מאות בני הנוער שהתגייסו השבוע לחטיבת כפיר לבשו לראשונה את מדי הזית והתייצבו, נרגשים ודרוכים, בבסיס האימונים החטיבתי (בא"ח) בבקעת הירדן. אלא שהלילה הראשון שלהם בבסיס — אותו יבלו במבנים חדשים, מרווחים וממוזגים — לא יהיה המפגש הראשון שלהם עם החטיבה. למעשה, כבר כמה שבועות שהם ובני משפחותיהם נמצאים בקשר ישיר עם אנשי כפיר. "אנחנו פונים אליהם כחודש לפני הגיוס, באמצעות כל הרשתות החברתיות, ומעבירים להם מסרונים ואפילו סרטוני תדמית על היחידה", מגלה סא"ל אורי לוי, מפקד הבא"ח.

ללוי, בן 39, אמנם אין חשבון פייסבוק, גם לא אינסטגרם, אבל הוא מודע לכך שהרשתות החברתיות הן הדרך היעילה ביותר לתקשר היום עם צעירים. למעשה, כמעט כל היחידות הלוחמות בצה"ל פועלות ברשתות החברתיות במטרה לבסס את הקשר שלהן עם המתגייסים החדשים. "המתגייס של היום הוא אדם עדכני שמשיג מידע בקלות", מסביר לוי. "אם הוא רוצה לדעת מה קורה בצד השני של העולם הוא מגלה את זה בשנייה, כי הוא רגיל לחיות ככה. לכן אני מעדיף שהוא יקבל את המידע על החטיבה ישירות ממני".

סרטוני התדמית הם רק חלק קטן ממערך הקליטה של צה"ל 2018. "מעבר לזה אנחנו מתקשרים לכל מי שמיועד להתגייס לחטיבה, שואלים מה שלומו, מוודאים שהוא רוצה לבוא אלינו והאם יש לו שאלות", ממשיך לוי. "אנחנו גם מגיעים אליהם הביתה, יושבים איתם ועם ההורים, ומדברים. החל מהגיוס האחרון ערכנו גם יום הורים, במהלכו נפגשנו איתם ועם המתגייסים והסברנו להם לאן הם מגיעים, מה המסלול שהם עומדים לעבור וכן הלאה. זה היה יום מאוד מהנה".

סליחה שאני אומר, אבל זה נשמע כמו קייטנה.

"ממש לא, ואני אמחיש לך את זה עם דוגמה. כשהיינו טירונים, אם מישהו היה מגיע לצבא עם משקפי שמש, הוא היה חוטף עונש. היום כבר מבינים שמשקפי שמש מגינים על העיניים ושהם דבר חשוב, והצבא אומר 'בוא ננפק לחייל משקפי שמש'. אותו דבר קורה כאן: יש רגעים קשים בטירונות של לוחם והוא צריך תמיכה, שחלקה מגיעה מההורים והחברים, גם באמצעות הווטסאפ והפייסבוק. בגלל זה טוב לי שההורים יהיו שם, זה משרת אותי. במקום להיאבק בקשר עם ההורים וברשתות החברתיות, אנחנו מנצלים אותם".

צה"ל השתנה רבות מאז שלוי התגייס, מתישהו בתחילת שנות האלפיים. הצבא של היום לא רק יוצר קשר עם המתגייסים דרך האינסטגרם ומנפיק להם משקפי שמש, אלא גם משלב יותר נשים ביחידות הלוחמות, מתבסס יותר ויותר על טכנולוגיה מתקדמת, ומודע גם לחשיבות העצומה של הסלפי בקרב הדור הצעיר.

כשברקע מתגייס לצה"ל מחזור אוגוסט 2018, כינסנו לשיחה חמישה קצינים בכירים ביחידות השדה, אלו שמכשירים את לוחמי הדור הצעיר ומובילים אותם בקרב. המפגש איתם מאפשר הצצה מרתקת אל נבכי הצבא מכיוון שהם משרתים בדרגי הביניים: מצד אחד נפגשים מדי יום עם המתגייסים והחיילים הצעירים וחיים את השטח, ומצד שני מודעים היטב לרוח המפקד הנושבת מלשכת הרמטכ"ל בתל־אביב.

צילום: יריב כץ

חשיבות הסלפי

רובם מגולחי ראש, לחלקם גם כיפה, והם אוחזים את הנשק בהצלב ופולטים ראשי תיבות בקצב מסחרר. הם גם מהווים פסיפס של החברה הישראלית: אל"מ מוטי פוגל, 42, אב לשלושה מבנימינה, גדל בחיל האיסוף הקרבי והיום משמש כרמ"ח איסוף והגנת הגבולות; סא"ל תלם חזן, בן 41, אב לשבעה ממושב מאור, גדל בצנחנים, שימש כמפקד הגדוד החרדי "נצח יהודה" ומשמש היום כסמח"ט צנחנים; סא"ל אורי לוי, 39, אב לארבעה מקדומים, התחיל את שירותו ביחידת עוקץ, שימש גם הוא כמג"ד "נצח יהודה" ומפקד היום על בא"ח כפיר; סא"ל אור וולוז'ינסקי, 35, נשוי, במקור מקיבוץ גבת ומתגורר היום בראש־העין, גדל בחיל השריון ומפקד היום על גדוד 71; וסא"ל עידן קרפל, 34, במקור ממכבים־רעות ומתגורר היום בקיבוץ מעלה החמישה, אב לשניים. גדל בתותחנים ולפני זמן קצר סיים לפקד על גדוד 334.

אנחנו נפגשים במפקדת חטיבת הצנחנים, בבסיס צה"ל במרכז הארץ. על הקיר תלויות תמונות מפקדי החטיבה לדורותיה, מאריאל שרון ורפאל איתן ועד לשאול מופז ובני גנץ, ומהתקרה משתלשלים מסכי טלוויזיה משוכללים. הם מדברים במסירות ובשכנוע עמוק, כפי שצפוי ממי שמקדישים את מיטב שנותיהם לצבא ומבלים שבועות ואף חודשים הרחק מהבית והמשפחה. "אני לא גר בראש־העין", מנסח זאת היטב וולוז'ינסקי. "אשתי גרה בראש־העין".

מפיהם מצטייר צה"ל של ימינו כארגון שעושה מאמצים כבירים להסתגל לשינויי התקופה. ובכל זאת, לפחות דבר אחד לא השתנה בצה"ל ב־20 השנים האחרונות: הכיבוד המונח על השולחן הוא עדיין קפה שחור ועוגת הבית.

מה מצפה למי שמתגייס היום?

לוי: "אנחנו קוראים לתקופת ההכשרה 'בניית הלוחם'. זה לא רק הקפדה על שעות שינה ושעת ת"ש, אלא גם מה אוכלים, מתי אוכלים, פעם בכמה זמן אוכלים, מה התרבות הגופנית שנדרש לבצע וכו'. אצלנו בבא"ח מתקיים פורום שבועי עם רופא, תזונאי, קצין אימון גופני וקצין בריאות נפש, כדי לאפשר לכל חייל להגיע ליכולת מקסימלית. אנחנו מנסים לייצר לוחם שבנוי נכון".

יש עדיין שש שעות שינה?

"היום יש שבע שעות שינה. האוכל טוב, מזין, איכותי, בריא, טעים. גרים בחדרים ממוזגים, זה לא האוהל שאנחנו התגייסנו אליו".

כפיצוי אתם קורעים אותם באימונים?

"השאלה שלך מתייחסת לדור אחר. מפקד היום לא משתמש בביטוי 'לקרוע' את החיילים, אלא 'לפתח' אותם, לבנות אותם כלוחמים".

ממרום גילם הם רואים מקרוב את הנערים והנערות בני ה־18 של ישראל, ונחשפים לאנשים שמודעים לעצמם, לזכויות שלהם ולגוף שלהם. "זה דור כזה", אומר קרפל. "שמים קונטיינר של קינואה בחדר אוכל והוא נגמר. אני לא שמעתי על קינואה בחיים שלי, עד שראיתי חיילים שלי אוכלים את זה".

לוי: "אני חושב שהם אנשים מאוד איכותיים, מאוד סקרנים, מאוד רוצים להוכיח את עצמם. אני רואה הרבה מאוד יתרונות בנוער הזה. זה קצת נראה שונה מאיך שאנחנו היינו בני 18, אבל אני לא חושב שהם נופלים מאיתנו".

וולוז'ינסקי: "יש משהו אחד שלא השתנה — לוחם שמתגייס לצבא לתפקיד לוחמה רוצה להוכיח את עצמו, רוצה שיעריכו אותו, ורוצה לעשות משהו משמעותי".

מלחמות המינים

אחד התהליכים המשמעותיים שעובר על צה"ל בשנים האחרונות, הוא שילוב מואץ של נשים בתפקידי לחימה. כיום נשים משולבות כמעט בכל תפקידי הלחימה, למעט בחלק מהיחידות המובחרות ובחטיבות החי"ר. היחס של הקצינים לכך עשוי להפתיע חלק מהקוראים. "אני מסיים עכשיו לפקד על גדוד 334 בתותחנים, שיש בו 30 אחוז לוחמות", אומר קרפל. "אבל מבחינתי זה לא גדוד מעורב, אלא פשוט גדוד. הגדודים שבהם יש רק לוחמים גברים, אלה מבחינתי גדודים מגדריים".

ובכל זאת, מה האתגרים בניהול של יחידה עם לוחמים ולוחמות?

"האתגרים הם בעיקר בעולם התשתיות. זה פוגש אותנו לא מעט אבל הצבא עושה זינוק משמעותי בשיפור התשתיות, שמאפשרות את הפעילות המשותפת. לדוגמה אם פעם היה לך פילבוקס (עמדת שמירה שבתוכה מוצבים לוחמים למשך כמה ימים, א"א) שמכיל ארבעה אנשים, היית חייב שהם יהיו מאותו המין. היום יש מכולות מגורים עם חציצה שמאפשרות קיום משותף למספר ימים, תוך הפרדה ברורה. זו התקדמות משמעותית ביכולת שלנו לשרת ביחד ולהילחם ביחד".

מה ההבדל בין לוחמים ללוחמות?

"כמו שיש לוחמים טובים ולוחמים פחות טובים, יש לוחמות טובות ולוחמות פחות טובות. המגדר שקוף לגמרי מבחינתי. נשים מוכיחות את עצמן בפעילות המבצעית, גם אצלנו וגם ביחידות מקבילות באיו"ש כמו מג"ב, שנלחמים איתנו ועושים פעילות מבצעית ומעצרים. זה מצב שבו כולם מנצחים - גם הנשים הלוחמות וגם אנחנו כחברה".

פוגל: "לא מזמן, בזמן מעצר ביריחו, היה לנו מגע פיזי מול מושא המעצר, ובמקרה מי שסגר את הפינה שדרכה הוא ניסה לברוח היו צמד לוחמות. נשים מבקשות להוכיח את עצמן ולעשות שירות משמעותי".

הרצון לשלב נשים ביחידות הלוחמות מגיע לא רק מהצבא, שרואה בהן כוח אדם איכותי וזמין, אלא מהנוער עצמו. "אנשים רוצים לשרת בגדודים מעורבים", אומר פוגל, שעומד בראש ספינת הדגל של שילוב נשים בתפקידי הלוחמה - מערך הגנת הגבולות הכולל ארבעה גדודים מעורבים. "אצל חלק מהאנשים זה מסר שהם נושאים איתם מהבית והם רואים בזה שליחות. בנוסף, יש נשים שהתפקידים האלה מאפשרים להן להביא את עצמן לידי ביטוי בצורה מקסימלית".

למרות הדברים הללו, נשמעים קולות אחרים המטילים ספק ביעילות של שילוב נשים בתפקידי לוחמה. קולות אלה לא מגיעים רק מרבנים ומארגונים בעלי אופי דתי, אלא גם מקצינים בכירים בדימוס. "תפקידה של האישה הוא להיות אמא ולהביא ילדים לעולם", אמר לא מזמן תא"ל במיל' אביגדור קהלני. "אין שום סיבה בעולם לקחת נשים להיות טנקיסטיות או להסתער בשדה הקרב עם סכין בשיניים".

ואכן, הדרך לשילוב מלא של נשים כלוחמות גם בחטיבות החי"ר - צנחנים, למשל - עוד רחוקה. "אני אב לשש בנות, אז אני חסיד בנות", אומר חזן, סגן מפקד חטיבת הצנחנים. "לבנות יש יכולות מדהימות בכל תחום. ללמד חיילת לירות בנשק זו לא בעיה, גם לא במקלע 'נגב' או במטול רימונים. לכן אני חושב שהן יכולות להשתלב בכל מקום, אבל במקום שיודע גם להכיל אותן".

חטיבת הצנחנים יכולה להכיל לוחמות?

"הצנחנים זו חטיבה שייעודה בין השאר הוא עומק. אין אימון שאתה לא מסתכל עליו מאוד עמוק פנימה, מעבר לקווי האויב. צריך לשאול מה קורה כשלוקחים נשים ושמים אותן במקום כזה. כשהייתי מ"פ בדובדבן הייתה לנו רופאה מעולה. שהיא מונתה שאלו אותי האם לדעתי היא יכולה לעשות פעילות עם היחידה בעומק, והתשובה שלי הייתה כן. אם היא טובה, מוכשרת ומקצועית, היא יכולה. אז אני לא אומר ששילוב לוחמות בצנחנים זה לא אפשרי, אני אומר שצריך לבחון את זה. זו שאלה מעניינת".

ואתם בוחנים אותה?

"לא בשלב זה".

מפגשים לא נעימים

תהליך נוסף שמתרחש בצה"ל בשנים האחרונות, ושלעיתים מתנגש עם הרצון לשלב נשים ביותר ויותר תפקידים, הוא גיוס חרדים. "נכון, בין שילוב נשים לשילוב חרדים יש לפעמים התנגשות", מודה חזן. "אבל גם בין ערכי צה"ל יש התנגשות לפעמים. התפקיד שלנו כמפקדים הוא ללמוד את הערכים טוב ולדעת איזה ערך גובר. החוכמה, ובעיניי זו אמנות הפיקוד, היא לדעת איך לקחת את שני הערכים האלה ולחבר אותם. האם זה אפשרי? בהחלט".

לוי: "כמי שפיקד על גדוד חרדי, אני יכול לומר שמדובר באנשים רציניים, איכותיים, שמגיעים מרקע כזה או אחר שקשור בחברה החרדית, שגם היא מגוונת ואי־אפשר להתייחס אליה כמקשה אחת. יש לנו אינטרס, לכולנו, שיתגייסו כמה שיותר חלקים מהחברה הישראלית לתוך הצבא וישתלבו בצבא ואחר כך בחברה. בשביל זה אתה צריך לנסות לייצר מצב שבו הכי נוח לכל חייל שמשרת, ואנחנו מתמודדים עם האתגר הזה, כמו עם הרבה אתגרים אחרים".

המפגש בין נשים לחרדים אינו האתגר היחיד בהיבט זה, ואולי אפילו הפשוט יותר לביצוע בגלל ההפרדה המובנית בין יחידות חרדיות לשאר הצבא. ואולם עם ההשתלבות ההולכת וגוברת בשנים האחרונות של דתיים־לאומיים בשדרת הלחימה והפיקוד של צה"ל, נוצר קושי מורכב הרבה יותר להכיל באותה יחידה גברים דתיים ונשים.

השבוע, למשל, התפרסם כי חיילות בגדוד המעורב "ברדלס" שהגיעו לנופש באשקלון, התבקשו לצאת מבריכת השחייה כדי לאפשר לחיילים דתיים להשתמש בה. זמן קצר אחר כך פירסם ראש אכ"א, האלוף מוטי אלמוז, הבהרה למפקדים ועל פיה "הטלת איסור על חיילות ללבוש חולצה לבנה או הטלת איסור על לבישת בגד ים בשטחי בריכה" הן החמרות ש"עומדות בניגוד לפקודות הצבא". "כאחד שפוגש את האירועים האלה יום־יום, שעה־שעה, מי שיבדוק לעומק יגלה שבעצם לא קרה כאן כלום", אומר בתגובה פוגל, שגדוד "ברדלס" נמצא תחת אחריותו. "בכל בריכה שפועלת בצה"ל יש שעה שמוגדרת לאנשים דתיים — גברים ונשים. אז נכון, כשאני הייתי מ"פ לא נתקלתי באתגר הזה כי הייתי בגדוד שבו כולם לוחמים. אבל היום למפקדים בגדודים המעורבים יש הבנה ברורה של המותר והאסור, וכשיש רצון לחיות יחד, מגלים שזה אפשרי".

לדברי הקצינים הבכירים אירוע הבריכה — כמו אירועים אחרים המתפרסמים מעת לעת בנוגע למפגשים לא נעימים בין חיילים דתיים לחיילות — הוא לכל היותר תקלה מזערית בדרך ליעד. "אנחנו חיים פה ביחד, נשים וגברים, חילונים וחרדים, 365 ימים בשנה", מסביר חזן. "אי־אפשר להגיד שבגלל אירוע אחד השיטה לא פועלת. גם אם אירוע בעייתי מתרחש, צריך לטפל בו ולשפר את הנהלים. אבל השיטה כשיטה מצליחה".

עוד מהפכה שעוברת על הצבא בשנים האחרונות קשורה בתחום הטכנולוגיה. כיצד מצליחים למשוך נוער איכותי ליחידות השדה, כאשר הבון־טון בתחום הצבאי הוא דווקא מילים כמו "סייבר" ויחידות כמו ממר"ם ו־8200 שמתמחות בתִכנות?

"כל החילות הופכים להיות מאוד טכנולוגיים", מזדקף וולוז'ינסקי מחיל השריון. "כשאתה עושה מסלול על טנק מרכבה, למשל, כל המערכות שאתה משתמש בהן מאוד טכנולוגיות, מאוד קשורות לדור הנוכחי. אז מי שאוהב טכנולוגיה, ימצא את עצמו גם אצלנו".

פוגל: "גם באיסוף הקרבי מפעילים טכנולוגיות שבעבר היו שייכות לרמות הגבוהות ביותר של חיל המודיעין, והיום אפשר למצוא אותן בדרג הגדוד. בכל האירועים האחרונים ברמת הגולן, למשל, היו לוחמים של איסוף קרבי שקיבלו מודיעין וידעו לאן להסתכל, ידעו מה נעשה בצד השני, תוך שימוש במערכות מתוחכמות. השילוב של טכנולוגיה ומודיעין מדבר אל בני הנוער. גם בעולם של אבטחת הגבולות אנחנו עובדים עם רחפנים ורכבים בלתי מאוישים, שיא הטכנולוגיה".

חזן: "ובסוף, עם כל הסייבר וכיפת ברזל, מספיק שמחבל אחד יעבור את הגדר, ייכנס ליישוב וירצח משפחה. אם לא יעמוד שם לוחם עם שתי ידיים, שתי רגליים ונשק, זה לא יעזור. כשאתה מסביר את זה ללוחם, הוא מבין את זה".

וולוז'ינסקי: "מעבר לזה, בגלל כל הטכנולוגיה ששולטת בעולם שבחוץ, צעירים שמגיעים לצבא מחפשים את החיבור החברתי, את הביחד. הם פוגשים אנשים שהם לא הכירו - קיבוצניקים, דתיים, עירוניים, חילונים, דרוזים. אתה רואה פתאום חיבור שיכול להיווצר רק בצבא, וזה דבר שלא השתנה. אין כמו אחוות לוחמים".

איך משכנעים חייל בן 18 לעמוד בפיתוי ולא לשלוח לוקיישן בווטסאפ בזמן שהוא בעומק שטח האויב? איך מונעים ממנו להעלות סלפי לאינסטגרם?

חזן: "איך אתה מלמד חייל שלא יפלוט כדור? טלפון זה כלי, טוב ולא טוב, תלוי במצב. לכן אתה מלמד אותו איך להשתמש בצורה נכונה. אתה מראה לו למשל שאם הוא מדבר עכשיו בטלפון, כמה קילומטרים צפונה מפה מישהו מאזין לו".

וולוז'ינסקי: "הם לא טמבלים. אם מסבירים להם הם מבינים, והם גם דורשים הסבר. סוררים תמיד יהיו, אבל אתה רואה לאורך תקופה שבסך הכל החבר'ה מבינים".

אירוע בעייתי אחד

קושי משמעותי נוסף בקרב מפקדים שנתקלים באותו דור חדש, מחובר, סקרן ודעתן, שמוצף במידע וחשוף לכל מה שמתרחש ברשת, הוא ההתמודדות עם שאלות פוליטיות שמסעירות את החברה הישראלית. אם פעם החיילים התגוררו באוהלים אבל הרחשים הפוליטיים שבחוץ לא חדרו את יריעות הבד, אזי היום הם חיים בחדרים עם מזגן ויכולים לקרוא כל דעה שמפורסמת בפייסבוק או לצפות בכל סרטון שעולה ביוטיוב. כמו זה של אלאור אזריה למשל.

בפרשת אזריה הייתה לכאורה התנגשות ערכים — החתירה למגע מול טוהר הנשק. הרשתות החברתיות רעשו וגעשו סביב הסוגיה, כמו גם סביב התמיכה או חוסר התמיכה שהצבא העניק לחייל שלו. הפקודים שלכם נכנסים לפייסבוק ונחשפים מדי יום למגוון הדעות הזה. כיצד ניתן להתמודד עם המצב הזה?

קרפל: "בעולם הנוכחי אתה לא יכול שלא לדבר איתם על זה. צריך לנהל שיח, כי זה דור של הסברים, ולא מעט פעמים, באירועים שונים, אנחנו מנהלים את השיח הזה. לא נותנים לפייסבוק להיות היחיד שמספק להם מידע. אני אומר להם 'אל תתבטאו ברשת. אתם צריכים לדבר? בואו נפתח כיתה, נשב ונדבר'. כל עוד יש שיח והם סוף־סוף מורידים את העיניים מהטלפון ומדברים עם חברים שלהם, זה בסדר".

לדברי וולוז'ינסקי, לו ולמפקדים אחרים לא הייתה התלבטות לגבי מידת המוסריות והחוקיות בפרשת אזריה. "יצאה אמירה מאוד ברורה של הצבא לגבי האירוע הזה", הוא אומר, ומתכוון לכך שאזריה נעצר מיד, נשפט ונשלח לכלא, במסר חד וחלק שקבע כי הירי במחבל הפצוע היה בלתי חוקי ובלתי מוסרי בעליל. "ולכן אני לא רואה את הדבר הזה משפיע על הלוחמים. נכון, לפעמים הם שואלים שאלות, ואני אומר למפקדים שלי - דברו עם האנשים ותסבירו להם את עמדת הצבא".

"יש בחטיבת כפיר עשרות אם לא מאות של אירועים, מאוד מוצלחים, ויש אירוע אחד שנוי במחלוקת", מסכם את הדיון לוי, כאמור בשר מבשרה של חטיבת כפיר, אותה חטיבה של אזריה. "אתה יכול לשים זרקור על האירוע הזה או להסתכל על מאות האירועים המוצלחים והאיכותיים שבהם לוחמי החטיבה הגנו על הבית וביצעו לחימה בטרור".

מה אומרת האישה

ואכן, מה שבעיקר מעניין את המפקדים בצה"ל הוא הלחימה בטרור ובשאר האויבים שמקיפים את מדינת ישראל. בימים אלה, שבהם הגבול הסורי והגבול העזתי חמים מאי פעם, כל הקצינים הנוכחים בפגישה יודעים שבכל רגע הם עשויים להיקרא אל החזית. "המצב מאוד נפיץ", מודה וולוז'ינסקי. "אנחנו בקרוב מסיימים קו באיו"ש ועולים לאימון חטיבתי ברמת הגולן, כדי להתכונן לכל אירוע שבו יצטרכו אותנו, בדרום או בצפון. בזה אנחנו צריכים להתעסק".

מה אתם אומרים לחיילים שלכם, שיודעים שבכל רגע הם עלולים למצוא את עצמם בתוך עזה?

חזן: "שהם הולכים להיות חלק מההיסטוריה של מדינת ישראל. זה לא רק משה רבנו, בן־גוריון ומאיר הר־ציון. גם היום יש אנשים שעושים היסטוריה, שנלחמים למען המדינה. לצערי קברנו חלק מהם, כמו רועי קליין ודרור וינברג (קליין, רב־סרן בגולני, זינק על רימון כדי להציל את חייליו במהלך מלחמת לבנון השנייה. אל"מ וינברג, יוצא סיירת מטכ"ל ומי שפיקד על יחידת מגלן וחטיבת איו"ש, נהרג ב־2002 בניסיון לחלץ את חייליו במהלך פיגוע בחברון, א"א)".

לסיום אני מנסה לברר איתם מה משאיר אותם - כולם בשנות השלושים והארבעים שלהם, בעלי משפחות - בצבא במשך כל כך הרבה שנים. "חשוב לי לחנך, חשוב לי להשפיע", אומר פוגל. "מעבר לזה, אני מסתכל מסביבי ומרגיש שאני במקום שהכי חשוב להיות בו כרגע. אני שותף למשהו מאוד חשוב של מדינת ישראל, ומשפיע על בני נוער שעתידים להיות המנהיגים הבאים שלנו. כשאני קם בבוקר ושם את המשפחה שלי במקום השני בסדר העדיפויות, אני עושה את זה כי אני מרגיש שאני עושה משהו מאוד חשוב".

קרפל: "אני מהנדס חשמל בהכשרתי, אני לא כאן בשביל כסף, זה בטוח. אני נשאר בצבא בגלל היכולת שלי להשפיע על דור העתיד של מדינת ישראל. בני הנוער שאנחנו מפקדים עליהם, הם מי שיניעו את החברה הישראלית בעתיד".

הנשים שלכם נורא רוצות שתפרשו כבר?

וולוז'ינסקי: "זו תמיד הליכה על חבל דק, בין הגאווה בתפקיד לרצון שתהיה בבית. אבל בנאדם מחפש בסוף משמעות למה שהוא עושה. כמפקד, כשאתה הולך לישון ובודק מה עשית היום, אתה מרגיש שאתה משמעותי".