לפני כמה שנים פנה זוג חשוך ילדים לרבנות בתחינה לקבל אישור מיוחד להיעזר בפונדקאית נשואה. החוק אז התיר רק לרווקות להיות פונדקאיות. על נשים נשואות זה נאסר כדי שתינוקן לא ייחשב ממזר, אבל לבני הזוג לא היה כסף לשלם לרווקה, בעוד שאישה נשואה הייתה מוכנה לעבור את ההליך למענם בחינם. בצעד אמיץ ותקדימי נענו הרבנים לבקשה, ובכך סללו את הדרך לפונדקאות גם לנשואות.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
הפרשה שהתפרסמה בהרחבה נגעה לליבה של הדס פיסצקי־אדטו (35 וחצי), קונדיטורית עם חוש חברתי מפותח, נשואה ואם לשלושה. "אני אוהבת להיות בהיריון והלידות שלי קלות", היא מספרת היום. "האפשרות להעניק חיים ולעזור לבני זוג להגשים חלום הקסימה אותי. גם הרעיון להיות בהיריון בלי ה'עול' של התינוק נשמע לי גאוני".
בעלך חשב כמוך?
"לא. הוא אמר, 'ואם יקרה לך משהו?' אבל אני עקשנית, הסברתי וריככתי עד שגם הוא היה בעניין. ואז פנינו לסוכנות, ושם סיפרו לנו על בני זוג שמחכים לילד המון שנים, ובעלי אמר, 'הלוואי שנצליח להביא להם תאומים'".
יצאו לדרך, ועלו על רכבת הרים. שלושה ניסיונות להיקלט מהזרע והביצית של בני הזוג לא צלחו. ניסיון נוסף הסתיים בהפלה, ורק בחמישי סוף־סוף היה אפשר לנשום לרווחה. זה קרה לפני קצת פחות משנה. "הרגשתי נפלא", מחייכת הדס. "האמא המיועדת סמכה עליי. היא נתנה לי לנהל את ההיריון בלי שום התערבות. בסביבה שלי, התמיכה בי הייתה מקיר לקיר. כשהגענו ללידה, הרופאים והאחיות התייחסו אליי כאילו הייתי לפחות קייט מידלטון. כל הזמן אמרו לי, רק מה שאת רוצה, רק שיהיה לך נוח".
זעירה ומתוקה מדבש, התינוקת נמסרה באהבה להוריה שלא ידעו את נפשם מהודיה. זמן לא רב אחר כך עבר התיקון לחוק הפונדקאות שקבע כי נוסף לזוגות הטרוסקסואליים, גם נשים ללא בני זוג שלא יכולות להרות בעצמן יכולות להיעזר בשירותי פונדקאות. כך שהאופציה היחידה של גברים יחידניים וזוגות חד־מיניים לממש את הרצון לאבהות, בלי שותפות עם אישה, היא פונדקאות במדינה זרה, לרוב תמורת מאות אלפי שקלים.
ההחלטה להדיר גברים וזוגות גאים מהליך הפונדקאות הוציאה עשרות אלפי מפגינים לרחובות, אבל לוותה גם בקולות של הומופוביה ושנאה. "זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי שמשווים את המעשה העילאי שעשיתי לעבודה בזנות", אומרת הדס ועלבון מפעפע בקולה. "אנשים לא התביישו להגיד שפונדקאות זה סחר באיברים וסחר בילדים. לא האמנתי למשמע אוזניי. גם אימוץ ואומנה זה סחר בילדים? אז מה, נשאיר אותם בבתי יתומים?"
כך חשה גם חגית לוי (38), מטפלת ברפואה סינית, נשואה ואם לשלושה, שלפני שלושה חודשים ילדה תינוקת כפונדקאית לחולת סרטן שלא יכולה ללדת, ולבעלה. "הניסיון להציג את הפונדקאיות כמוחלשות ומנוצלות טילטל אותי", היא אומרת. "יש דבר יותר גדול מלהעניק חיים? גם אם אטפס על האוורסט לא אגיע להתעלות ולעוצמה הרגשית שחוויתי בלידה. אין פיק כזה בחיים. איך אפשר בכלל להגיד שסוחרים בנו, הרי הפונדקאות בישראל כל כך קפדנית! שמעתי על מקרים שמרוב פיקוח ורצון להגן עלינו, זוגות התייאשו ונסעו לחפש פונדקאיות בחו"ל. רשימת הדברים שמונעים מאישה להיות פונדקאית לא נגמרת, יש עשרות בדיקות לעבור, ואם אישה תגלה אפילו הרהור קטן של ספק או חשש מאיך היא תרגיש אחרי הלידה, ישר פוסלים אותה. נאלצתי לשבת שעה וחצי עם פסיכולוג לשיחה על השלב שאחרי הלידה, נוסף לחמש שעות של אבחון פסיכולוגי. וכל חמש דקות הפסיכולוג שאל אותי, 'האם תהיי בדיכאון אחרי לידה?' 'האם תבכי כשתמסרי את התינוק?' כבר היה לי כאב ראש. בסוף אמרתי לו, 'האמת, יש סיכוי גדול שארגיש ריק, מודה. צמח לי ילד בבטן. נתתי לו חיים והוא כבר לא בבטן. אני אהיה הורמונלית. הגיוני. אבל אני לא מעוניינת בעוד ילדים. ולכן, כשארגיש את הריק אחבק את הילדים שלי'".
וכך היה?
"כן. ולכן אחרי הלידה הפונדקאית, הילדים שלי היו איתי במלונית".
תקופה של חושך
חגית לוי, הדס פיסצקי־אדטו, שירי אור־חכמון ורווית שנהר־וילקנפלד, ארבע נשים נשואות שהיו לפונדקאיות, התכנסו כדי לתאר את המעשה מנקודת מבטן. הן משכילות, דעתניות, מלאות רצון טוב וכל כך רחוקות מהסטריאוטיפ של הפונדקאית המוחלשת. בעיניהן, הניסיון לתפוס עליהן בעלות בשם הפמיניזם ולדבר בשמן, פטרוני ומעליב. ארבעתן חברות בקבוצת הפייסבוק הסגורה "רק פונדקאיות" שהקימה אור־חכמון (37), מלווה תהליכי פונדקאות, נשואה ואם לשלושה, שילדה תינוק כפונדקאית לפני שנים אחדות. "מדובר בקהילה בלתי תלויה של נשים פונדקאיות, נקייה מסוכנים וגורמים זרים, שמשמשת מרחב בטוח לדבר, לשתף ולהתייעץ", היא אומרת. בתחילה מנתה הקבוצה 13 נשים. היום חברות בה 108 פונדקאיות שפועלות לקידום מעמדן, ואף ניסחו נייר עמדה לתיקון חוק הפונדקאות.
מנתוני משרד הבריאות עולה כי משנת 1996 ועד 2016 הוגשו לוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים 1,354 בקשות להביא ילד בעזרת פונדקאית. בעשור זה נולדו 762 ילדים, רק לזוגות נשואים, ב־612 לידות. באפריל האחרון נערך דיון בכנסת על הרחבת חוק הפונדקאות המפלה. "אין שוויון בין המגדרים", פסק אז ח"כ מוטי יוגב. "אין דרך טבעית לגברים להוליד ילדים. זה לא מוסרי ולא יהודי. לגברים אין זכות להרות. אם בטובת הילד עסקינן, אז אסור ליצור מצב מראש שבו תינוק נולד ללא אמא. לא יהיה דבר כזה בישראל".
ארבע הנשים לא מסתירות את שאט נפשן מהדברים. "אנחנו לא באיראן", אומרת הדס בזעם. "זה מדרון חלקלק. היום להומואים אסור להפוך לאבות, מחר יהיה אסור למרוקאים או לג'ינג'ים. החלום שלי היה לעשות ילד דווקא לזוג הומואים, אתה הכי רוצה לעזור למי שהכי לא יכול. יש לי שני ילדים קטנים. אני לא יודעת מה הם יגדלו להיות. אולי אחד מהם יצטרך שירות כזה. אני רוצה לדעת שהוא יוכל לקבל את העזרה מפונדקאית בישראל כמדינה ליברלית ודמוקרטית. אני לא רוצה לגדל את הילדים שלי במקום שמפלה בין אנשים בזכויות הכי בסיסיות".
"זה שערורייתי. העדפה מינית לא מכשירה או פוסלת הורות", מוסיפה רווית שנהר־וילקנפלד (37), כלכלנית ודולה לאחר לידה, נשואה ואם לשלושה, שילדה השנה תינוקת כפונדקאית. "התיקון לחוק לא מאפשר לי לבחור מי יהיה הזוג שאיתו אצא לדרך. כל כך מכעיס אותי שמחליטים בשבילי. זה, ורק זה, מחליש ומקטין אותי".
הדס: "והכי כואב שזאת מדינה שמקדשת ילודה. הנציגות הדתית בכנסת אומרת לנו, תתרבו, תלדו כמה שיותר, אבל עד ההומואים. הם — לא".
"החוק הזה הוא ביטוי לתקופה של חושך", מסכימה חגית. "ראש הממשלה נתניהו אמר בתחילה שהוא תומך במאבק הקהילה הגאה, ואז זיגזג כהרגלו. חוקים בסיסיים של זכויות אדם לא אמורים להיות מוכתבים על ידי לחץ פוליטי. נתניהו מציג את ישראל בגאווה כמדינה ליברלית, מצעד הגאווה בתל־אביב מכניס מיליונים, זכינו באירוויזיון עם דנה אינטרנשיונל. אתה לא יכול להתגאות בקבלת הקהילה הלהט"בית, לנפנף בזה בעולם, ואז ברגע האמת לתקוע להם סכין בגב".
הדס: "נתניהו מנופף בדגל הגאווה הצבעוני מתי שנוח לו בחו"ל, ומנופף בדגל השחור של דאעש מתי שנוח לו בארץ".
מה תגידו לפעילות פמיניסטיות, לחברות כנסת ולמשורר משפיע מהקהילה הלהט"בית, יותם ראובני, שמתנגדים לפונדקאות בטענה שהיא תהליך לא מוסרי של סחר? גם חן אריאלי, יו"ר אגודת הלהט"בים, חושבת שיש אופציות טובות יותר מזה. היו אפילו שהשוו את הפונדקאות לניצול בתעשיית הזנות.
רווית: "טיעונים כאלה מקטינים ומחלישים אותי. נשים שחושבות כך יורות ברגל של הפמיניזם. כי אם הן אומרות שאני חלשה שלא מסוגלת להחליט על עצמי, אז איפה הפמיניזם פה? רק הן החזקות שצריכות לשמור עליי מעצמי? אני אומרת, אל תכניסו לנו מילים לפה, תודה רבה. אנחנו יודעות להחליט לבד".
חגית: "אני לא מצליחה להבין, מי סחר לי ברחם? מי ניצל את מי? בהתחלה נעלבתי עד עמקי נשמתי, ואז שיחררתי. הבנתי שזו בורות, ושמי שאומר דברים כאלה לא דיבר לעומק עם פונדקאיות, ולא טרח להבין בכלל את המניעים שלנו".
הדס: "גם אם נשים מרקע סוציו־אקונומי נמוך מגיעות לזה, הפמיניסטיות צריכות לחזק אותן. לעבוד בניקיון שמכלה ומעייף את הגוף זה יותר מוסרי? ההסתכלות הזו מתנשאת ומזלזלת בנשים ובבחירותיהן".
אבל יש לא מעט נשים שהבחירות שלהן מונעות ממצוקה. משם הדרך לניצול קלה.
"יש פונדקאיות שמנוצלות בעולם השלישי, נכון. אבל למנוע מזוגות הומואים להיעזר בפונדקאיות בישראל זה בדיוק מה שעלול להוביל לניצול פונדקאיות בעולם השלישי".
מתנה גדולה
מנתונים שפירסם ב־2012 מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ושככל הנראה רובם נאספו בטרם אושר לנשים נשואות להיות פונדקאיות, עלה כי 75 אחוז מהפונדקאיות בארץ היו גרושות, רובן עבדו בענף השירותים, ורמת ההשכלה שלהן הייתה נמוכה מזו של כלל הנשים במדינה. עוד נמצא במחקר זה כי המניע של 80 אחוז לפנייה לפונדקאות היה כלכלי, לפי הצהרתן.
רווית החליטה להיות פונדקאית בהשראת ד"ר תמר עילם גינדין, שילדה את בנה של חולה שהרופאים אסרו עליה להיכנס להיריון. "אני זוכרת שאמרתי, 'וואו, הנה דוקטור משכילה, חזקה וחכמה, ממש ההפך מהסטריאוטיפ של פונדקאיות מסכנות, שעשתה את זה בכיף'", היא מחייכת היום. "הייתי אז צעירה ובלי ילדים. ההריונות הפרטיים שלי היו מאוד כיפיים, אז אמרתי למה לא לעזור לנשים שלא מסוגלות? אחרי חופשת הלידה עם הבת השלישית שלחתי את הפרטים שלי לחברה שמתווכת בין זוגות לפונדקאיות. הלכנו על הזוג הראשון ששידכו לי. לא בררתי. אמרתי, אני באה מהמקום הכי טוב לעשות טוב, אז יהיה טוב".
השיקול הכלכלי לא היה גורם מכריע?
רווית: "הוא לא היה הפקטור המרכזי, אבל זה בהחלט צ'ופר. לא הייתי עושה את זה בלי פיצוי על ההשקעה, הזמן והאנרגיה. 160 אלף שקל זה נחמד אבל לא סכום משנה חיים".
שירי נחשפה לנושא לאחר לידת בנה הבכור. "קרובת משפחה סיפרה לי שהיא תהיה פונדקאית ונורא התרגשתי", היא מספרת. "במקום שבו הייתי, במעבר בין זוגיות להורות, הבנתי עד כמה תינוק הוא מתנה גדולה לזוג. אמרתי, 'גם אני רוצה', אבל גיליתי שנשים נשואות לא יכולות להיות פונדקאיות וזנחתי את הרעיון. רק כשאישרו גם לנשואות להשתתף בתהליך הזזתי את הילד מהמחשב ושלחתי את הפרטים שלי לכל החברות שעסקו בתיווך. למחרת בבוקר כבר פגשתי אמא מיועדת אחת. זה לא הסתדר איתה, וגם לא עם עוד שבעה זוגות".
למה?
"אני חושבת שבגלל שאני עומדת על שלי. זה הרתיע. היו לי בקשות וידעתי מה אני רוצה ומה לא. למשל, שהלידה לא תתבצע בניתוח קיסרי אלא אם יהיה הכרח. ובסוף, מצחיק, ילדתי את התינוק הפונדקאי בניתוח קיסרי בחירום".
חגית החלה לחשוב על פונדקאות בגיל 23, כשליוותה קרובת משפחה לטיפולי פוריות. "אני זוכרת כמה קושי עבר עליה עד שנכנסה סוף־סוף להיריון שלא החזיק. הכאב שלה היה כל כך גדול עד שאמרתי שאני רוצה להיכנס להיריון בשבילה. אי־אפשר לסייע כפונדקאית לקרובי משפחה, אבל הרצון נחרת בי. סיפרתי לבעלי והוא אמר, אם זה החלום שלך – אני איתך".
איך הילדים שלכן הגיבו לפונדקאות?
הדס: "סיפרתי לילדים שיש זוג חברים שצריכים עזרה, ושהרופא ישים את העובר אצלי בבטן עד שייצא ויחזור להוריו. כל הזמן השתמשתי במונח 'שומרים', כמו בייביסיטר, שלא יהיה לרגע עניין של ויתור או מסירה. וכשהילדים שלי נפגשו עם ההורים המיועדים, הבת שלי נתנה להם ברכות שכתבה לתינוקת, והבן שלי נתן להם ציור ובו ארבעתנו עם ידיים מושטות קדימה והם מולנו, חובקים תינוק".
חגית: "הבת שלי לקחה את זה קשה, כי היא רצתה עוד אח ואחות, אבל הסברתי לה שהאם המיועדת לא יכולה להיכנס להיריון ולכן התינוק שלה יעבור אצלי. 'הוא לא אח שלך בשום צורה', אמרתי לה. 'אני רק תנור'. כשילדתי, מישהי בבית החולים אמרה לי, 'כל הכבוד על המעשה האצילי', ואז הבת שלי הסתכלה עליי ואמרה, 'אמא, אני כל כך גאה בך וכשאהיה גדולה גם אני רוצה להיות פונדקאית'. באותו רגע אמרתי לעצמי, אני את שלי עשיתי".
בחירתה של סופי
בתחילת היריון פונדקאי עלול לעיתים לצוץ חשש שאולי זה היריון טבעי מהבעל, ולא מהחדרת הביצית והזרע. "אני ובעלי שחומי עור וההורים המיועדים לבנים", צוחקת שירי. "האמא המיועדת אמרה לי, 'גם אם התינוק ייצא מוקה, הוא שלי’. כשנולד, לא היה ספק – הוא דומה להוריו".
הדס: "היו הפקדות של עוברים שלא הצליחו, וזה היה ממש עצוב. הרגשתי שאני לא עומדת בתפקיד שלי. בכל פעם שהתקבלה תוצאה שלילית כאב לי עליי, ועוד יותר על האמא המיועדת".
מה ההבדל בין היריון רגיל לפונדקאי?
רווית: "היריון פונדקאי יותר רגוע. אין התעסקות יותר מדי במה שעומד לקרות אחרי הלידה. לא חייתי את התינוקת כמו שחייתי את ההריונות עם הילדים שלי".
חגית: "בהיריון שלי, אני יכולה להפעיל שיקול דעת, אבל בהיריון שאינו שלי, אם רופא מחליט על שמירת היריון אני צריכה לשכב במיטה ימים שלמים. לעבודה שלי זה מזיק כי אני עצמאית. אז כשהרופא דיבר על סיכונים והזכיר שמירת היריון, נכנסתי לפחדים. אפילו עצרתי את התהליך למשך חודש וחצי. אבל כשסיפרתי על זה לרופא האישי שלי, הוא אמר, 'הרופאים חייבים להציג את כל הסיכונים, אבל אני מציע שתישארי עם האנרגיות החיוביות ותלכי על זה'. אז הלכתי.
"אני גם טיפוס שלא מרבה בבדיקות, אבל בהיריון פונדקאי צריך לעשות כל בדיקה אפשרית. זה גזל ממני המון זמן ואנרגיות. הייתי אומרת בצחוק שבהיריון הזה ראיתי יותר רופאים מכל שלושת ההריונות שלי יחד. התלוננתי הרבה, אני מודה. קיבלתי הורמונים בכמויות של סוסים. בשלושת החודשים הראשונים בכיתי המון, ובתשיעי הייתי גמורה נפשית ולא יכולתי להכיל כלום, גם לא את המשפחה שלי, כי פחדתי שיקרה משהו לעוברית".
הדס: "זה היה ההיריון היחיד שלי עם תופעות לוואי, בחילות וצרבות, אבל ממש הלכתי על עננים. המעשה שעשיתי עטף אותי באור. וגם הייתה הידיעה שהתינוק לא נשאר אצלי, ואין את החודשים הקשים של אחרי הלידה. לא נקשרתי לעוברית, נקשרתי לזוג, וברגעים הפחות נעימים דמיינתי אותם מחזיקים את התינוקת שכל כך חיכו לה, וזה עזר".
שירי: "זה לעבור היריון בצורה חלולה, להיות כלי ולתרגם את התינוק לאמא המיועדת ואת האמא המיועדת לתינוק. הייתי כמו צינור. הרגשתי שליחה. הייתי במקום רוחני מאוד גבוה. זו זכות גדולה, משהו שלא הייתי יכולה לתת בשום דרך אחרת".
הדס: "התגובות בעקבות התיקון לחוק מזעזעות אותי, כי אני מבינה שאנחנו חיים בחברה שמתקשה להבין איך בן אדם מוכן להקריב למען אחר, ותופסת את מי שעוזרת להורים כאמא שמוותרת על ילד. מישהי כתבה לי בפייסבוק, הילד יחפש את האמא הביולוגית שלו. ואני כתבתי בחזרה, אני לא האמא הביולוגית. ולָאמא הביולוגית אמרתי כל הזמן, אמא זו לא מי שסוחבת את הילד אלא מי שמגדלת אותו".
ההורים המיועדים ליוו אתכן בלידה?
רווית: "באתי עם בעלי ועם האמא המיועדת. בעלה חיכה בחוץ. כשהתינוקת נולדה, המיילד שם אותה עליי ושתינו החזקנו אותה. הייתה התרגשות גדולה".
ואיך הרגשת כלפי התינוקת?
"כאילו היא גור שצריך לגונן עליו, אבל לא היה חיבור רגשי. זה כמו גננת שצריכה להיפרד מהילדים בסוף היום. היא מקסימה, תינוקות מקסימים תמיד, אבל שמחתי שזה נגמר והצליח".
"אצלי התינוקת נולדה בניתוח קיסרי אחרי ארבע שעות צירים, ולמרות זאת הרגשתי שזו הלידה הכי מדהימה שעברתי” , אומרת חגית. "כשהודיעו לי שחייבים ניתוח, קיבלתי את זה קשה ואחר כך נרגעתי. כשהתינוקת נולדה, אמרתי לאמא, תודה על הזכות שנתת לי להעניק חיים".
הניתוח הקיסרי של הדס העמיד אותה בפני דילמה. "נורא רציתי לידי את בעלי וגם את האמא המיועדת, אבל אמרו לי שלחדר ניתוח אפשר להכניס רק אחד. אמרו, תבחרי, ואני הרגשתי ממש כמו ‘בחירתה של סופי’. בסוף אמרתי, תחליטו ביניכם, והאמא המיועדת, ברגישות רבה, הבינה את הצורך שלי ונתנה לבעלי את המקום. כשהתינוקת נולדה, בעלי ואני בכינו מהתרגשות של שמחה, שהגענו בשלום לסוף המסע”.
שירי: "כשהתינוק נולד, הבן שלי בא לבית החולים לראות אותו ואמר לי, אני רוצה אח, אבל בתנאי שיהיה חמוד כמו הפונדקון". שנה ושמונה חודשים לאחר מכן, נולדה לו אחות.
הדלתות נפתחות
הסביבה, הן אומרות, מביטה עליהן בהערכה. "כשאני מספרת שהייתי פונדקאית, הדלתות נפתחות", מספרת רווית. "משפט אחד אומר עלייך הרבה".
ואין געגועים לתינוקת?
"לא. היא ילדה של אחרים. אני מקבלת תמונות שלה מדי פעם, אבל לא מצפה להן במיוחד".
הדס: "את יודעת מה זה חופשת לידה בלי תינוק? זה הרבה יותר שווה מהכסף".
חגית: "אני עדיין לא מפסיקה לחייך. הייתי בבריתה ונפגשתי עם ההורים כמה פעמים. אנחנו שומרים על קשר".
ואיך את מרגישה כשאת רואה את התינוקת?
"כאילו זו אחיינית שלי".
והגמול הכלכלי?
"בזכותו אנחנו טסים לתאילנד ומשפצים את הבית. הכסף הזה מגיע למשפחה שלי כי הם עברו איתי את התהליך".
תרצי לעשות זאת שוב?
"לא. גם כי אני לא צעירה ויש לי ילדים וקריירה, וגם כי התהליך מאוד שואב פיזית ונפשית. אני מאושרת עם המעשה. אם הייתי חוזרת בזמן, הייתי עושה אותו דבר בדיוק, אבל זהו. פעם אחת מספיקה".
