שלישי 16 ביולי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ימיני
    המוסף לשבת • 02.08.2018
    מסכת נזיקין
    בן-דרור ימיני

    מלכתחילה היה ברור שלא רק שחוק הלאום לא יועיל, אלא שהוא בעיקר יזיק. וככל שחולפים הימים מתברר שהנזק גדול הרבה יותר ממה שהיה נדמה. גל מאמרים וגינויים בעולם, טענות על "אפרטהייד", ואפילו ניצני סרבנות בקרב הדרוזים. אבל, צריך להוסיף, זה אכן חוק מיותר ומזיק. זה לא חוק גזעני. ומיום ליום מתברר שלמרות שהחוק מיותר, קמפיין "החוק גזעני" הולך ויורד מהפסים, והוא מזיק יותר מהחוק.

     

    ההתנגדות של הרדיקלים הייתה ידועה מראש. לא חשוב מה תעשה ישראל, הם תמיד יצווחו "אפרטהייד, גזענות". הרי מבחינתם, גם מצבם הטוב באופן יחסי של הלהט"בים בישראל הוא "פינקוושינג". וארדואן, שמרוב דאגה לשפה הערבית קפץ על ההזדמנות לתקוף שוב את ישראל, הוא נשיא המדינה שהכניסה לכלא את חברת הפרלמנט ליילה זאנה, רק משום שהעזה לומר משפט בשפה הכורדית שהייתה אז עדיין אסורה במרחב הציבורי, לא כל שכן בפרלמנט. כך שאין מה להתרגש מהביקורת שלהם.

     

    הבעיה היא עם המתונים. למשל, עם שתי המנהיגות הבולטות יותר של המחנה הציוני, שעצם שמו הוא תמצית הרעיון של הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. שלי יחימוביץ' אמרה שמדובר ב"חוק גזעני", וציפי לבני אמרה שמדובר ב"ממשלה גזענית". שתיהן ציוניות. שתיהן לא התכוונו. אבל זו בדיוק הרטוריקה שמחברת אותן לאלה שממילא טוענים שישראל היא גזענית. וזו הרטוריקה שדחפה את הדרוזים להרגיש שהם הנפגעים העיקריים מהחוק.  

     

    המרוץ לשוויון

     

    בסוף שנת 2008, כשהיא כבר יו"ר קדימה ושרת החוץ, אמרה לבני שערביי ישראל "צריכים להבין שישראל היא הבית הלאומי ללאום היהודי. הפתרון הלאומי שלהם נמצא במקום אחר". התגובות היו זועמות. "תתפטרי או תתנצלי", נאמר בהפגנה שנערכה נגדה, וח"כ טאלב א־סאנע אמר ש"הדברים של לבני מתאימים לליברמן". הסטודנט עבד אל־פתאח סירב להעניק ללבני שירות בבית מרקחת שבו עבד, במחאה על דבריה. כך שלבני, דווקא היא, הייתה צריכה להיזהר קצת יותר. מה שעשו לה פעם, בגין התמיכה שלה במדינת לאום יהודית, היא לא הייתה צריכה לעשות עכשיו.

     

    אנחנו לא נגד מדינת לאום יהודית, אלא נגד העובדה שערך השוויון לא נכלל בחוק, אמרו לבני ואחרים. זו טענה שלא מחזיקה מים. החוק החשוב ביותר במסגרת המהפכה החוקתית הוא "חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו". בחודשים שקדמו לחקיקה התקיימו בכנסת אינספור דיונים על הערכים שייכללו בחוק. "הוויכוח סביב סעיף השוויון היה אבן הנגף הבולטת ביותר בדרכה של החקיקה", כתבה המשפטנית יהודית קרפ, במאמר מקיף על תהליך קבלת החוק. המתנגדים להכללת השוויון ניצחו.

     

    אף אחד לא טען אז שהחוק גזעני בגלל שהוא לא כלל שוויון. ובכל מקרה, ערכים כמו שוויון וחופש הביטוי בכל זאת נכנסו לחוק - באמצעות פרשנות, או שמא נאמר, לוליינות משפטית. חוק הלאום, אגב, הוא אחת התוצאות של אותה פרשנות. משום שהתחושה הייתה שבמסגרת האמירה שישראל היא "יהודית ודמוקרטית" העניק בית המשפט העליון פרשנות מרחיבה ל"דמוקרטית", והכניס לחוק ערכים שבכוונת מכוון לא הוכנסו לחוק, ובמקביל, איין כמעט לחלוטין את ה"יהודית". מנהיג ש"ס, אריה דרעי, אמר בעקבות אותו אקטיביזם פרשני שגם אם יוגש חוק־יסוד עשרת הדיברות, הוא יצביע נגד.

     

    מה שברור הוא, שכבר יש חוק־יסוד שהשוויון לא נכלל בו. זה לא הפך את החוק לגזעני. זה לא פגע בערך השוויון. כך שלפני שמתיזים רשפים על חוק הלאום, כדאי להיזכר שכבר היינו בסרט הזה. ישראל לא הפכה לגזענית אז, וזה לא יקרה גם עכשיו.  

     

    בנייה דו–לאומית

     

    הבעיה העיקרית עם הימין היא לא הרצון שלו לחזק את מדינת הלאום היהודי. הבעיה היא במפעל הדו־לאומי שהוא בונה כאן. בתגובה על הרצח המתועב של יותם עובדיה ז"ל ביישוב אדם הודיע שר הביטחון שהוא מתכוון לבנות 400 יחידות דיור חדשות באותו יישוב. לפי ההיגיון של ליברמן, כל מה שהפלסטינים צריכים לעשות כדי לחסל את הסיכוי למדינה יהודית הוא לרצוח הרבה יהודים. ובכלל, מה טעם בחוק הלאום, כאשר הימין יוצר מציאות דו־לאומית?

     

    השמאל בשירות הימין

     

    בשנות ה־90, יורשה לי לומר, השתתפתי בהפגנות ובאירועים של "שלום עכשיו". היינו אז בעד "שתי מדינות לשני עמים". העמדות שלי לא השתנו. השמאל השתנה. בין המברכים את עאהד תמימי, לרגל שחרורה, הייתה גם מנכ"ל שלום עכשיו, שקד מורג. השמאל מייחס לתמימי מאבק בכיבוש, ומאחל לה הצלחה. תמימי ובני משפחתה אכן נאבקים בכיבוש. אבל כאשר הם אומרים "כיבוש", הם מתכוונים גם לנתניה ולתל־אביב. גם חיפוש דקדקני לא יגלה תמיכה של מי מהם בהסדר מדיני שמבוסס על שתי מדינות לשני עמים. זה לא מייחד את משפחת תמימי. בקרב הפלסטינים ותומכיהם יש התנגדות רחבה לזכות ההגדרה העצמית של יהודים. ההתנגדות הזו היא גזענות והיא אנטישמיות והיא אחת הסיבות העיקריות להמשך השלטון הישראלי ביהודה ושומרון. כאשר השמאל, לא כל השמאל, מברך את תמימי והופך את חוק הלאום ל"גזעני", התוצאה היא מיאוס מהשמאל. בצדק. כך לא מקדמים שלום ולא את התמיכה בשלום. כך מחזקים את הימין.

     

    יש עם פלסטיני?

     

    "מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל". זהו ספרה החדש של ד"ר רבקה שפק־ליסק, שיצא לאחרונה בהוצאת "ידיעות אחרונות". חובבי הנרטיב הפלסטיני, מן הסתם, לא יאהבו את הספר. העניין הוא שלא מדובר בפוליטיקה. מדובר בעובדות. היו כבר מאמרים ומחקרים בנושא. עכשיו מדובר בסקירה ממצה, שמתחילה עם השלמת כיבוש ארץ ישראל על ידי המוסלמים ב־640 לספירה, ונמשכת עד לתחילת מלחמת העולם הראשונה, 1914.

     

    שמות משפחה של ערביי האזור חושפים פעמים רבות את המקור. אל־מסרי - ממצרים, אל־הינדי - מהודו, זועבי - מעיראק, ועוד ועוד. שר הפנים של החמאס, פתחי חמאד, אמר בראיון לטלוויזיה המצרית: חצי מהפלסטינים הם מצרים וחצי סעודים. הוא לא דייק. הייתה הגירה מוסלמית מאזורים רבים, כולל מבוסניה ומהודו. עזמי בשארה, עוד לפני חמאד, הודה ש"אין עם פלסטיני, אלא אומה ערבית בלבד".

     

    המחקרים חשובים. אבל צריך להיזהר. משום שהשאלה אם יש או אין עם פלסטיני לא תלויה בהגירה וגם לא בהצהרות או בשאלה אם היה בעבר עם פלסטיני. בוודאי שלא היה. זה השתנה. בעשורים האחרונים גיבשו הפלסטינים זהות לאומית. זכות ההגדרה העצמית עומדת להם. ספק אם הם יצליחו לממש אותה. אלא אם כן יואילו בטובם להסכים לחיות לצד ישראל, ולא במקום ישראל.

     


    פרסום ראשון: 02.08.18 , 16:41