בני מתגייס. הוא שובץ לחיל התותחנים, חיל בו גם אני שירתתי כקצין. מסורת משפחתית. גאווה גדולה. חשבתי שאני יודע מה מצפה לו, אבל לא היה לי מושג עד כמה צה"ל של ימינו שונה מצה"ל שבו שירתתי בסדיר ובמילואים במשך כ־30 שנה.

השינוי הורגש כמעט מיד.

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

לאחר פרידה מהמשפחות ושרשרת החיול בבקו"ם, יוצאים האוטובוסים עם המגויסים הטריים לבסיס שבטה בדרום. עם הגעתם, המגויסים נאספים באולם הרצאות. "שיחות אוריינטציה" קוראים לזה: בערך עשר דקות עם מש"קית ת"ש, עוד כמה דקות עם קצין רפואה, ואז מגיעה גולת הכותרת - כשעה וחצי עם הרב הצבאי של הבסיס. את תחילת דבריו הוא מכוון לדתיים. הרב מסביר להם מה מותר למפקדים להורות להם לעשות, ומה אסור להם. בני רואה בשורה הראשונה את המפקדים מתכווצים במושביהם במבוכה. הרב מפרט את זכויות החייל הדתי: זמני תפילה, כשרות וכו', כולל הנחיות לאילו פקודות מותר להם לסרב. הכל מול המפקדים. לאחר מכן עובר הרב לדבר אל החיילים החילונים שרק התגייסו. הטון משתנה: הרב דורש כבוד לדת ולדתיים. מי שייתפס מדבר בטלפון בחדר האוכל בשבת – ייענש! מי שיביא אוכל מהבית – עונש! השורה התחתונה שעימה בני יצא מהשיחה הזו: על כל החילונים והמפקדים לכבד את הדתיים ואת הדת. נקודה.

על כבודם של החילונים, שיירמס במהלך השירות שוב ושוב, אין איש מגן. בני מושך בכתפו. שיבושם להם. הוא בא חדור מוטיבציה לשרת כפי שעשו הוריו, ובזה הוא מתמקד.

איור: רות גוילי

* * *

פנקס שירות.

כאשר שמעתי מבני על האירוע הזה, ועל עוד מקרים נוספים בתחילת שירותו - לחלקם עוד נגיע - החלטתי להתחיל לתעד אותם ביומן. עוד מקרה של הדתה הצטרף לאירוע נוסף של אפליית חילונים, והרשימה הלכה והתארכה. פה ושם מגיעים לתקשורת פרסומים כאלו ואחרים על קבוצות חיילים דתיים שיוצאות החוצה בהפגנתיות באמצע טקס בשל הופעת נשים על הבמה; או על מד"סיות שלא יכולות ללבוש בגדי ספורט, מכיוון ש"אינן צנועות" דיין. אבל בעיניי, מה שמכונה "הדתה בצה"ל" איננו אירוע אחד כזה או אחר, אלא צירוף של הרבה מאוד פרטים קטנים, יומיומיים, שבשורה התחתונה גרמו לבני ולחלק מחבריו לחוש שבשירות שלהם הם הופלו לא אחת לטובת הדתיים.

הערה קטנה לפני שאמשיך: אנחנו משפחה שמכבדת מסורת, וכמה מענפי המשפחה כוללים גם דתיים וחרדים. כישראלי וכקצין אני רואה חשיבות מכרעת לשילוב אוכלוסיות דתיות (וגם חרדיות) בצבא העם, ואין ספק שבצה"ל של 2018 תרומתם של חובשי הכיפה היא מכרעת וחשובה. על כך אין עוררין. לכן, המניע לפרסום כאן איננו אתאיזם, שנאת דת או מאבק פוליטי כזה או אחר. זה פשוט יומן של אבא מודאג, שליווה את בנו החילוני במהלך שירותו הצבאי, וחש שהצבא נוטש את תפקידו ככור היתוך ואת עקרון היחס השוויוני לכל.

* * *

איור: רות גוילי

בוקר שישי ראשון, לקראת יציאה הביתה.

הטירונים הטריים עדיין לא מחולקים למחלקות, הכל זמני וכאוטי. בסיס שבטה מרוחק דרומית כ־50 דקות נסיעה מבאר־שבע, והצבא דואג לאוטובוסים המסיעים בסבבים את החיילים לבירת הנגב, משם ימשיכו לבתיהם בתחבורה ציבורית. מאז ומתמיד הנוהל בשבטה היה קבוע: ככל שהחייל צפוני יותר, הוא יעלה על אוטובוס מוקדם יותר (כנ"ל גם לגבי אילתים, שגם להם מחכה דרך ארוכה דרומה). אלא שבאותו שישי ראשון בתקופת ה"טרום טירונות" עדיין אין לטירונים מפקדים קבועים, ולפתע מגיעה ההחלטה: על האוטובוס הראשון, שיוצא הכי מוקדם בבוקר, יעלו דתיים בלבד (צריך לכבד אותם! הם צריכים להגיע הביתה מוקדם כדי להתארגן לשבת, נאמר לבני ולחבריו). כך יוצא שחייל חילוני מקריית־שמונה יוצא משבטה זמן רב אחרי חייל דתי מפתח־תקווה, לדוגמה.

יצוין כי התופעה לא חזרה בהמשך. לאחר שיבוץ החיילים ליחידות אורגניות עם מפקדים קבועים, הייתה הקפדה על הנוהל ההוגן של קדימוּת לפי מרחק הבית מהבסיס.

לאחר כשבוע, בני וחבריו שובצו לסוללות לפי יחידות. בחלק מהסוללות – דתיים וחילונים, ללא בנות; ביתר הסוללות – חילונים ובנות, ללא דתיים (או עם מעטים בלבד). בני שובץ לסוללה מהסוג הראשון: כמחצית מהחיילים שעימו בסוללה הם מה שקרוי בסלנג הצה"לי "ביינישים", בני ישיבות הסדר. להבדיל מיתר החיילים בסוללה, שהתגייסו אחרי תיכון לשירות צבאי מלא של שלוש שנים, בני ישיבות ההסדר למדו אחרי התיכון שנתיים או יותר בישיבה, וגיוסם נדחה. הם בני 20 לפחות, ויש ביניהם אף בני 28. על פי "ההסדר" הם משרתים שירות חובה, שלרוב נע סביב 16 חודשים. המבוגרים יותר משרתים רק 8 חודשים (משתחררים בסוף המסלול), ויש מהם שמשרתים אף פחות, ומשתחררים זמן קצר אחרי הטירונות.

רבים מהם חיילים מצוינים שעושים שירות מעולה, אבל בצה"ל נוצר מצב בו חיילים בני 18 שמתגייסים לשירות של 3 שנים ומגיעים לכור ההיתוך הצה"לי מרקעים שונים, מעדות שונות, מערים ויישובים שונים וממגזרים שונים בחברה הישראלית - משובצים יחד לאותה יחידה עם קבוצה מגובשת של בני ישיבות, שמבוגרים מהם בשנתיים לפחות, משרתים פחות ממחצית הזמן מהם ומקבלים שכר גבוה מהם. בשטח, את זה למדתי מבני, ההבדלים האלו ניכרים.

זה מתחיל בדברים קטנים, כמו זקן. כל מי שעבר טירונות קרבית יודע עד כמה כל דקה בבוקר היא יקרה מפז, ומתברר שהאפשרות לא להתגלח חוסכת זמן ניכר. הדתיים פטורים מגילוח - החילונים לא (אלא אם יש להם בעיה רפואית כלשהי). מי קובע מי דתי ומי חילוני? רב היחידה מעביר כל מי שמבקש "פטור זקן" מבחן בהלכות דת. רוב החילונים לא הצליחו לקבל פטור גילוח. הפטור ניתן אוטומטית רק לדתיים. אם הצבא יכול להכיל חיילים עם זקן, מדוע רק בני ישיבות?

האימונים מתחילים, והמפקדים מסבירים (ובצדק): להתאמן זה מעל הכל. גם אם צריך לדחות שינה, אכילה, עשיית צרכים, יציאה הביתה. אבל מהר מאוד בני למד שדבר אחד בסוללה עוצר כל אימון, ולא משנה איזה: התפילה. שלוש פעמים ביום (בבקרים 40 דקות ולעיתים, בראש חודש למשל, אף יותר), מתכנסים הדתיים בבית הכנסת הממוזג (ואם הטירונים בשטח, בפינה מבודדת) לתפילה. כמובן, זכותם המלאה להתפלל; אבל בזמן התפילות, המחצית החילונית של הסוללה ממשיכה בפעילות שגרתית. בקשה מחילונים להשוואת תנאים – גם אנחנו רוצים לשבת חצי שעה במיזוג בצהריים בחום הנורא של שבטה ולקרוא ספר – נדחית על הסף. מבחינת הצבא, רק לדתיים יש צרכים רוחניים.

הטירונות ממשיכה, ובני וחבריו יוצאים לסדרת אימונים בשטח. כשמגיעים לשטח, מתמקמים וצריכים להקים אוהלי סיירים. בני הישיבות מתחילים להקים את האוהלים יחד עם החילונים, אבל אז מגיע זמן התפילה. החילונים מקבלים פקודה: לסיים להקים את האוהלים של כל הסוללה, גם עבור הדתיים. כעבור מספר ימים, בסוף הסדרה, מפרקים את האוהלים. ושוב: דתיים הולכים להתפלל, החילונים מפרקים את האוהלים של כל הסוללה ומעמיסים על המשאיות. במחזור הטירונות של בני הפרוצדורה הזו נשנתה בחלק גדול מסדרות השטח. בזמני, אם היה חייל דתי בסוללה שהלך להתפלל בזמן שאחרים עבדו, זה לא הורגש. אבל ביחידה של בני, כשה"ביינישים" מהווים כמחצית מהסוללה והעול נופל שוב ושוב על המחצית השנייה, זה מורגש ביותר.

זה קרה גם בחלק ממסדרי היציאה בשישי בבוקר, כשטירוני הסוללה מתכוננים לצאת הביתה. היו מסדרי יציאה שבהם נאמר מפורשות לבני ולשאר חבריו החילונים: הדתיים מתפללים כרגע; רוצים שהסוללה תוכל לצאת קודם? נקו גם את החדרים שלכם וגם את החדרים שלהם. וכך, החילונים ניקו את כל המתחם הסוללתי, ואף שטפו וניקו לדתיים את החדרים.

* * *

איור: רות גוילי

ערבי שבת היו, לא אחת, מקור לחיכוך בין הדתיים לחילונים.

במחזור הטירונים שבו שירת בני, המפקדים השתדלו מאוד שהחדרים יהיו מופרדים לחדרים לחיילים חילונים ולחדרים לחיילים דתיים. אבל זה לא תמיד צלח, והיו גם חדרים "מעורבים". באחד מערבי שבת חייל חילוני חזר לחדר מעורב כזה, הדליק בטבעיות את האור והשתרע על מיטתו לקרוא ספר. מיד הזדעקו שותפיו הדתיים: מה אתה עושה!? אסור להדליק אור בשבת! תכבד אותנו! החייל הנבוך התנצל ואמר שהוא מיד מכבה את האור. לא! זעקו לעברו חבריו הדתיים, אסור לכבות אור בשבת! למחרת שמע בני כי באותו לילה החברים בחדר ישנו באור מלא. החדר הזה פוזר לאחר התקרית.

בהמשך נודע ל"ביינישים" שאחד החיילים, בחור ממוצא רוסי, איננו יהודי. מכיוון שהוא יכול לכהן כ"גוי של שבת", החייל קיבל הזמנות חוזרות ונשנות בשבתות להדליק אור ולכבות אור, וסייע לדתיים ברצון. אבל בשבת אחת, כשהעירו אותו באמצע הלילה אחרי שמירה כדי לכבות שעון מעורר שהחל לצלצל בחדר הסמוך של הדתיים, נמאס לו והוא שם לזה סוף.

ארוחת שבת חגיגית בבסיס, בחדר האוכל המרכזי. לאירוע מוזמן בכל יום שישי רב (אזרח), עם אשתו וילדיו לסופ"ש בבסיס. בכל שבוע, רב אחר. בתום הארוחה הרב נושא דרשה ודברי תורה. לאחר מכן, שירי שבת, כפי שנהוג בישיבה. ההשתתפות חובה על כולם, בפקודה. על החיילים החילונים, שמבקשים לעשות משהו אחר במעט הזמן הפנוי שיש להם בטירונות, ושאין להם עניין בדרשות דתיות או בפרשת השבוע, נאסר לצאת.

רב המספק את צורכיהם הרוחניים של החיילים בערב שבת ובמהלך השבת בבית הכנסת הוא שירות נפלא שמעניק הצבא לחייליו הדתיים. החיילים החילונים המשרתים באותה יחידה לא זוכים לשירות דומה. לא מתאפשרת על ידי הצבא כל הרצאה, הופעה, סרט או פעילות אחרת כלשהי לטובת החיילים החילונים בשבתות. מדוע האפליה? ומדוע הכפייה?

בחזרה לאימוני הטירונות. בשבטה, כמו בבסיסים רבים נוספים, משרתות מדריכות לאימון גופני. הן מעבירות את שיעורי הכושר לכל היחידות כשהן לובשות בגדי ספורט, כפי שנכון ומתבקש. אבל ליחידות עם ה"ביינישים" הן מחויבות לבוא במכנסי דגמ"ח ונעליים צבאיות, כדי "לכבד את הדתיים". על המדריכות אף נאסר להדגים לטירונים ביחידות הללו תרגילי ספורט כלשהם. מותר להן רק להסביר מילולית מה צריך לעשות, ולבקש מחייל או מפקד (זכר, כן?) להדגים. מסתבר שחיילות המדגימות שכיבות סמיכה או מתיחות גורמות לפגיעה בכבודם של בני הישיבות. ומה עם הכבוד שלהן?

באחד הימים דווח על נחש שנצפה בבסיס. מספר טירונים נשלחים בפיקודו של עוזר הרס"ר לנכש את העשבים באזור. הטירונים החילונים ניגשים לעבודה, אך ה"ביינישים" אינם מוכנים לכך: השנה שנת שמיטה – לא מנכשים. את עוזרו של הרס"ר זה לא מעניין: אם בעוד שעה השטח לא נקי מעשבים – כולכם תיענשו. בסופו של דבר נמצאה פשרה: החילונים ינכשו את העשבים, הדתיים יובילו את הגזם לאשפה.

* * *

מטווחים. קיץ. השמש קופחת.

כמו לכל חייל, גם לבני יש שתי מימיות, שמתרוקנות בחום המדבר כבר בשעה 10 בבוקר. מכל המים הנגרר ("עוקב", בלשון צה"לית) נמצא בסוללה הסמוכה, מרחק הליכה גדול. על פי פקודות הצבא, בכל מטווח חייבים להיות מספר ג'ריקנים עם מים. אלו מים למקרה חירום: פציעה, התייבשות וכו'. על החיילים נאסר למלא מהם את המימיות, אחרת, כך קובעות ההוראות, אי־אפשר יהיה לירות במטווח. הגיוני.

ואז מגיעה ארוחת הצהריים, ושוב מתברר שפקודות הצבא הן עניין גמיש: הדתיים לא יכולים לאכול בלי ליטול ידיים. הפלא ופלא: לפתע מותר להשתמש בג'ריקנים. בני וחבריו הצמאים הביטו כיצד מים נשפכים מהג'ריקנים על הקרקע לצורך נטילת ידיים. את הצימאון שלהם הם כבר ירוו בבסיס.

אחד הדברים המנחמים ביותר לטירון הוא ביקור משפחות. אבל לפחות בתקופה בה בני היה בשבטה נאסרו ביקורי משפחות בשבת. הסיבה הרשמית: אין תחבורה ציבורית בשבת, ומשפחות ללא רכב לא תוכלנה להגיע. ביקורי משפחות הותרו פעם אחת בלבד במהלך המסלול – ביום העצמאות. אין בעיה לצבא ההגנה לישראל לשבש למשפחות החיילים את חגיגות יום העצמאות, חג חילוני, אבל הוא לא מאפשר למשפחות לבקר את החיילים בשבת.

יום ההשבעה. אירוע מרגש בחיי כל חייל. על מגרש המסדרים בשבטה נפרסים החיילים, מסודרים על פי סוללות, לשבועת אמונים בצה"ל. הטקס מתחיל. אל הבמה עולה רב הבסיס, הקורא פרק מהתנ"ך. אחריו עולה רב נוסף, בכיר ממנו בדרגתו, שנושא דרשה אשר הביטויים "עם ישראל" ו"ארץ ישראל" הופיעו בה פעמים רבות. צירוף המילים "מדינת ישראל" (שמשלמת את משכורתם) לא הוזכר אף לא פעם אחת בדבריהם. לאחר דברי שני הרבנים נשבעו הטירונים על ספרי התנ"ך. הדתיים קראו "אני מצהיר", והחילונים "אני נשבע". רק לאחר ההשבעה עלה לדבר מפקד שאיננו רב, שנשא דברים קצרים, שגם הם הסתיימו במילים "ה' עוז לעמו ייתן".

יצאנו משם תוהים: איך ומתי הפכה השבעה לצה"ל לאירוע דתי? כיצד ויתרו המפקדים על ניהול האירוע המשמעותי הזה ומסרו אותו לידי רבנים?

* * *

לאחר סיום הטירונות מתחיל פרק האימון המתקדם.

מרבית חיילי הסוללה משתתפים בו, ובארבעת החודשים הקרובים לומדים את מקצוע התותחנות. חלק מבני הישיבות נפרדים מהסוללה כבר בשלב זה, ועוברים ליחידה אחרת לחודשיים נוספים, לקראת שחרורם. השאר (כל החילונים והדתיים שנותרו) ממשיכים באימון המתקדם.

הנה מתחיל שיעור תחמושת. בני וחבריו לסוללה בכיתה בשבטה. נכנסת מדריכת תחמושת, סמלת בדרגתה, להעביר את השיעור. שני "ביינישים" קופצים כנשוכי נחש ממקומם, מכריזים כי הם מבקשים רשות לא לשמוע אישה, וחומקים מהכיתה. המפקדים עוברים על כך לסדר היום.

איך הרגישה המדריכה?

האימון המתקדם כולל גם פעילות בצפון הארץ. ניתנת פקודה לעלות לאוטובוסים לקראת הנסיעה הארוכה משבטה. בני הישיבות אומרים: אי־אפשר, צריך להתפלל עכשיו. וכך עומדים המפקדים ומחצית הסוללה, ובני בתוכם, כמובן, נבוכים, וממתינים כ־20 דקות עד שהדתיים מסיימים להתפלל. איזה מפקד יעז להפריע לתפילה? בני סיפר כי בעבר הורו המפקדים ל"ביינשים" להתפלל באוטובוס, תוך כדי נסיעה. נשמע כמו פתרון סביר, אלא שה"ביינישים" דיברו עם רב אזרחי שאמר להם שזה לא מקובל, ואחרי לחץ על מפקדי הסוללה הם ויתרו ועיכבו את הנסיעה עד שהדתיים סיימו להתפלל.

אבל צה"ל דווקא מפיק לקחים, ובעקבות מקרה הנסיעה לצפון (ומקרים דומים נוספים) הוחלט: בכל נסיעה הדתיים והחילונים ייסעו באוטובוסים נפרדים. לרוב, האוטובוס של הדתיים הגיע כחצי שעה אחרי האוטובוס של החילונים כי ה"ביינישים" ומפקדיהם הדתיים עצרו להתפלל. בחצי השעה הזו בני וחבריו החילונים פרקו את הציוד של כולם מהמשאיות, העבירו אותו למקומו או עשו כל פעילות נדרשת אחרת עבור כל הסוללה, שהדתיים לא לקחו בה חלק עקב התפילה.

עברו שמונה חודשים, סוף מסלול. בשלב זה משתחררת קבוצה נוספת של בני ישיבות שמסיימים את שירותם הצבאי. בני משובץ לסוללה מבצעית, שתופסת קו בשטחים. שיעורם של בני הישיבות קטן יותר כעת, והתנאים המועדפים להם זכו מתמעטים, אבל לא נעלמים לגמרי.

יום כיפור. הפעילות המבצעית לא עוצרת לרגע, והמטלות ללא שינוי מיום רגיל. אבל המפקדים מודיעים: בני הישיבות זוכים להקלה ‑ הם שומרים בש"ג בלבד, בישיבה ובלי אפוד. את יתר המטלות, הקשות יותר (סיורים, עמידה במחסומים וכו') – יבצעו שאר החיילים. מה ההצדקה לחוסר השוויון, שואלים החיילים. כי הם צמים, עונים המפקדים. לא עזרה הטענה שגם חילונים ומסורתיים רבים צמים ביום זה.

חלק מבני הישיבה שמשרתים בסוללה המבצעית הספיקו להינשא ולהוליד ילדים. אב לילדים מקבל חופשה של יומיים בשבוע בבית. ומכיוון שהם בני ישיבות, ומתחשבים בבקשותיהם, הם מקבלים את היציאות שלהם בימים הנחשקים ביותר – חמישי־שישי־שבת. שאר הלוחמים בסוללה יסתפקו בדרך כלל בחופשה של יומיים באמצע השבוע. ארוחות שבת עם הבן החייל שלנו הפכו נדירות במשפחתנו בתקופה זו.

* * *

בסיום התעסוקה המבצעית, בני חוזר לשבטה, לקורס מפקדים.

לצידו כמה בני ישיבות שבחרו – ועל כך כל הכבוד, יש לומר – ללכת למסלול פיקודי ולהאריך את שירותם בעוד כמה חודשים. הם מיועדים להיות מפקדיהם של בני הישיבות שיתגייסו שנה אחריהם. בקורס המפקדים עצמו, אליו מגיעים חיילים מכל יחידות החיל, בני לא חש הטיה כלשהי לרעת החילונים.

בתום הקורס הוא משובץ כמפקד טירונים בשבטה. בין הטירונים שתחת פיקודו יש גם, כמובן, "ביינישים" שהתגייסו זה עתה. למרות שבני כבר מכיר היטב את ההתנהלות, הוא בכל זאת חוזר מדי פעם עם סיפור מרתיח. אחד מהם אירע בשבת, כשבני היה תורן.

בלב הבסיס בני מבחין בטירון דתי מהסוללה שלו, שביצע עבירת משמעת. בני שולף פנקס ועט מכיסו. מה שמך, חייל? להפתעתו, החייל מסרב לומר לו את שמו. למה? הטירון לא מתבלבל: כי רישום שמי בפנקס יגרום לחילול שבת. באיזה צבא בעולם, טירון, שבועיים בצבא, יעז לסרב למסור את שמו לסמל?

הזמן עובר, הפז"ם דופק, והאגד הארטילרי עורך יום ספורט תחרותי לכל היחידות שלו - שבסופו עצרת גדולה. המטרה: גיבוש. אבל רגע, יום ספורט? כזה עם חיילות בבגדי ספורט? לבני הישיבות מהגדודים המעורבים מארגנים אוטובוסים למפגש עם רבנים, שמתקיים במקביל ליום הספורט והרחק ממנו. אז גיבוש לא היה, אבל לפחות לקראת סוף היום הם חזרו לעצרת המשותפת. אולי אז סוף־סוף יהיה כל האגד יחד?

לא ממש. כשעולות חיילות על הבמה לשיר, חלק מה"ביינישים" קמים ויוצאים, אחרים מתיישבים בצד, מסיטים את פניהם ואוטמים את אוזניהם. כך הופך אירוע שנועד להפגיש וללכד חיילים ויחידות שונות באגד לאירוע המשיג בדיוק את ההפך.

החודשים נוקפים, בני כבר לקראת סוף המסלול של הטירונים שלו. החיילים הם כבר תותחנים מיומנים. בסוללה יש צוותים על טהרת בני ישיבות וצוותים של חילונים. ישיבת מפקדים: למחרת יתקיים תרגיל גדול, והסוללה צריכה להוציא שני צוותים שיבצעו ירי ארטילרי. עכשיו השאלה היא רק: אילו שני צוותים? עולים שלל שיקולים לטובת שליחת לפחות צוות דתי אחד, אבל בסופו של דבר מפקד הסוללה מכריע – ייצאו רק חילונים. הנימוק: הירי אמור להתחיל מוקדם בבוקר, והדתיים לא יכולים לירות מוקדם כי הם צריכים להתפלל.

כשבני מספר לי את המקרה הזה, הוא מפטיר: אני רק מקווה שבמלחמה הבאה אלו לא יהיו השיקולים.

דובר צה"ל: מקפידים לכבד את זכויות החיילים

 מדובר צה״ל נמסר בתגובה: ״בכתבה מדובר על אירועים מלפני שלוש שנים ועל כן לא נוכל להתייחס באופן פרטני לאירועים עצמם.

״צה״ל הוא צבא העם וככזה מגייס לשורותיו חיילים וחיילות מכל חלקי החברה ועל כך גאוותנו. צה״ל פועל בפקודות ובמעש לאפשר שירות ושימור אורח החיים של כלל חיילי צה״ל, חילונים ודתיים.

“פקודת השירות המשותף נכתבה לשם מטרה זו. עוד נציין כי יש לקיים את הפקודה שנכתבה לאחר התייעצויות רבות ובשום שכל ורגישות, כלשונה, ואין להקל ממנה או להכביד על סעיפיה.

“מבדיקה עם מפקד הבסיס עולה כי בימים אלה תופעות מסוג אלה המתוארות - לא מוכרות, ונעשה מאמץ ליצירת שוויון ותנאים הולמים לכל.

״יובהר כי מפקדי שבטה, החל מהסגל הזוטר ועד הסגל הבכיר, מקפידים לכבד את זכויות החיילים על פי הפקודות ומקבלים פקודות אך ורק ממפקדיהם, ולא מגורמים אזרחיים״.

 סא”ל נמרוד ציבולסקי, האחראי על ההכשרות בבסיס שבטה, מוסיף: "אני משרת בצה”ל 19 שנים. בתפקידי הקודם, פיקדתי על גדוד שמשלב מסלול בני ישיבות כחלק מהסוללות הלוחמות. בתפקידי הנוכחי הנני מפקד על קורס הקצינים של חיל התותחנים אשר משלב את כלל האוכלוסיות בחברה הישראלית.

“כמפקד בצה"ל ובחיל התותחנים, וכמי שפיקד בקרבות, בביטחון השוטף ובשגרה המבצעית, אני יכול להעיד שאנו, מפקדי חיל התותחנים, פועלים על פי ערכי היסוד שכתובים ברוח צה”ל. כמפקד בשבטה, כבוד האדם נמצא במרכז השיח. אנו רואים כל אדם כבעל מטען ערכי, רמות ויכולות שונות. אנו רואים לנכון לעשות את המיטב - ולאתגר כל לוחם בחיל ובו בזמן לכבד כל אמונה שיש לו.

“מעבר לרוח השוררת בקרב המפקדים כאן בבסיס, אנו פועלים על פי פקודת השירות המשותף, שנותנת למפקד כלים וגבולות כדי לייצר במסגרת שלו לכידות. מדיניות השירות המשותף מושתתת על תפיסת צבא העם על פיה משרתים בקרבנו בני כל המינים, הדתות והעדות, כאשר תרומתם של כולם חיונית להצלחת הצבא במילוי משימותיו”.

הפורום החילוני: "דגל שחור לחילונים"

ד"ר רם פרומן, יו"ר הפורום החילוני, מסר בתגובה: "העדות של ש' היא תמרור עצור לצה"ל ודגל שחור לחילונים המשרתים בצבא ולהוריהם. המטכ"ל חייב להבין שהוא איבד את השטח לטובת רבני הגדודים, מפקדים דתיים ועמותות דתיות שהחליטו לשנות את צביון הצבא, ותחת אצטלה של התחשבות בצרכים וברגשות דתיים (כאילו רק להם יש צרכים ורגשות) מתעמרים בחיילים ובחיילות החילונים. כתוצאה מחשיפות של הפורום החילוני ושדולת הנשים, פירסם השבוע ראש אכ"א איגרת ראשונה מסוגה, שבה הוא קורא למפקדים להתעשת ולבלום תהליכי הדתה. זה צעד ראשון בכיוון הנכון, אבל על המטכ"ל להמשיך להגן על חייליו החילונים. במקביל, החיילים החילונים והוריהם חייבים לנצל את כל הכלים העומדים לרשותם כדי להגן על זכויותיהם הנרמסות. כל חשיפה כזאת מאלצת את הצבא לתקן את דרכיו. הפורום החילוני משמש כתובת לכל מי שנפגע מהדתה בצה"ל".

לעצור את הטרלול | יועז הנדל

זו מלחמה שמתנהלת בלי חיילים ‑ אבל היא על חיילים; מלחמת תרבות שבה צה”ל הוא רק הפלטפורמה, כדי להעביר מסר. 70 שנה מתקיים הצבא תוך כדי חיים משותפים בין דתיים לחילונים, שמאלנים וימנים. דורות של דתיים הסתדרו מצוין עם חיילות בבגדי ספורט ועם חילונים שצריכים להבין מה זה תפילת בוקר, ודורות של חילונים גילו מה מותר ואסור לחייל דתי דרך ההיכרות המשותפת. לא הרבנות הצבאית ולא חיל החינוך יצרו את כור ההיתוך הצבאי, אלא הזיעה ואחוות הלוחמים. ומסתבר, שכשיש הרבה זיעה הכל עובר. וכשאין

מספיק - מתעסקים בשטויות כמו הדתה או חילון.

השירות הצבאי משנה את כולם. יש מספיק דתיים שהורידו את הכיפה בצבא ויש גם מספיק חילונים שחזרו בתשובה וגילו את אלוהים. תפקיד הצבא הוא להילחם ולנצח, לא להיות אחראי למדד האמונה היהודי.

בעופרת יצוקה שמעתי בפעם הראשונה את המושג “הדתה”. זה היה קשקוש או המצאה שהפכה לעובדה מוגמרת. כל סימן של דת הפך לסכנה ברורה ומיידית, כל רב צבאי לאיום על הנפשות הרכות של המתגייסים. מנגד, רבנים מהזרם החרדי־לאומי מתלוננים שיש יותר מדי נשים בתפקידי לחימה, נשים ששרות בטקסים או חלילה חיילות בבגדי ספורט. מי יודע מה יקרה אם תלמידי הישיבה ישמעו קול של אישה. הטענות מגוחכות. אם אנחנו מפקידים את ביטחון ישראל בידי החיילים האלה - אפשר לסמוך על הבחירה החופשית שלהם.

יש דתיים אדוקים בצבא (רוב הדתיים לא), ואם ימשיך לגדול מספר המתגייסים החרדים אז יהיו עוד ועוד. צריך להקל ככל שניתן על השירות שלהם. ואחרי כל זה לזכור מה תפקידו של צבא: הוא לא נועד להיות שומר מוסר בישיבה. אז החילונים יסתדרו עם שעה נפרדת בברכה ועם זמן תפילה בלי לקבל הד תקשורתי, והדתיים ייאלצו להתמודד עם העובדה שרוב הישראלים לא שומרים שבת וגם לא בדיוק בורחים מאישה במכנסיים קצרים.

את הטרלול הזה על גבו של צה”ל צריך לעצור בעזרת השילוב הראוי. שילוב בין דתיים לחילונים. לחזור למקום הטבעי שהיה בעבר: הרבנות כמחלקת סופגניות בחנוכה וחיל החינוך כאחראי על תרבות יום א’. החינוך והרעות על המפקדים. מי שמוליך את חייליו לשדה הקרב יכול גם לדאוג לכך שיסתדרו בינם לבין עצמם. לא צריך הורים או רבנים. ובטח לא פוליטיקאים.