חושב שהיה ראוי להתחשב בדעתם של השחקנים ובעיקר השחקניות לפני שהתקבלה החלטה מעוררת מחלוקת כזאת. אפשר היה לחכות עם זה כמה שנים. חוץ מזה למה להגיד שזה מבוסס על שירי אייל גולן? הוא רק המבצע, תגידו מחזמר ים־תיכוני".

     

     

    × × ×

     

    בסוף ההצלחה באה מכיוון לא צפוי. יום אחד הוא קיבל טלפון ממישהי שביקשה שיארוז תיק ויעלה למחרת על טיסה לירדן לאודישן. נלקח למלון מפואר, ואז נהג הוביל אותו לווילה מרוחקת – כדי לגלות שלפניו יושבת הבמאית החשובה קתרין ביגלו. אחרי כמה דקות של אודישן, ביגלו אמרה שהיא רוצה ללהק אותו לתפקיד מספר שלוש באל־קאעידה. "לפני הצילומים שאלו אם אני רוצה להיפגש איתו לחצי שעה בכלא גואנטנמו שבקובה. לא רציתי. אף פעם אני לא מעוניין לפגוש את האנשים שעליהם מבוסס התפקיד, אני מגלם דמות".

     

    הסרט 'כוננות עם שחר' הפך להצלחה גדולה והיה מועמד לאוסקר, אבל לוי לא פצח בקריירה הוליוודית. "הרומן ההוליוודי הוא פרק לא סגור אצלי. אני עדיין חושב לנסוע, להניע את המנוע. קתרין אמרה לי בסוף הצילומים, אתה יכול לעבוד גם בחוץ. הפיתוי עדיין קיים, לא ויתרתי".

     

    במקביל, יצא מגבולות התיאטרון והצטלם לסדרות 'בני ערובה', 'ג'וני ואבירי הגליל' ולסרט 'הנותנת' של הגר בן־אשר. שני הפרויקטים האחרונים סומנו כיצירות נועזות ופרובוקטיביות. באבירי הגליל הוא מגלם את שימי, בחור נשוי, שכבה ונעלם בשגרת חיי הנישואים והופך לג'יגולו הכי פופולרי בחבורה. ב'הנותנת' הוא עוד אחד המאהבים של הגיבורה, שאותה מגלמת בן־אשר. "לחשוף את ערוותך ברבים, תרתי משמע, זה מביך. אבל אמרתי כן. היה לזה הצדק אמנותי. הסקס לא בא למכור את הסרט או הסדרה, השימוש בו הוא אלגוריה. לא הרגשתי סקסי, להפך, הייתה כרוכה בתפקידים האלו מידה של עליבות. אני בעד הלא־סקסי. סקסי משעמם אותי. קרדשיאן, ביונסה - משעממים לי את התחת. מעניין אותי מכוער, חדרי חדרים של זוג עלוב בלונדון. הוא פקיד במשרד הפטנטים, היא אחות בבית חולים ציבורי. והם לא עושים סקס כבר חודשיים ואז פוגשים מנטור לחיי מין".

     

    מה עם זוגיות?

     

    "בפעם האחרונה שיצאתי עם מישהי זה נמשך כשנה בערך. היום יש לה בת זוג. ג'ורג' מסיינפלד כבר אמרנו? הזוגיות הכי ארוכה שלי נמשכה חמש שנים, וגם השנה האחרונה הייתה מחורבנת. בעידן שלנו זוגיות של עשר, 20, 30 שנה נראה לי לא הגיוני. ממש חזירות לרצות את זה. חתונה? השתגעת? זו יוהרה! מאיפה הבאתם את ה'לנצח נצחים'. מה אתה יודע על האישה שלך, מה אתה יודע על עצמך? אולי יום אחד תגלה שאתה אוהב לעשות סקס עם כבל חשמלי. לדעתי צריך להחתים חוזה כמו כדורגלנים, לחמש עונות. מקסימום תאריכו".

     

    ויתרת?

     

    "היום לא דחוף לי, אני כבר לא מתאבד על זה. פעם הייתי נחוש מטרה, מתחיל בפייסבוק. אני בגיל שמבין שזה בסדר להיות לבד".

     

    לוי דעתן, ובעיקר דואג לא להימצא בשום שבט. "בשכונה אני נחשב מתאשכנז, בתיאטרון למזרחי חם המזג והפרא האציל. בבני־ברק אני התל־אביבי השמאלני ובתל־אביב השמאלית האשכנזית כבר לא יודע מה".

     

    אולי המזרחי החדש?

     

    "אני מזרחי חדש?! השיח המזרחי המודרני במהות שלו הוא אנטי־ציוני, כי הוא מפנה את כל הביקורת והחיצים שלו על מפא"י והממסד הציוני. גם אצלנו במשפחה היו ניסיונות גניבה של ילדים. סבא שלי נפטר בגיל 102, איזו סיבה יש לו לשקר? אתה צריך להיות פסיכופת כדי לחשוב שסיפור החטיפה הוא קונספירציה. הגיעו לפה מהמדבר אנשים הכי שקטים וצנועים. אבק אדם. ישבה מועצת זקני תימן והחליטו אנחנו נפיל את מפא"י עם הסיפור הזה?! כמה מטומטם ורדוף אתה צריך להיות כדי שתחשוב שזו המצאה.

     

    "ואני אומר קרה. אז קרה. מדינה צעירה, הטראומה של השואה הטרייה. נעשו פשעים. מעברות, די־די־טי - הכל נכון. אבל בואו נתקדם. אבל אתה חי בעידן של תתי־קבוצות, כל אחד חייב להגדיר משהו. אני להט"ב, אני דתי, אני חילוני, אני שמנה, אני מהרזות. אני מהאקולוגיה".

     

    זה שיח הזהויות במלוא עוצמתו.

     

    "מה מסתתר מאחוריו? אני רוצה לדעת מי אני ולעמוד בפני עצמי. אבל זו סתירה. כי במקום שתגדיר את עצמך, אתה מסמן קבוצה. מה הסיפור הגדול הזה עם כל ההשתייכויות האלו? השאלה איזה בנאדם אתה באמת. זו הבעיה הגדולה של דור ה־y וחצי. כל ההיפסטרים האלו. לאנשים טוב מדי בעידן הזה. החיים נהיו מאוד נוחים וזמינים. פעם יצאנו ללקט ולצוד ולא ידעת אם בסוף היום תחזור לבית בשלום. אז הרומנטיקה האנושית באה לידי ביטוי בגל המאבקים - להט"ב, גז".

     

    מה רע?

     

    "לא מזמן ילדים סורים בני שנה־שנתיים נשחטו, נשרפו בחומצה. סוריה הייתה אמורה להימחק מהמפה, אבל פוטין לא מרשה וכולם רועדים מהדגנרט הזה. ומה מוציא פה 80 אלף אנשים לרחובות? חוק הפונדקאות. חבר'ה, תעשו לי טובה".

     

    alonihadar@hotmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 31.07.18 , 00:42