כששירה ג'רג'י הייתה בת 25, היא למדה את השיעור העסקי הראשון שלה. עד אז כבר הספיקה להיות יזמית צעירה שהקימה בעצמה חברת הסעות, ואחר כך הייתה קבלנית משנה מצליחה בתחום הבנייה, לא פחות. ואז באה נפילה אכזרית וכואבת. "מישהו דפק אותי בכסף", היא מסבירה בפשטות. "עשיתי לו עבודה ב־280 אלף שקל. הבנאדם שם מיליון שקל בבנק, ולכן כשבדקתי אמרו לי שיש כיסוי, אבל יום לפני שהצ'ק הראשון שלי - וגם של אחרים - נפדה, הוא משך את כל הכסף. מצאתי את עצמי בגיל 25 במצב של לקבל החלטה גורלית: לפשוט רגל או להמשיך. לפשוט רגל היה קל מדי. בעיקר שכל החיים היה לי חשוב להוכיח למשפחה שלי שאני שווה, ופתאום מה? החלטתי לא להיכנס למקום הקל ולא לוותר לעצמי. שילמתי את כל החובות, ויצאתי בלי כסף. לפשוט רגל זה להפיל הכל על החברה, ולי היה חשוב לקחת אחריות".
מאז הייתה ג'רג'י, היום בת 48, שכירה לאורך כל הדרך - עד לפני שמונה חודשים. אנחנו נפגשות בהאנגר ענק בקריית־שמונה, שבה היא גרה היום. כאן הקימה לפני שמונה חודשים את "נשי אישי גליל גולן" - מעין מועדון חברתי לנשים, הפועל על בסיס תרומות של אנשים פרטיים ועבודה של נשים מתנדבות, ומספק לנשות קריית־שמונה והסביבה "מקום להיות", כדבריה. זה כולל סיוע והעצמה בתחומים ובאופנים שונים, ובכלל זה עזרה לנערות נפגעות תקיפה מינית באמצעות מנטוריות.
מהחלונות של ההאנגר נשקף נוף מרהיב. החלל ממוזג, לבן, מזמין. בחדר אחד שלו פועלת חנות לבגדי נשים ונערות שבה נמכרים בגדים חדשים בעשרה שקלים לפריט. הרווח הולך לכיסוי הוצאות המקום. בחלל הגדול יותר יש פינות ישיבה מזמינות. ריח צבע טרי עוד ניכר באוויר. רק לפני פחות משנה היה המקום, באחת השכונות המוחלשות של קריית־שמונה, נטוש ומוזנח. כשג'רג'י שכרה אותו, סיפרו לה שוטרים כי 30 שנה היה תחנת סמים ומקום לנרקומנים.
כשאני מגיעה לפגישה באיחור ניכר, ג'רג'י לא כועסת או קצרת רוח, אלא מקבלת את פניי בחיבוק. קצת מפתיע. בסוף הפגישה היא מחבקת שוב ומסבירה: "אחד הדברים שהתחייבתי לעצמי הוא שכל מי שנכנסת מקבלת חיבוק. בחיבוק את מרגישה מי צריכה חיבוק ארוך יותר. לפעמים נשים נמסות לי לידיים. מישהי לחשה לי: 'בבקשה אל תעצרי'. עניתי לה: 'אני פה'. כל כך בא לי לפעמים להרפות ולנסוע לאיזה הר עם נחל ליד, להתבודד. אבל אז אני אומרת: מי יעזור לאנשים?"
לפני שלושה חודשים קיבל "נשי אישי" רוח גבית וגם הוליד מיזם חדש, שמיועד להפוך לעסק. הרשות לפיתוח הגליל והמועצה הבריטית (ארגון סיוע בריטי) הציעו לה סיוע בגיבוש פרויקט חדש שיתבסס על התשתית של "נשי אישי". זאת במסגרת תוכנית בשם "יוזמים תרבות בגליל", המיועדת לפיתוח כישורי יזמות וחדשנות בתחום התרבות. התוכנית משלבת למידה, הקניית כלים יזמיים, מנטורינג אישי וגיוס משאבים התחלתיים לפרויקטים נבחרים, המועילים לקהילה המקומית באמצעות האמנות. היא מיועדת ליזמים, אמנים ויוצרים מתחומי האמנות השונים.
ג'רג'י הרימה את הכפפה וכעת מקדמת את "נשים יוצרות בסתר", שמטרתו לסייע לנשים יצירתיות בתחומי אמנות שונים ליצור ולמכור את פרי עבודתן. זה יהיה בעצם החלק העסקי של "נשי אישי", שבו היא כבר עושה דבר דומה היום. "פעם הייתי בבית של מישהי וראיתי ציור על השולחן. מתברר שהיא ציירת מדהימה, אבל בבית. היום, בעזרתי, היא מלמדת ציור. מישהי אחרת אופה עוגיות וכבר מוכרת פה בסביבה בהצלחה, ושלישית תופרת בגדי ים. אני נותנת לנשים גם דגים וגם חכה. אם אני מביאה למישהי אוכל הביתה, היא חייבת גם לבוא אליי לקואוצ'ינג (ג'רג'י למדה בין היתר אימון אישי והנחיית קבוצות - א"א), להבין איך היא הגיעה למצב הזה ואיך לצאת ממנו".
מלונאות וחזרה בתשובה
שירה גדלה בשם גילת במשפחה מסורתית בקרית־אתא, שנייה בין שישה ילדים, ראשונה מבין ארבע בנות. הבית היה קשה. "לא גרתי בבית מגיל 16 וחצי", היא מספרת. "אבא לא הירשה לי להתגייס, אז דקה אחרי שהצהרתי שאני דתייה ברחתי מהבית. חודש ראשון העברתי על החוף בקריית־חיים, ואחר כך בשכירות בדירת חדר, תוך כדי שאני עובדת בחנות פירות וירקות, שיהיה לי מה לאכול".
בסופו של דבר, התגייסה לשירות לאומי שבסיומו החלה לעבוד במכירות של חברת הרבלייף. "כשהתעייפתי פתחתי חברה להסעות. קניתי טרנזיט אחד והיו לי קבלני משנה. במחשבה לאחור, כל האומץ שהיה לי לא היה אמיתי, אלא בא ממקום שאין לי מה להפסיד, ולכן יכולתי ללכת קדימה בטירוף. יום אחד עברתי ליד תפן, ראיתי קיר בטון מתרומם באוויר על מנוף, ואמרתי: וואו, כזה. וככה נהייתי קבלנית משנה".
איך עשית את זה בלי גב כלכלי?
"את העסק הראשון פתחתי בכסף שעשיתי בהרבלייף. בבנק אפילו לא הסכימו לפתוח לי חשבון עסקי, הם היו בטוחים שמדובר בעוקץ שאני עושה עבור גבר. באה בחורה בת פחות מ־20 עם שיער גולש, יפיופה כזו, מה לה ולעסקי הסעות? בגלל זה קניתי רק רכב אחד, ולא יכולתי להתפתח באמת. בשנות ה־90 מי היו נשות עסקים? רק כאלו שהיו הבנות של, האישה של, או דוגמניות. הייתה רק אחת, פנינה רוזנבלום, וגם היא הייתה אז עם כל הטיררי והטיררו".
ניסית לגייס הון מנשים מובילות?
"לא הייתה אז מודעות ל'בואו ניגש לנשים חזקות לבקש עזרה'. הייתי לבד בעולם, או לפחות כך הרגשתי. מושגים כמו כוח נשי, עוצמה נשית, לא היו קיימים. גם לא הון חברתי, מימון המונים, ותרומות שהן לא צדקה. כשברחתי מהבית מישהי אמרה לי: 'אני אוהבת את עצמי כמו שאני ומגיע לי הטוב ביותר'. והמשפט הזה ליווה אותי כל חיי והיה כתוב לי על המקרר, בתוך המקרר, בתוך זוגות גרביים. זה עף לי לפנים מכל מקום, ובעיניי זה משפט עסקי, כי בימים הקשים, כשאת הולכת לבנק והפקיד אומר לך: 'מה?', ואת הולכת לאיש עסקים ומבקשת להיות קבלנית משנה שלו והוא אומר לך: 'מה?' - הם ימים של בדידות. או כשגברים מנסים להשתמש בגוף שלך כתנאי לתת לך משהו. אף פעם לא הרשיתי את זה. כל החיים כשאמרו לי: 'אחת מארבע נפגעת מינית', אני אמרתי: 'ארבע פעמים כל אחת נפגעת'. כי אם אני נתקלתי בזה כל כך הרבה פעמים, לא יכול להיות שאחרות לא".
אחרי המפלה הכלכלית, כשהיא בת 26, ארזה ג'רג'י את חייה ועקרה לאילת, שם הכירה בחור אלבני לא־יהודי שהגיע לארץ כמתורגמן של קבוצת ספורט וערק בשדה התעופה. השניים נישאו בנישואים אזרחיים ונולד בנם הראשון, היום בן 19. במקביל למדה לתואר ראשון במינהל מלונאי, ועבדה כמנהלת במחלקה העסקית של הום סנטר. מאוחר יותר עברה עם המשפחה למצפה רמון ועבדה בחברה הכלכלית כסמנכ"לית תפעול ומנהלת כוח אדם.
ב־2004 התגייר בעלה והשניים חזרו בתשובה ועברו לגור בשכונה דתית בירושלים, שם נולדו שלוש בנות נוספות (היום 13, 11 ו־10). היא התפרנסה מבישול, תפירה ואפייה לשכנותיה. במקביל הקימה, במסגרת ארגון "יד עזרא ושולמית", בית חם שמסייע לילדות ונערות ממשפחות עניות, והמשיכה גם לסייע לנשים ביזמות. "אני עדיין יכולה להעצים, גם 'טליבאניות'. אני לא מנסה לשנות את תפיסת חייה, אלא את תפיסת עצמה. גם אם את אופה עוגיות נהדר, את יכולה לפתוח עסק ולמכור".
ב־2013 עברה שוב המשפחה דירה, מירושלים לצפת, שם ניסתה ג'רג'י לרוץ למועצת העיר אך נפסלה (משום שלא גרה בעיר מספיק זמן), עבדה ב"מרכז הצעירים" ובקרן לידידות, וכרגיל המשיכה לסייע לנשים ולנערות, בעיקר נפגעות תקיפה מינית: "סיפרו לי שהטלפון שלי היה רשום בתאי שירותים של בנות בבתי ספר".
הגילוי ששינה את החיים
מפנה גדול בחייה הגיע בגיל 40, בעקבות שיחה עם גיסה. "ישבנו לקפה והוא אמר: 'אם אנשים היו יודעים שאבא שלך נוגע בילדים וילדות'. ואני בשוק, לא מבינה על מה הוא מדבר. פרצתי בבכי. פניתי לאחיי ואחיותיי, והם אמרו שזה היה מזמן וצריך לעזוב את זה. אני לא זוכרת כלום מילדותי. מגיל שבע עד 12 הכל מחוק, וכל מה שאני זוכרת מגיל 12 זה מכות ובלגן. אבל אני יודעת שהייתי קורבן. זה כאילו היה בתת־מודע, אבל לא ידעתי לשים על זה את האצבע. מהרגע שגיליתי, היה ברור שאם הוא פדופיל, גם הסביבה הקרובה נפגעה. התחלתי לדבר עם חברות מהעבר שבאו אליי הביתה והפסיקו לבוא, בנות דודות שסיפרו לי דברים מזעזעים. אחד הדברים שנתנו לי כוח היה שהן אמרו שהייתי שומרת עליהן".
פחדת שהוא נגע גם בבנותייך?
"היה לי ברור שלא, כי איכשהו, כאילו משום מקום, כל חיי אני עוזרת לבנות שנפגעות ונזהרת עם ילדיי שלי, ומזהה פדופילים בעיניים".
למה לא התקשרת למשטרה?
"לא זכרתי כלום, והייתה התיישנות. והייתי בטראומה ולא עניין אותי משטרה, רק להוציא אותו מחיי. לפני ארבע שנים מתקשר אליי דוד ואומר: 'אבא שלך בכלא'. התברר שהוגשה תלונה על פדופיליה, לא מתוך המשפחה. אין לי יותר פרטים. בינתיים הוא השתחרר, נשוי בשנית, אבל פדופיל מורשע".
הבשורה הקשה לעיכול פגעה קשות בבריאותה: "אחרי יומיים קיבלתי התקף לב. ולא פלא. אמרו לי שזה פסיכוסומטי. בהתחלה האשמתי את אמא שלי, שנפטרה קצת לפני שנישאתי, כי אני יודעת שהיא ידעה. נסעתי לקבר שלה ובכיתי שם שעות. המשפט הראשון שעלה לי: אפילו חתולה שומרת על הגורים שלה, ואיך את לא? היום אני יודעת שכאשר הייתי בת שבע, אמא הייתה בהיריון ורצתה להתגרש, והאחים שלו לא הירשו לה. היום אני במקום של לסלוח, גם לאמא".
בעקבות המשבר שינתה ג'רג'י את שמה לשירה והתנתקה מכל משפחת אביה. "אני לא יכולה לסלוח לו, כי הוא לא מבקש סליחה. הוא יודע שאני כבר יודעת".
בין גיל 40 ל־45 עברה ג'רג'י שני אירועים מוחיים ושישה התקפי לב. אחרי ההתקף האחרון, לפני שלוש שנים, החליטו היא ובעלה לצאת בשאלה ועברו לקריית־שמונה. ג'רג'י פנתה לתחרות יזמיות שערכה מכללת תל חי, עם רעיון למיזם בשם "לפחות ילדה אחת", שמהותו בניית קהילת מנטוריות שילוו נערות שנפגעו מינית. המיזם קטף את הפרס הראשון בתחרות, אלא שאז, לדבריה, עיריית קריית־שמונה דרשה למנות את מנהל המיזם. "באותו היום", היא אומרת, "חזרה אליי הילדה היזמית, זו של גיל 20, פתאום חזר אליי הלהט. נמאס לי להגשים חלומות של אחרים. עכשיו תורי".
היא שכרה את ההאנגר של "נשי אישי", ופירסמה בפייסבוק קריאה למתנדבים לבוא ולעזור לה לשפץ אותו. אנשים נענו ועבדו כל דצמבר האחרון, ובינואר הוא נפתח. ג'רג'י: "זה מרחב שנותן לנשים מקום להיות. לרקוד, ללמוד, להרצות. יש בוקר לאמהות עם תינוקות, בוקר למבוגרות, אחר צהריים לנערות. חלק מהפעילויות בתשלום, לפי היכולת. יש יוגה, ארוחת צהריים לחד־הוריות וילדיהן. חלק מהאוכל אנחנו מבשלות פה, וחלק אוספות ממסעדות וקיבוצים. לא חייבים להגיד למה באים. לפעמים אני מזמינה חברות לאכול כדי שהנשים והילדים שסועדים ירגישו רגיל, ולא מסכנים. יש קבוצות תמיכה לילדות נפגעות תקיפה מינית שמלוות על ידי מנטוריות, ובהן אני. אני נותנת מענה לאזורים האפורים שאין בהם מענה, נשים שנופלות בין הכיסאות, ילדות שהותקפו ולא רוצה לערב את הרווחה. אם אנשים מגיעים אליי, סימן שאין להם פתרון. וגם אם אני לא יודעת אותו, אני אמציא. לא יכול להיות שבמשמרת שלי אני אגיד 'אין לי'".
