נדמה כי פעם בחודשיים מסבירים לנו שיש בלילה ליקוי ירח שלא היה כמותו מאתיים שנה, ובלית ברירה אתה חייב לצאת עם הילדים ולבהות בקסם המפוקפק הזה. שעה וחצי הסתכלתי לשמיים בשישי שעבר — מתתי לישון אבל הלחץ החברתי הכריע אותי — בהיתי באיזו נקודה מוארת זמן רב עד שהתחוור לי שאני מביט במנורת רחוב. אני חייב להודות שטרם הבנתי את הטיעון הזה של "פעם במאתיים שנה": מדוע העובדה שמשהו מתרחש פעם במאתיים שנה מחייבת אותי לצפות בו? העובדה שזה קורה פעם במאתיים שנה לא הופכת משהו למעניין, חברים. מדובר בירח שאולי יש לו גוון כלשהו. מה בעניין הבינוני הזה עוצר נשימה? ואם פעם במאתיים שנה (פעם אחת בלבד בכל מאתיים שנה!) חילזון ישלשל, תקראו לי לצפות גם בזה?
אם אנחנו כבר מחפשים להתרגש, בואו נניח לירח. גם לא צריך לחכות מאתיים שנה. קורים סביבנו כל הזמן דברים נפלאים שאנשים החיים בינינו יוצרים, ואולי ראוי לציין אותם יותר. בשבוע שעבר למשל, צפיתי בשני פרקים מהסדרה הנקראת "תיק חיי". מדובר בסדרה שיצרה הבמאית נילי טל, ובעת הצפייה בה ראשי ניתק ממקומו. אלה דברים שצריך אולי להזכיר לפעמים ליוצרים דוקומנטריים, כי הם עובדים קשה מאוד, מלאכתם סיזיפית ורק אחת לכמה שנים, במקרה הטוב, יוצא סרט שלהם לאקרנים. אז הנה נילי, אני רוצה שתדעי משהו: אנחנו לא מכירים, אבל את הסרטים שלך אני מכיר היטב. את כולם. יש לי השערה שאיננו אוחזים באותן עמדות בחלק ניכר מהנושאים שעל סדר היום, אבל היצירות שלך פילחו לי את הלב. אני זוכר את הסרט שעשית על הכלות מאוקראינה (כולל סרט ההמשך). אני זוכר היטב את הסרט שבו, עוד לפני הימים שבהם כולם צילמו את עצמם, יצאת כביכול לחפש אהבה בגיל 60. ואני זוכר גם את סרטי הדוקו על מקרי הרצח המזעזעים שאליהם חזרת בכישרון רב, בדיוק כפי שעשית כעת ב"תיק חיי", כשחזרת אל הרצח הכפול והמחריד שעולל עמירם הוכברג לגרושתו ולאמה, בפרשה שזיעזעה את ישראל בשנות ה־90. את חוזרת אל האירועים הבלתי נתפסים בדייקנות מצמררת ואחר כך גם ברגישות מרהיבה. אי־אפשר לצפות באיתי בלייכמן מתאר לך את מה שאירע מנקודת מבטו כילד, מבלי לדמוע. מה שאני מנסה לומר, כמדומני, אלה שני דברים. אחד לכם, קוראים אהובים, וזה שתצפו ב"תיק חיי" שמשודרת כעת ב־yes דוקו, כדי לגלות שלא צריך לחכות מאתיים שנה כדי לראות משהו מפעים בשמיים. יש סביבנו אנשים המייצרים כאלה בעצמם. הדבר השני הוא לנילי טל: תודה, כפרה. יוצר דוקומנטרי הוא תמיד קצת בודד ולא תמיד זוכה לתהילה מספקת, אז אם זה שווה משהו, דעי שמאז שצפיתי לראשונה בסרט שלך, אני מחכה תמיד לסרטך הבא, ובכל פעם שיוצא משהו חדש שעשית אני יודע שאני עומד להיסחף שוב עם הסיפור שבחרת לספר לי הפעם, וללמוד דרכו עוד משהו על עצמי ועל החיים המשונים שלנו על פני האדמה.
הנה עוד שני אנשים שיצרו דברים מרגשים בהרבה מליקוי הירח וכתבו ספרים נפלאים, שראו אור לאחרונה: הראשון הוא האלוף במילואים גיורא איילנד שכתב ספר חדש שכבר נכנס לרבי־המכר. הספר נקרא "לא נרדם בלילות" והוא ספר ביוגרפי נפלא וחשוב ומלמד, מלא כנות ועומק. איילנד שנולד מעט לאחר הקמת המדינה, לחם במלחמותיה, אהב אותה תמיד חרף פגמיה. ובשונה מהמקובל, הוא גם יודע לערוך דיון נוקב עם עצמו ואיתה מתוך אהבה עמוקה ובאופן שניכר ממנו כל העת שהוא חותר לאיזו אמת, בלי לנסות לסגור חשבונות ולהוכיח איזו גדולה. להפך. יש לאיילנד איזו יכולת נדירה לנתח גם טעויות שהוא עשה. באופן אישי אינני זוכר גנרלים רבים שעשו זאת כמותו. יש היום נטייה של כל מיני לשעברים לספר כמה הם "מודאגים", ועל ידי זה לבדל את עצמם מה"ערב רב" הישראלי. הם ממרקים את מצפונם על חשבון "ההמון הנבער". איילנד אינו כזה. יש בדבריו ענווה, ביקורת עצמית חסרת רחמים כשצריך, ואיזו מתינות ואהבה מפוכחת למקום הזה שבו אנו חיים. בראיון שאיילנד נתן למוסף זה, הוא סיפר על כאבים פיזיים שהוא חווה בגלל מחלה כרונית לא פשוטה. גם ביחסו לכאב הנורא שמייסר אותו יש איזו השלמה הרואית ומעוררת השראה. איש אמיץ היה בשדה הקרב והוא נותר כזה עד היום.
תרגיש טוב גיורא. ושה' ישלח לך רפואה שלמה.
האדם השני שיצר מחזה נפלא יותר מליקוי הירח הוא פרופ' מרדכי רוטנברג. ספר מרתק שיצא כעת לאור תחת הכותרת "השטיבל והסטארט־אפ", מביא שיחות שלו עם הפסיכולוג הקליני ברוך כהנא, על התפר שבין פסיכולוגיה ליהדות ועל החיים בכלל. פרופ' רוטנברג הוא חתן פרס ישראל ומי שפיתח משנה נועזת של פסיכולוגיה יהודית והעמיד תלמידים הרבה. אני מניח רגע לרעיונות פורצי הדרך והמקיפים שיש לאיש הזה ושבוקעים מכל דף בספר, ומתעכב רק על סיפור חייו: הרי לכם אדם שכילד צפה בעיניו בבית הכנסת הסמוך לביתו כשהוא עולה באש, בליל הבדולח. הוא עמד וראה את השריפה הגדולה ומנבאת הרעות וחרף גילו הצעיר, הבין היטב מה הוא רואה. כשניצל בעור שיניו מהנאצים (שעצרו את אביו) והגיע לישראל, הצטרף למגיני ירושלים ולחם כנער בעיר העתיקה, נטל חלק בשמירה על ירושלים ולאחר מכן בסלילת דרך בורמה. לימים איבד את בנו, בֹעז ישראל, שנהרג בפעילות מבצעית שבה השתתף כלוחם בצנחנים והוא בן 18 בלבד. רוטנברג לא שקע, אלא אזר כוחות והמשיך בקריירה האקדמית המרשימה שלו עד שזכה בפרס ישראל. כשקראו לו לקחת את הפרס הוא פסע לבמה בצעדי ריקוד קצת משונים. הוא לא הסביר לאיש מדוע עשה זאת ואנשים שייכו זאת לאופיו הססגוני. בספר הוא מסביר לכהנא את העניין: יום לפני שקיבל את הפרס עלה לקבר בנו ואמר לו שם שהוא אמנם לא זכה ללוותו לחופה, אבל "הנה מחר אנחנו נקבל את 'פרס בֹעז ישראל' ביחד, ואתה תהיה עימי שם". כשקראו בשמו לבמה לקבל את הפרס, הוא דמיין שהוא הולך יד ביד עם בנו בֹעז, שניהם בבגדים הדורים, כדי להכניסו לחופה. וכשדמיין זאת, פרצו ממנו צעדי הריקוד.
אז פעם במאתיים שנה יש ליקוי ירח או ליקוי חמה ואנחנו צריכים, כי לא נעים אחרת, להיראות מתפעלים. אבל האמת היא שבכל יום מסתובבים בינינו אנשים שמייצרים בעצמם פלאות ויוצרים מתוך מעמקי נשמתם הוויות חדשות ומעוררות השראה. אז תודה לכם נילי טל, גיורא איילנד ומרדכי רוטנברג. והלוואי שירבו כמותכם בישראל. שבת שלום.
